העיתונאי אמנון דנקנר הלך לעולמו בגיל 67
הפובליציסט והסופר, עורך מעריב לשעבר, נפטר הערב בביתו. הוא לקה בלבו, בני משפחתו הזעיקו צוותי חירום, אך לאחר פעולות החייאה ממושכות נאלצו חובשי מד"א לקבוע את מותו
- ראיון בגובה העיניים עם אמנון דנקנר: מכור לאינטרנט, לא קורא טוקבקים
- דנקנר ב-2009: דרעי עוד ישוב לצמרת ההנהגה המדינית
- לכל הטורים של אמנון דנקנר במעריב
אמנון דנקנר צילום ארכיון: ברקאי וולפסון
הערב, בעת שישב ליד שולחן הכתיבה שלו, התמוטט. "במשך שעה וחצי צוותי מד"א נאבקו על חייו", סיפר אחד השכנים. "בכל פעם נראה היה שהוא חוזר לחיים ושהדופק שב, אבל לאחר כמה דקות של תקווה שוב נדם לבו".
בני המשפחה הסתגרו אמש בביתם. במקום נמצאו גם שוטרי תחנת גלילות, בשל ההליך הרשמי המחייב לבדוק את בית הנפטר בטרם העברת גופתו לבית החולים.
דנקנר נולד בירושלים בשנת 1946. הוא למד במסגרות חינוך דתיות ואת שירותו הצבאי עשה בנח"ל. לאחר שחרורו, למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.
את תחילת דרכו עשה בתחום השירות הציבורי: בראשית שנות ה-70 שימש כדובר משרד החינוך, תחת השר יגאל אלון. אחר כן המשיך בתחום הדוברות, כדובר הסוכנות היהודית.
עם תום כהונתו בסוכנות פנה לתחום התקשורת. במשך שנים רבות שימש דנקנר ככתב, בעל טור ופרשן בעיתונאים חדשות, דבר, הארץ ומעריב.
"אין לי אחות" וסערת בן אמוץ
בשנת 1983, כשעבד בעיתון הארץ, פרסם דנקנר מאמר בשם "אין לי אחות" שעורר סערה ציבורית גדולה. במאמר, שנכתב בעקבות רצח פעיל השמאל אמיל גרינצווייג על ידי יונה אברושמי, תקף דנקנר בחריפות את "הבריונים האלימים והמזרחיים של בגין". הוא הגחיך את טענות הקיפוח העדתי וצייר כתמונת מראה של אותם "בריונים" את הציבור השמאלני אשכנזי תרבותי, הנאלץ לסבול מאלימות וברבריות.
הפגנת שלום עכשיו בה נרצח גרינצווייג , שני מימין צילום ארכיון: פלאש 90
את דבריו פתח בפסקה: "זאת לא תהיה מלחמת אחים, לא משום שלא תהיה מלחמה. אלא משום שלא תהיה נטושה בין אחים, כי אם אני צד למלחמה הזאת, הכפויה עלי, אני מסרב לכנות את הצד השני 'אחים' שלי. אלה לא אחי, לא אחיותי, עזבו אותי, אין לי אחות".
בעקבות פרסום המאמר מתחו רבים ביקורת חריפה על דנקנר וכינו אותו גזען. מנגד, אחרים צידדו בו וטענו כי כתב את האמת, ללא ייפוי המציאות או שימוש בלשון נקייה. בשנים שחלפו לאחר פרסום המאמר התנצל דנקנר לא אחת על דבריו אלו ואף חזר מהם. הוא היה אחד מהתומכים המרכזיים באריה דרעי לאחר הרשעתו, ובהמשך אף הביע תמיכה בעמדות שזוהו עם הימין בישראל.
בשנת 1992 פרסם דנקנר ביוגרפיה של הסופר דן בן אמוץ, שלוש שנים לאחר מותו של האחרון. הספר עורר סערה רבה, בייחוד בשל קטעים העוסקים ביחסיו של בן אמוץ עם קטינות וכן במערכת יחסים של גילוי עריות שניהל, לכאורה, עם אמו.
במהלך שנות ה-90 השתתף דנקנר כחבר פאנל קבוע בתכנית פופוליטיקה, לצדם של יוסף (טומי) לפיד, לימים יו"ר שינוי, וישראל אייכלר, כיום ח"כ מטעם יהדות התורה. דנקנר, אשר ייצג בתכנית את העמדה השמאלית (לעומת לפיד הימני ואייכלר החרדי) הפך לאחד מסימני ההיכר של המשדר הפופולרי. רבים ממשתתפי התכנית התקדמו לאחר מכן במערכת הפוליטית או התקשורתית, בין השאר בעקבות החשיפה הממושכת ואחוזי הצפייה הגבוהים. דנקנר, כאמור, מונה לעורך מעריב בשנת 2002.
"יצא להגנת אישים שלא זכו לאהדת הברנז'ה"
בשנים שקדמו למינויו חל מפנה בעמדותיו של דנקנר, לאחר שקרא את פסק הדין שהרשיע את אריה דרעי בפרשת השוחד והתרשם כי אינו נכון. הוא נתן ביטוי לגישתו החדשה במאמרים שכתב בנושא וכן בקו שהתווה בעיתון לאחר שמונה לעורך הראשי.
ניבא שדרעי ישוב לפוליטיקה צילום: ראובן קסטרו
בשנת 2001 זכה דנקנר בפרס ביקורת התקשורת של האגודה לזכות הציבור לדעת. בנימוקי הפרס נאמר: "בשנה האחרונה הוכיח אמנון דנקנר שהוא אינו מהסס לגעת במוסדות המקודשים ביותר של החברה הישראלית".
"במספר פרשיות שהסעירו את המדינה בשנים האחרונות הביע אמנון דנקנר עמדות המנוגדות לאלה של עמיתיו לעיתונות מתוך אמונה בצדקת דרכו יצא להגנתם של אישים ואוכלוסיות שלא זכו לאהדת הברנז'ה העיתונאית"
"אמנון דנקנר היה בין הראשונים בקרב עיתונאי השמאל שפקפק בקול רם בתהליך הסכם אוסלו ואף הגן על זכותם של המתיישבים היהודים ביש"ע ובחבל עזה ליחס הוגן מצד התקשורת, על אף שדעתו חלוקה עמם בנושא המדיני."
ב-2005 הוביל במעריב מערכה נגד השחיתות הפוליטית, בסדרת מאמרים שכתב עם דן מרגלית תחת הכותרת "איפה הבושה?", בהם קרא לציבור למחות נגד השחיתות השלטונית ולדרוש שינוי. בהמשך הסתכסך עם מרגלית, לאחר שהאחרון ביקר את חברם המשותף, אהוד אולמרט.
במקביל לקריירה העיתונאית שלו, היה דנקנר גם סופר פורה. ספריו האחרונים היו "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" (הוצאת אחוזת בית, 2008) ו"מגע הקסם של הבל גאגין" (הוצאת בית, 2011). סיפור קצר מתוך ספרו "מחפשים את גואלמן" הוסרט לטלוויזיה תחת השם "האח של דריקס" (במקור: "האח של רמלר"), ודנקנר עצמו שיחק בסרט. גם ספרו "שרמן בחורף", שהתפרסם ב-1996, היה לסרט טלוויזיה. דנקנר אף נטל חלק כשחקן בסדרה "פולישוק", שם גילם את ראש המפלגה חומי שליט, דמות שהתבססה על ידידו הטוב, טומי לפיד המנוח.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
אקו"ם