יום

לחיות את הכאב: מסע השכול של המורה שלי

תשעה מבני המחזור של חיים נהון נפלו בשירותם. לקברי 7 מהם, הטמונים בהר הרצל, הוא לוקח את תלמידיו מדי שנה כדי ללמוד על הכאב

עמיחי אתאלי | 13/4/2013 23:38 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
חיים נהון מדבר עם המצבה כמו עם חבר. "שומע, ארז?", הוא שואל, וממשיך כאילו הקבר שתחתיו מחכה לתשובה. "אני זוכר את היום הזה שיצאתי עם החיילים שלי לשטח, ואתה נשארת עם שלך בבסיס. ואז התחילו להגיע אלינו השמועות. אמרו שאחד המ"מים נהרג, ואני לא הסכמתי להאמין שזה אתה". אחר כך הוא מציג את הקבוצה שאיתו: "אתה זוכר שאני מגיע לפה כל פעם עם קבוצה אחרת? אז הנה, היום אלה תלמידי כיתה י"א מעמק חפר".

נהון (34), מורה לשל"ח בבית ספר ברמת השרון, עוסק זה עשור בהדרכת טיולים בכל הארץ. בשנים האחרונות החל להעביר סיורים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל לבקשת בתי הספר שבהם לימד, והחליט לכלול בהם את סיפור השכול האישי שלו.

תשעה מחבריו נפלו. שבעה מהם, שלמדו איתו במכינה הקדם-צבאית בעצמונה, טמונים בחלקה החדשה של בית העלמין הצבאי. מאז הוא כבר הוליך מאות תלמידים בחלקה הזאת, שבה הוא מעביר לשומעיו הצעירים את סיפוריהם של חבריו הקבורים במקום.

"המכינה היא מקום שבו אתה קונה לעצמך חברים לכל החיים", מספר נהון לבני הנוער. "אותנו חינכו שכל אחד צריך ללכת למקום שבו הוא יכול לתרום הכי הרבה. אין שאלה של מה טוב לי. שואלים איפה אני יכול לעשות הכי טוב למען המדינה".

השנה וחצי השלוות שהעבירו מחזורים ד' ו-ה' במכינה בעצמונה בראשותו של הרב רפי פרץ, אז טייס מסוקים במילואים וכיום הרב הצבאי הראשי, הסתיימו מהר מאוד. בני מחזורו של נהון החלו להתגייס לצה"ל באוגוסט 98'. אלה מהם שביקשו להישאר במכינה עוד כמה חודשים, התגייסו במרס 99'. בני המחזור שמעליהם התגייסו בחודש מרס 1998. חיים נהון התגייס לגדוד 13 של גולני במרס 99'.

בתוך תקופה קצרה נהרגו תשעה מהם כלוחמים וקצינים ביחידות מובחרות. בחודש דצמבר 2001 נהרג סגן ארז לוי, מפקד צוות ביחידת אגוז, מפליטת כדור מנשקו. נפילתו של לוי, ההרוג השני מבין בוגרי המכינה אחרי נפילתו של סגן אלון בביאן באסון המסוקים, הייתה מכה קשה. מאות מבוגרי המכינה הגיעו, איש-איש מיחידתו, ללוויה בהר הרצל.

"ארז היה איש של שקט", מספר נהון מעל קברו. "ארז לא התלונן. לא כשהיינו צריכים לעשות תורנות מטבח במכינה, וגם לא כשבטירונות יחידה באגוז הוא לא קיבל זמן לתפילת שחרית. למרות שהיו לו רק כמה שעות שינה בודדות בלילה, ארז היה מכוון שעון לחצי שעה לפני ההשכמה, קם לבד, מתפלל ומצטרף עם החיוך שלו לשאר הצוות ברגע שהיו מעירים את כולם".
צילום: פלאש 90
''מי שבא איתי לפה לא יכול להיות אדיש'', נהון ותלמידיו ליד קברי החברים צילום: פלאש 90
בחייהם ובמותם

אחרי שהוא מסיים לדבר עם ארז, נהון עובר חמישה קברים משם. "תכירו, זה פיני", הוא אומר לקבוצה כשהוא מגיע לקברו של סגן פיני כהן ז"ל. "פיני היה תמיד שמח. כולם תמיד רצו להיות מסביבו בגלל השמחה שלו. פיני התחתן עם יעל והספיק להיות נשוי שנה אחת בלבד. ואז הוא נהרג בעזה".

ארבעה חודשים אחרי ארז, נהרג סגן פיני כהן בפעילות מבצעית ברצועת עזה. "שלושה חודשים אחרי פיני, אייל נהרג", ממשיך נהון ועובר לקברו של סמ"ר אייל שורק. "בליל שבת של חודש יוני 2002 שמע אייל, לוחם בחופשה מסיירת מגלן, קולות ירי מחוץ לקרוואן שבו הוא גר ביישוב כרמי צור שבגוש עציון", מספר נהון.

"אייל לקח את הנשק שלו והחל להסתער לעבר חוליית מחבלים שחדרה ליישוב וכבר הספיקה להרוג חייל מילואים שאבטח את המקום. אחד המחבלים זיהה את אייל, ירה לעברו צרור והרג אותו. יעל אשתו, שהייתה בחודש התשיעי להריונה, רצה בצעקות אל מחוץ לקרוואן. המחבל ירה גם בה והרג אותה במקום".

נהון מצביע על קבר שונה בין הקברים הצבאיים ומסביר: "יעל הייתה אזרחית. אבל מיד באותם מוצאי שבת המשפחה פנתה למשרד הביטחון ואמרה: 'אייל ויעל בחייהם ובמותם לא נפרדו', וביקשה לקבור את יעל בבית העלמין הצבאי. הבקשה התקבלה, ויעל הפכה לאחד האזרחים היחידים בארץ שקבורים בחלקה צבאית".

"חודש אחרי אייל חגי נהרג", ממשיך נהון, ומקריא מהכתב: "'סרן חגי לב, סגן מפקד סיירת גבעתי, נהרג ברצועת עזה ביולי 2002 בעת מבצע לאיתור מנהרות להברחת נשק'. לחגי היו עיניים בורקות. הוא היה ספורטאי מצטיין ואתלט". בהמשך נהרג מתניה צנוירט, קצין מצטיין בסיירת הצנחנים, מפליטת כדור.



משם מוליך נהון את התלמידים לקברו של אוריאל פרץ. "אוריאל, אח של אלירז, היה מגיע למכינה בחופשות שלו מהצבא. הוא לא למד במכינה באופן רשמי, אבל בגלל אלירז אחיו, בכל רגע של חופש מהצבא הוא היה נוחת אצלנו. היינו מסתכלים עליו בהערצה ומתלחשים'הוא לוחם בסיירת גולני'".

"אלירז היה בשבילי כמו אח גדול", מספר נהון מעל קברו של אלירז פרץ. "הייתי בכל כך הרבה לוויות בחלקה הזאת, אבל המראה שהכי זכור לי מכאן הוא דווקא מהלוויה של אוריאל. בסוף הלוויה כמעט כולם כבר הלכו, אבל אז אלירז נעמד בדיוק כאן והתחיל לצעוק:'בדמייך חיי, בדמייך חיי'". 12 שנה לאחר מכן נקבר אלירז עצמו בחלקה שאותה סירב לעזוב בעת הלוויית אחיו.

"רק בחלקה הזאת קבורים שבעה חברים שלי", אומר נהון. שניים אחרים מבני המחזור שלו, סגן ניסים בן דוד וסגן דניאל מנדל, נקברו בבתי קברות צבאיים אחרים. "לפני כל סיור אני מתלבט אם הפעם לעשות את זה דרך הסיפור האישי שלי או לא, אבל בכל פעם שאני רואה את הקברים האלה, אחד אחד, אני לא יכול להיות מדריך רגיל. אלה החברים שלי".

בעיניהם של התלמידים נקוות דמעות, ונהון מסכם: "אני לא יכול להיות אדיש לקרבה האישית שלי לכולם כאן. זה מה שקורה גם לכל מי שבא איתי לפה".

צילום ארכיון: ראובן קסטרו
אלירז פרץ. ''כמו אח גדול'' צילום ארכיון: ראובן קסטרו
shabat@maariv.co.il

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

קבלו עיתון מעריב למשך שבועיים מתנה

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים