איטה פוגל: "אני חיה בפחד תמידי"
גם היום, יותר משש שנים אחרי שהותקפה באכזריות בביתה בידי שלושה צעירים, איטה פוגל לא מצליחה להתאושש מהטראומה. כשהיא שומעת בכלי התקשורת את הדיווחים על עוד תקיפה של קשיש חסר ישע, היא נזכרת במקרה שלה שהסעיר את המדינה ומזהירה: "האלימות הפכה לנורמה"
"לא מעניין אותי איפה הם ולא מעניין אותי מתי הם משתחררים", היא מתייחסת לתוקפיה שמרצים עונשי מאסר של 10, 12 ו-15 שנה. "אני חיה בסיוט גדול. בגיהנום. ואני לא ממש מרגישה שאני מקבלת את כל הסיוע שאני צריכה לקבל. אני צריכה שתהיה איתי מישהי בלילה כי אני מפחדת להיות לבד. זה נשמע פשוט, אבל אני חיה בפחד תמידי".
האירועים הרבים שאנחנו עדים להם לאחרונה, בהם קשישים מותקפים באכזריות פעם אחר פעם, מעוררים תחושות קשות, אבל התקרית שבה נפצעה פוגל נותרה מצמררת כפי שהייתה אז.
שלושה רעולי פנים פרצו לדירתה סמוך לחצות והתעללו בה בניסיון לקבל ממנה פרטים על הכסף שהיא מחזיקה ברשותה. לבסוף הם נמלטו מהמקום עם תכשיטיה, ופוגל הובהלה לבית החולים כשהיא במצב קשה.
אחר כך התברר שהפריצה והשוד תוכננו מראש. מחקירת המשטרה ומהעדויות שנגבו עולה כי השלושה ניתקו ככל הנראה את החשמל בביתה של פוגל וכשהיא פתחה את דלת ביתה בדרכה לחדר המדרגות כדי לנסות לאתר את מקור התקלה, הם פרצו פנימה. אז קשרו אותה באזיקונים והחלו להתעלל בה: הם היכו אותה ושפכו על ראשה אקונומיקה. רק אחרי שהתברר להם שהיא לא מחזיקה כסף בביתה גנבו ממנה כמה פריטים ונמלטו.
אתמול נזכרה פוגל באירועים הקשים שעברה ופרצה בבכי. "יותר מדי טוב לאנשים כאן בארץ שכל ילד פרחח מרשה לעצמו לתקוף זקן", היא מטיחה. "איפה נשמע שאפילו אבות עוזרים לילדים להתנהג באכזריות במקום להרגיע. לצערי לא מדובר רק בתקיפת קשישים. האלימות היא סוג של נורמה: תוקפים צעירות, אונסים, שודדים, מפעילים אלימות בבית, בעלים הורגים את נשותיהם. בושה וחרפה לאן שהגענו".
היא מציינת שכל אירוע שכזה הופך לטראומה עבור המותקף שהשלכותיה לא ייעלמו לעולם. "קח אותי למשל, מאז האירוע אני פוחדת לצאת מהבית. אני לא מזמינה מונית כי אני פוחדת לעלות עליה. אני יודעת מי הנהג שייקח אותי? אני נוסעת רק באוטובוס ורק במהלך היום, עם הרבה אנשים. אין דבר כזה שמישהו דופק בדלת שלי ואני פותחת, לא ביום ולא בלילה. אני יכולה לפתוח רק אם הבת שלי בודקת מי זה ונותנת לי אישור".
לפני האירוע פוגל היתה אישה עצמאית לגמרי, בטוחה בעצמה ולא חוששת מדבר. "היום אני כלום. מכרתי את האוטו שלי, פרשתי מהעבודה ואני קשישה שגרה לבד בבית". היא אם לשתי בנות, האחת מתגוררת בארה"ב והשנייה, בלהה, צמודה אליה. "יש לה גם חיים משלה ובעיות משלה", אומרת פוגל בכאב. "כשפניתי לביטוח הלאומי ואמרתי להם שאני צריכה עזרה בלילה אמרו לי שאני לא זכאית. למה? כי זו הנורמה".
באשר לבעיית האלימות בישראל, לדעת פוגל הכל מתחיל מלמעלה. "ראש הממשלה שלנו צריך להבין שהזרמת כספים להתנחלויות ולדתיים ולכל מי שרק יכול לסחוט לא תפתור את בעיית האלימות. מאז המקרה שלי הכל נעשה גרוע יותר. אני יושבת לבד בבית כאילו שיש לי הלם קרב. למישהו אכפת?! נכון, אני חיה על תרופות ואותן אני מקבלת וגם את כל הטיפולים שאני צריכה, אבל אני קבורה בבית שלי".
"האלימות היא אלימות ובה צריך לטפל. הזקנים לא שונים מהצעירים. נוח לתקוף את הזקן כי הוא בחלק גדול מהמקרים חסר ישע ומתקשה להגן על עצמו. אז זה מקבל סוג של הד ציבורי במיוחד אם מדובר בכאלה שעברו טראומה בגרמניה. אבל מה עם אלה שמותקפים בחוף הים ויכולים להגן על עצמם - רק שאז באים ארבעה צעירים עם מקלות וברזלים ותוקפים אותם בגלל ויכוח על חניה? לזה קוראים אלימות ועוברים לסדר היום. יש עשרות מקרים כאלה מדי יום ברחבי הארץ. זה הפך לדבר חולני בחברה שלנו".
למרות הביקורת הקשה של פוגל, היא לא מאשימה את המשטרה בדבר. "אני חושבת שהמשטרה עושה עבודה מצוינת", היא מבהירה. "לי למשל היו חששות במהלך השנים בשני מקרים והמשטרה הגיעה לבדוק מיד. היא תופסת את האנשים ומביאה אותם למשפט, אבל העונשים קלים מאוד. אין מספיק אכיפה של החוק, שהוא רחמן מדי. לא מזמן שמעתי על מישהו שדרס ילדה והותיר אותה משותקת. על זה הוא קיבל רק שלוש שנים. תגיד לי אתה אם זה עונש הולם. צריך לקחת לו את הרישיון לכל החיים ושייפצה את הילדה כל חייה עד יום מותה. והוא צריך גם לשבת בבית הסוהר שנים ארוכות".
הבת בלהה טוענת כי הלחימה בתופעה צריכה להפוך לפרויקט לאומי. "זה לא עניין של קשישים. בעוד שנה אני וכל אחד אחר נהיה קשישים", היא מזהירה. "צריך לבדוק את סוגיית האלימות לעומק ולבחון מה עושים המוסדות. כששולחים את הילד לגן בודקים מי הגננת. גם כשמעסיקים מטפל או מטפלת צריך גוף שיבדוק מי הוא ומה רמתו וכמה הוא מסוגל להיות אלים. אנחנו נקלענו להלך רוח במדינה של אלימות ושל הכל מותר, ששום דבר לא מזעזע אף אחד, ובזה צריך לטפל.
"באנגליה ילדים שמזניחים את ההורים שלהם צפויים למאסר", היא ממשיכה. "אצלנו לאף אחד לא אכפת. למה אמא שלי מאז האירוע לא זוכה לסיוע של מטפלת בלילה? היא הרי מוכרת כנפגעת פוסט טראומה, אבל לסיוע היא לא זכאית. אצלנו במדינה צריך להיות דקה לפני המוות כדי לקבל את סיוע. אמא שלי חיה כבר שנים בבית סוהר פרטי. אין לה חיים וכנראה לא יהיו לה חיים יותר טובים ממה שאני מנסה לתת לה, אבל גם אני רק אדם אחד".
בלהה עוברת בעצמה טלטלות בחייה האישיים מאז התקיפה של אמה. אחת מהן היא מחלה קשה שממנה היא סובלת מאז. "אני בטוחה שהמחלה שלי נבעה בחלקה מהלחץ העצום שבו היינו אמא שלי וכולנו ואנחנו עדיין בתוכו. זה לא פשוט. לחשוב על כך שאני שוכבת במחלקה ולידי אמא שלי עם דלקת ריאות ואין מי שיטפל בנו. זה סיוט".
"אני שומעת מה קורה, קוראת מה מתרחש ואין לי כוח להילחם כי זה לא עוזר", מסכמת פוגל, שחשבה כי מקרה דומה לשלה כבר לא יחזור. "לצערי כל פעם נשבר שיא אחר של אלימות בחברה החולה שלנו, וזה כואב יותר מכל דבר אחר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם