המשפט שהפסיק את הנקמה ביודנראט
עד שנות ה-60 נחקרו כ-200 יהודים במסגרת עשיית דין בנאצים ובעוזריהם; רק בעקבות פס"ד של השופט לנדוי חדל נוהג זה
ליתר דיוק, החוק הזה הופעל עד 1963 רק נגד נאצי אחד - אדולף אייכמן. מלבדו, נצברו כ-200 תיקים נגד אזרחים ישראלים שהואשמו על ידי אזרחים אחרים בשיתוף פעולה עם הנאצים. כמה עשרות מתוכם נשפטו ואף הורשעו ונשלחו למאסר. המשפט הבולט בתחום זה, שניסה להעלות את הנושא לכדי האשמה קולקטיבית נגד ההנהגה היהודית, היה משפט קסטנר.
במאמר אקדמי שמתפרסם עכשיו והופיע לראשונה בקובץ המחקרים של יד ושם, המתבסס על מחקרים היסטוריים ומשפטיים, מנתחים המחברים אביהו רונן, הדס אגמון ואסף דנציגר את יחס המדינה לחברי היודנראט בפרט ולכלל נושא שיתוף הפעולה של יהודים עם הנאצים באמצעות משפטו של ברנבלט, שבשנות ה-60 היה מנצח באופרה בתל אביב.
כפי שיעידו תיקי הארכיון, המשפט היה גדול ואף עורר סערה, אך באופן מפתיע לא נרשם בתודעה הקולקטיבית. לא מוגזם להגיד שהוא נשכח לחלוטין, באותה מידה שהטיפול בקפואים מקום המדינה ואילך נמחק מהזיכרון והוגלה למחלקת המחקרים באקדמיה וביד ושם.
הפרשה הזו חושפת את דרכה המיוחדת והמסובכת של החברה הישראלית לטפל בסוגיית משתפי הפעולה עם הנאצים, ואולי את יחסה למשתפי פעולה עם האויב, כל אויב. ד"ר רונן מסביר ש"החוק חוקק כדי להסדיר את הטיפול החוקי בנושא כדי למנוע פרצות משפטיות". בשנות ה-50 היה חשש שהדברים יידרדרו למעשי נקם פרטיים, אבל קשה לומר שמשפט ברנבלט הסדיר משהו, להפך: הוא קרע מבפנים את שרידי קהילת בנדין הפולנית, היכן שברנבלט היה סגן המפקד היודנראט.
את המחקר פותחים המחברים בתיאור המזכיר סרטים תיעודיים של יהודה קווה. ב-1960, כחודש לאחר פרסום חטיפתו של אדולף אייכמן והבאתו לדין בישראל, יוצא ברנבלט מבית האופרה ברחוב אלנבי. הוא יורד במשפך הרחוב לכיוון החוף. שם, ליד דוכן גלידה, הוא פוגש ידיד ולידו אדם זר, פועל מבאר שבע. כאשר ברנבלט מזהה את הבחור, מתחיל הסיפור. בעקבות הוכחת הזיהוי מוגשת תלונה נגדו במשטרה.
תחילת משפט אייכמן התסיסה רגשות נקם וכאב רדומים, אך אותו מאורע שהניע את התהליך כנראה גם סתם עליו את הגולל. ברנבלט עמד לדין ב-1963, שנה לאחר שאייכמן נתלה ולאיש כבר לא היה קשב לעוד משפט שבמרכזו השואה. המשפט זכה בזמנו לכיסוי נרחב, וכתב האישום פורסם באוגוסט 62' בכותרת סנסציונית: "מנצח באופרה נאשם בשיתוף פעולה עם הנאצים - הסגיר עשרת אלפים יהודים לגסטפו".
זו הייתה הפעם השלישית שמקרה ברנבלט עלה בפורום משפטי כזה או אחר - קודם לכן נדון בבודפשט ולאחר מכן בפולין. התובע היה דוד ליבאי, שהשיג הרשעה במחוזי, אלא שבערעור בבית המשפט העליון ישב הרכב בכיר שבראשו נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן, ולידו השופטים משה לנדוי, אב בית הדין של אייכמן, וחיים כהן, שייצג את קסטנר במשפטו.
פסיקתו של לנדוי משקפת את התפיסה שאיננו יכולים לשפוט "אותם": "תהיה זו התנשאות והתחסדות מצדנו, מצד מי שמעולם לא עמד במקומם של אלה ומי שהצליח להימלט משם, כמו עדי הקטגוריה. . . (למתוח) ביקורת על אותם 'אנשים קטנים' שלא התעלו לרמת מוסר עילאית בהיותם נרדפים. . . אלה שנוצלו בידי הגרמנים במנגנון ההשמדה".
האזכור האקטואלי האחרון של ברנבלט היה לפני כתשע שנים, כשהצטלם עם אסתר רוט שחמורוב לשחזור של תמונה שצולמה בכפר האולימפי במינכן, ערב הטבח, כשהיה בעיצומה של קריירה מוזיקלית במינכן. היא כבר הייתה סמל לאומי, ונעתרה להצטלם איתו בלי שידעה מיהו, מלבד זה שהיה בתמונה במינכן. התמונה פורסמה בעיתונים, ובמידה מסוימת הייתה תמונת ניצחון נבזית של ברנבלט על החברה הישראלית.
בישראל לא התפתחה תרבות של נקמה ועשיית דין עממית במשתפי פעולה עם הנאצים, כפי שהיה נהוג אחרי המלחמה בקרב עמים אחרים. וטוב שכך. היו המשפטים, אך הם לא נצרבו בזיכרון הקולקטיבי. פסיקת בית המשפט העליון בערעור של ברנבלט בעצם אותתה: יש להפסיק להגיש תביעות נגד יהודים המואשמים בשיתוף פעולה עם הנאצים, בייחוד כשזה השימוש היחיד בחוק מלבד משפט אייכמן.
סביר בהחלט שבכירי המערכת, כמו השופטים כהן ולנדוי, היו מודעים למצב שעלול להיווצר ושעל הכיוון שלו אותתה הוגת הדעות חנה ארנדט: שתהיה התעסקות גוברת בהאשמת היהודים עצמם במותם, במקום להתרכז בטיפול בתליינים, במבצעי הרצח ההמוני. 15 שנה אחרי קום המדינה הייתה נטייה כנראה לשים לזה סוף, אך כמובן שאין זה אומר שיש להעלות על נס את פועלו של קסטנר, כפי שראינו לאחרונה על במת הכנסת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם