עמירה, תראי את אדל שלי נלחמת על חייה
אני מסכימה איתך שכולנו צריכים לשאוף לחירות, אבל אין אדם בעולם שישיג חופש וחירות על ידי כלי הרג
אדווה ביטון צילום: אריק סולטן
אני מאמינה בערך החיים. החיים הם הדבר המקודש ביותר, בלי שום קשר לגזע, דת ומין. היום, כשאני נמצאת כבר שלושה שבועות במחלקה לטיפול נמרץ, אני רואה סביבי רק אנשים שנלחמים על החיים ועוזרים זה לזה.
הפראמדיק שהגיע ראשון אלינו לרכב, זה שראה אותנו מעוכות מתחת למשאית, הוא בחור ערבי. הוא הגיע והתחיל במלאכת הקודש שלו. לא דיבר מילים גבוהות וחלולות כמו שלך, מילים הורגות. הוא פשוט הציל חיים.
אני מסכימה איתך, עמירה, שלכל אחד מגיע החופש שלו. ערבי ויהודי. אני מסכימה איתך שכולנו צריכים לשאוף לחירות, אבל אין אדם בעולם שישיג חופש וחירות על ידי כלי הרג. אין שום סיבה בעולם שאדל, הילדה שלי בת השלוש, צריכה לשכב עכשיו במחלקה לטיפול נמרץ, מחוברת לצינורות ולהילחם על החיים שלה, ואין שום סיבה, עמירה, שאת תעודדי את זה. למה אדל שלי צריכה לשלם את המחיר הזה? היא הספיקה לעשות רע למישהו בשלוש השנים שבהן היא חיה?
אני מזמינה אותך, עמירה, בואי לטיפול נמרץ, תחווי יחד איתי את הניסיון הלא פשוט שאיתו אני מתמודדת. אבל אני לא באמת מציעה לך לשים את עצמך במקומי, לשמוע את הצרחות של הבנות שלך מהמכונית הקרועה, להישאר בהכרה מלאה ולחוות את חוסר האונים שלי, את אי היכולת לזוז ולעזור להן. לראות את הילדה שלך בת השלוש נאבקת על החיים שלה, בלי שום יכולת להשפיע על מצבה.
אני עובדת כמרצה. יש לי לא מעט סטודנטים ערבים שאותם אני מלמדת ובימים הקשים האלה גם הם מגיעים אלי לבית החולים מדי יום. הם אומרים "אנחנו מתפללים על אדל", ולי זה לא משנה אם התפילה היא בערבית או בעברית. התפילה שלהם היא גם מילים, אבל מילים שיוצאות מהלב ויכולות להמשיך ולהאריך את החיים. המילים שלך, עמירה, הן מילות הסתה נוראיות. מילים שמעודדות גדיעת חיים.
הביא לדפוס: עמיחי אתאלי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם