40 שנה למלחמת יום כיפור: כתבנו חוזר לתופת
שמחנו לעלות לחזית. בדרך סיפרו על יום קרב או שניים, אך למחרת, פגשנו במציאות: טנקים עלו באש, גופות הונחו בצידי הדרכים, באוויר עמד ריח מוות
עולים מממלכת הצל / ואומרים לי - אתה העד
יענקל'ה רוטבליט
ביקשו ממני לכתוב משהו על מלחמת יום הכיפורים. אתה היית שם, אתה העד, אמרו לי. זה נכון. הייתי שם לפני 40 שנה, וגם חזרתי אפור פנים ושבור לב, אבל רבים וטובים לא שבו משדה הקרב, וכשאני פותח את האלבום ומביט בתמונות המצהיבות של חבריי הנופלים, הם אכן נותרו צעירים לעולם. אבל מי זוכר אותם באמת, חוץ מאימא ואבא קשישים, אח ואחות, ואולי גם חבר אחד או שניים? מי זוכר אותם ומי נושא איתו לאורך זמן את משא הכאב הזה?
המלחמה נחתה עלינו כרעם ביום בהיר. למרות שלבשנו מדים והכשרנו דורות של לוחמים לחיל השריון של צה"ל, היינו בסך הכל ילדים בני 21 כשכינסו אותנו, מדריכי מקצועות טנקים בבית הספר לשריון, בצהרי ה-5 באוקטובר 1973, וסיפרו לנו על מתיחות ועל כוננות ואולי על יום קרב אחד או שניים.
רובנו גוייסנו במחזור נובמבר 1970 והיינו כבר עם הפנים לחופשת השחרור. חבר'ה נפלאים, איכותיים אחד אחד, אבל כמו ששר אביב גפן, אנחנו היינו "דור מזויין" שאכל אותה בגדול בשדות הקטל של מלחמת יום הכיפורים והתמונות שלנו ממלאות את אלבום הנופלים.
כשכינסו אותו באותו יום שישי גורלי במגרש המסדרים של המטווח הזעיר בג'וליס הסתכלנו על כל האירוע כעל חוויה מתקנת. "יש מתיחות בגולן", אמרו לנו, "היציאות הביתה בוטלו ואנחנו צריכים לעלות צפונה לכמה ימים כדי לתגבר כוחות".
היינו די מבסוטים. אנחנו, הדור שגדל על האופוריה של ניצחון הבזק במלחמת ששת הימים ועל תבוסת הערבים, ושירתנו בביסל"ש בית הספר לשריון), לימדנו את תורת השריון אבל לא "זכינו" בכל מהלך שירותינו הסדיר לטבילת אש אמיתית. מה רע לדפוק כמה טנקים סוריים ולהרגיש קרביים?
איש מאיתנו לא העלה בדעתו שלמחרת בשעות הצהריים נמצא את עצמנו בתוך התופת וחלק מאיתנו כבר לא יהיו בין החיים. אנחנו וחברינו הסדירים בחטיבות 188 ו-7 היינו אמורים להיות בשר התותחים, הכוח הסדיר שבולם את הסורים עד גיוס המילואים.
העניינים התחילו להתחמם כששלחו אותנו לחדרים, לעלות על סרבלים ולחזור עם פק"ל מלא - חגור, נשק, דיסקית זיהוי ופנקס שבי. שיבצו אותנו לפלוגות ומחלקות. ג', 3 ג', 2 ג', 1. ברישומים של צה"ל הפכנו להיות גדוד 71. בהמשך חברו אלינו חניכי קורס קצינים וקורס מפקדי טנקים. שמחנו לקראתם. רבים מהם היו בעבר חניכים שלנו.
בשעות אחר הצהריים העמיסו אותנו על משאיות. נסענו בכבישים הריקים, שבהם כבר הורגשה אווירת יום הכיפורים, אל בסיס חיל האוויר בחצור ומשם הוטסנו בהרקולסים למנחת מחניים בצפון.
את הערב והלילה עשינו במחנה פילון, ימ"ח צפוני, שבו קיבלנו טנקים, התחמשנו, הזדוודנו, עשינו תיאום כוונות והצטיידנו במנות קרב. כבר אז הבחנו במחסור חמור בציוד. הקצינים כונסו לקבוצת פקודות שבה קיבלו הסבר ראשוני על גזרת רמת הגולן.
למחרת בצהריים התחלנו לטפס לרמה. העמסנו את הטנקים על מובילים. החבר'ה נסעו באוטובוסים ואני הצטרפתי לאחד המובילים. כמה דקות לפני שתיים בצהריים של יום הכיפורים, ה-6 באוקטובר, הבחנתי לפתע בפטריות עשן גדולות שצצות ועולות בצידי הדרך. "מה זה? ", שאלתי בפליאה את הנהג. הוא הביט בי כמי שנחת באותו רגע מהחלל. "מה, אתה לא יודע? הסורים מפגיזים. יש מלחמה".
בתוך שעה קלה היינו כבר בעיצומו של הקרב. נערכנו בשתי פלוגות באזור צומת וואסט ופלוגה על ציר הנפט. מעולם לא הייתי לפני כן ברמת הגולן. השמות האלה - ציר הנפט, צומת וואסט, נפאח, תל חרמונית, עמק הבאכה, היו חדשים עבורי. בימים הקרובים הם יהפכו עבורנו לתחנות גורליות בחיים, ותחנות סיום של מסלול חיים קצר עבור הנופלים.
עם תחילת קרבות הבלימה לחם הגדוד במסגרת חטיבה 7 בגזרה הצפונית. לעיתים תוך קרבות פנים אל פנים עם טנקים סוריים ששטפו במאותיהם את הגולן והגיעו עד גדרות מחנה נפאח והמורדות המובילים אל הכינרת. שוב ושוב עלינו לעמדות קרב, ירדנו מעמדות קרב, ירינו, פגענו, נפגענו, וחוזר חלילה. מנהלים קרבות חתול ועכבר עם הסורים. נהרגים, נפצעים, מחליפים טנקים, מחליפים צוותים. בשלב מסוים לא הכרתי איש בטנק. גם היום, כשאני מנסה לשחזר מי היה איתי, אני לא מצליח.
באחת ההפוגות יצאתי מפויח ותשוש, לאחר שעות ארוכות של לחימה, כדי לנוח לרגע מחוץ לטנק ולחלץ עצמות, והנה אני פוגש שם את חברי אהוד תירוש. הוא סיפר לי על ההרוגים. מאיר גליקמן, שחטף רסיס בראש, וגדעון ויילר הסמג"ד, המפקד שלנו במדור נט"ר (נהיגה, טיפול, רק"מ) בג'וליס, שהלך.
בקרב הגורלי בעמק הבכא הייתי עם עוד מספר קטן של טנקים על תל חרמונית. ניסינו בכל כוחותינו לסייע לכוח של אביגדור קהלני לבלום את ההסתערות הסורית. בצריח עמד זקוף גדעון ויילר, מפקדי בג'וליס. אחיו, אדם ויילר, קצין מוערך בשריון, נפל ב-1970, בגזרה הצפונית של התעלה.
הכוח הסורי העצום היה פרוס למרגלותינו. מבעד לפריסקופים יכולתי להבחין בעשרות טנקים, נגמ"שים, ג'יפים, משאיות דלק ותחמושת, שהיו שם בערבוביה נוראית. רשתות הקשר שלנו התערבבו עם אלה של הסורים ויכולתי לשמוע צרחות של טנקיסט סורי שנלכד בטנק בוער ומבקש שיחלצו אותו. מפעם לפעם שמענו גם קולות ברוסית, של היועצים הצבאיים שסייעו לצבא הסורי.
במהלך הקרבות בגולן נפל מפקד הגדוד שלנו, משולם רטס. בימים שלאחר מכן הפסיק הגדוד להתקיים במסגרת גדודית. אחר כך, כשרבו האבידות, גם המסגרות הפלוגתיות קרסו והטנקים שנותרו סופחו למעשה לגדוד 77 של חטיבה 7. סיום המלחמה מצא אותנו כחלק מחטיבה 188, חטיבה סדירה שנשאה בעיקר נטל הקרבות בגולן והושמדה כמעט כליל.
מלחמה היא דבר נורא. האמת היא ששום דבר לא מכין אותך לקראתה. בקרב שהוא הדבר האמיתי יורים עליך כדי להרוג אותך ואתה יורה כדי להרוג את האויב, ורק מקווה שכל זה ייגמר במהרה והמוות ידלג עליך.
לא היינו גיבורים במיוחד, לא היינו אמיצים במיוחד, ופחדנו למות. בסך הכל היינו חיילים סדירים שעשו את המוטל עליהם, וכמו שאמרו את זה לפני, בסך הכל רצינו לחזור הביתה בשלום.
מלחמה היא גיהנום של כולם ביחד ושל כל אחד בנפרד. לכל אחד מזומן רגע האימה הפרטי שלו, שילווה אותו כל חייו. אני זוכר כמה רגעים כאלה. באחד הימים הראשונים ללחימה עצרנו ליד מקבץ טנקים של חטיבה 188. הטנקים היו פגועים והעלו עשן. טיפסתי על טנק אחד ומתוכו עלתה צחנת מוות. הוא היה שחור ושרוף כולו. לצד הדרך היה מונח ברזנט. ניגשתי לראות מה יש עליו וחטפתי את הבומבה של החיים. שרידי גופות מרוטשות של חיילי החטיבה. אברים גדועים ומפויחים, מעיים מרוטשים, דיסקית זיהוי מקומטת, וריח של מוות באוויר. לא מבין איך המשכתי משם.
את המלחמה גמרתי בחאן ארנבה, בפריצה לעבר המובלעת הסורית. הטנק ספג פגיעות ישירות. נטשנו תחת אש. הספקתי לקחת את העוזי וקפצתי החוצה. מולנו היה מתחם של קומנדו סורי. טנק אחר שלנו אסף אותנו. עלינו בבהילות לצריח והצטופפנו בפנים. לידי עמד לוחם זב דם עם זרוע מרוטשת. הטנק לא הפסיק לירות כל העת.
בשלב מסוים פינו אותנו לאחור ואז ירד עלי מסך שחור. התעוררתי כעבור כמה ימים בבית חולים כשאני משתדל בכל כוחי לשכוח את שדות הקטל שהשארתי מאחור. לאט לאט בא גם הזיכרון והגיעו השמות וחדרה ההכרה. מה שהיה לא יהיה עוד לעולם. מאיר גליקמן חטף רסיס בראש ונהרג. אפרים דוד ("בופה"), המושבניק גדל-הגוף והמקסים ממנחמיה, נפל. וכך הלך זרם השמות וגבר: קרלוס בן טולילה, ירון מרדיקס, מיכה גרניט, יצחק ברייטנר, ישראל שוורץ, יעקב וידנפלד מאיילת השחר, מוני ירוס וירון מרדיקס שנפלו בסיני, ואיתם עוד עשרות ומאות שהכרתי באופן אישי. צעירים לעולם, שרצו לחיות אבל בקושי הספיקו לטעום מהחיים ונפלו באותה מלחמה ארורה, שלימים התברר שהייתה מיותרת, שאפשר היה גם אחרת.
יהי זכרם ברוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם