"אין מי שיעזור. זה אנחנו, וזהו"
הקרב בתל סאקי נחשב לאחד מסיפורי הגבורה בחזית הצפונית ביום הכיפורים. הלוחם יאיר פרג'ון, שנפצע אנושות ונותר בודד בשטח, הסתובב מאז בתחושה שאין על מי לסמוך. סיוע שקיבל לא מכבר לאחר שנקלע למצוקת חיים, החזיר לו את האמון במדינה
שני אוטובוסים של פנסיונרים מרחובות, שני אוטובוסים של דרוזים מעוספיה ושישה אוטובוסים של תלמידי כיתות י"א מתל אביב שינו את התוכנית כאשר מנהלת בית הספר זיהתה את אלמגור, ניגשה אליו וביקשה שיספר לתלמידיה על הקרב ההוא, שמצד אחד גבה כל כך הרבה קורבנות במלחמת יום הכיפורים, ומנגד הראה את היכולות הבלתי נתפסות של האדם להישאר חבר, גם כשהכל נראה אבוד. המאזינים הצעירים ישבו בשקט וגמעו כל מילה בצימאון.
עד כמה שקשה להאמין, הפרסומים בתקופה הסמוכה למלחמת יום הכיפורים כמעט שאינם עוסקים בקרב תל סאקי למרות שניתן למצוא בהם תיאורים מפורטים של הקרב בעמק הבכא, בחווה הסינית ועוד. באתר "עמותת הרעות והמורשת," שהוקמה על ידי דן אלמגור וחבריו לקרב, מופיע הסיפור המלא:
"בשעה שתיים פתח הצבא הסורי בארטילריה כבדה על כל רמת הגולן בכלל ועל תל סאקי בפרט. מאות פגזים ומאות טנקים של הצבא הסורי שעטו לדרום רמת הגולן ומשם לתוך מדינת ישראל. מיקום התל, על הציר הראשי לכיוון הכנרת, מנע את פינוי החיילים, ובשעות הערב הצטרפו להגנה על התל שמונה טנקי שריון מחטיבות 7 ו.188-
"בלילה הכוח הסורי שהגיע לתחתית התל ונתקל באש עזה עצר את התקדמותו והמתין לבוקר. ביום א' החל קרב מול הכוח הסורי הגדול עשרות מונים מהכוח הישראלי. הטנקים הישראליים ירדו לכיוון הציר וניהלו קרב פנים אל פנים כשחיילי הצנחנים מסייעים להם באש מקלעים.
"בשלב מסוים נפגעו כל טנקי השריון. חלק מחיילי השריון נהרגו, חלק נפלו בשבי והיתר הגיעו פצועים ובשארית כוחותיהם לתל. התחמושת של הצנחנים במקלעים אזלה. החיילים הצעירים נכנסו לתוך העמדה והמשיכו בלחימה מתוך פתחי העמדה מול חיילי האויב הרבים.
"זמן קצר לאחר מכן החלו ניסיונות החילוץ בפיקודו של מפקד הגדוד, יורם יאיר. כוח חילוץ של נגמ"שים יצא לדרך: בודדים מול רבים. הרעיון להפ- קיר את החיילים במוצב לא עלה על הפרק. פעולת החילוץ הראשונה לא צלחה. 12 חיילי הכוח בשני הנגמ"שים נהרגו. החיילים יאיר פרג'ון ויונה בן ארי נותרו פצועים בשטח למשך יותר מיממה. פעולת החילוץ השנייה, באמצעות נגמ"ש עם חיילי הנח"ל המוצנח יצאה לכיוון התל וחמישה חיילים נהרגו. אחרים, שהצליחו להגיע פנימה ולספק בדל של תקווה לנצורים, הגיעו לבונקר. בששת המטרים הרבועים שכבו 24 חיילים פצועים ושלושה הרוגים. בחוץ מאות חיילים סורים המשיכו לירות. מנחם אנסבכר בן ה,21- שהיה נצור יחד עם חייליו, נפצע מפגיעת רסיסים.
"הסורים המשיכו לירות ולזרוק אל תוך העמדה רימונים. אנסבכר החליט לקבל את ההחלטה הקשה מכל, ולהתחיל להתכונן למצב של נפילה בשבי. הוא הורה לחיילים בבונקר להשמיד את כל המסמכים שברשותם מלבד פנקס השבי, טיפס פצוע לנגמ"ש וחיבל בתת המקלע במטרה למנוע בהמשך את השימוש בו על ידי הסורים. רגע לפני פנה בקשר אל המג"ד במילים: 'קודקוד כאן סידן 616ב. תמסור ד"ש בבית. יותר לא נתראה. עבור."'
30 שנה מאוחר יותר תיאר אנסבכר בספרו "רסיס ממגש הכסף:" "קחו את מצדה והשואה, קחו את טרומפלדור. קחו את גטו ורשה, דגניה, דוד וגוליית, את אליפלט ואת 'אחי הצעיר יהודה,' ערבבו עם תופי אוזניים מתפוצצים, זעקות וחרחורים ולחישות, דאגה קצרה ורשע סמיך, את אלוהים, את השטן ואת איוב."... במשך כל הזמן הזה הירי לא פסק. הסורים זרקו אל תוך הבונקר רימוני רסס, ואנסבכר נפצע בפעם השנייה. חייל השריון יצחק נגרקר החליט לעשות מעשה. הוא יצא מהעמדה והסגיר את עצמו לידי הסורים. "אני החייל הישראלי האחרון החי," אמר להם. ההמשך היה בשבי אכזרי בדמשק. בצהרי השמונה באוקטובר, אחרי יותר מ30- שעות מצור, נשמע מרחוק קול הטנקים. מישהו צעק פנימה בעברית: "יש פה שריונאים."? השאר היסטוריה.
לפני עשור נערך כנס לוחמי גדוד 50 בתל סאקי במלאות 30 שנים למלחמת יום הכיפורים. לייזי אגסי, מלוחמי הקרב ומחמשת הנצורים, הקריא את השיר "אחיי גיבורי התל" פרי עטו. 30 שנה לא דיברו החיילים שניצלו זה עם זה על מה שעבר עליהם. כדי להמשיך לחיות, ולא רק להישאר בחיים, היו מוכרחים להרפות.
מבתי החולים הם התפזרו וברחו זה מזה, לפעמים עד לצדו השני של העולם. דרך מפגש מקרי באינטרנט, בזמן שילדיהם כבר עולים על מדים, אזרו אומץ והחלו במלאכת האיתור כולם סביב גיל ,50 חיים כביכול חיים רגילים, אבל הנפש עדיין מכונסת בבונקר המחניק והחשוך.
"מנחם אנדסבכר ואני שכבנו מיטה ליד מיטה בבית החולים כחודש וחצי. לא דיברנו על הסיפור. דיברנו על כל דבר שבעולם," נזכר לייזי אגסי, כיום סמנכ"ל פיתוח בחברת "תבונה תעשיות תוכנה" ומתנדב פעיל בעמותת הרעות והמורשת. "גם כשבאו לבקר אותנו, סיפרנו מה קרה באופן טכני. הכל היה חיצוני. לקראת השנה ה30- התחלנו לגעת גם בסיפור בפנים. דן שמע על הסיפור, הגיע לארץ וישבנו במלון בתל אביב. דן התפרק בבת אחת ואז התחלנו לארגן את המפגשים שהוליכו לזה.
"הרגשנו שלא עשינו משהו לטובת הנופלים. הרי כל אחד מאיתנו התחבר למש- פחות השכולות, אבל לא היה משהו ממוסד ומסודר. הרמנו טקס ענק בתל סאקי לזכרון הנופלים, עם תהליך איסוף שמות. כל אחד מאיתנו חווה את זה אחרת, אבל כשבאנו לטקס, עמדנו מול ההורים, ושמענו שם אחר שם, הדמעות מתחילות לצאת לראשונה. זה הוביל למפגשים מסודרים פעמיים בשנה, ביום הזיכרון ובי"ב תשרי, שזה היום שבו צה"ל הדף את הסורים וחילץ אותנו."
ביום הזה הם נפגשים בתל סאקי, נכנסים לבונקר, ויש גם שיחות מסוג אחר. כבר לא "יריתי," "הלכתי," התקפתי." "עכשיו אנחנו בגיל שכבר נוגעים בזה. אנשים מספרים ממקומות עומק של הרגש. זו אחוות לוחמים," אומר אגסי. "משם התחיל חלום חיים. אני הקמב"צ של העמותה שאוסף את החומרים ועושה את הפעולות הלוגיסטיות. המטרה של העמותה היא להעביר את הערכים לדור הבא, שיידע על רעות. לא רק על פייסבוקים, או להיות עשירים ולהקים סטארטאפים."
זה כל הקסם
תיאור הקרבות וההנצחה הוא רק חלק מהעשייה של עמותת הרעות והמורשת שהוקמה על ידי יוצאי הקרב. זכר הנופלים הוא דבר אחד, אבל אסור לשכוח גם את העתיד, ולכן העמותה פועלת להעצמתה של החברה הישראלית באמצעות הפיכתם של ערכי הרעות, הנאמנות, האחווה והמחויבות החברתית לערכים מובילים.
"הרעות - נשאנוך בלי מילים, אפורה עקשנית ושותקת," כתב חיים גורי כשנה לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, והעלה לראשונה את תחושת הקולקטיב, האחווה והחברות האמיצה בין הלוחמים.
אלא שלתקופות מסוימות נדמה שהשפע שבא לצד הטלטלות הבלתי פוסקות במדינה סדק את הערך המרכזי הזה.
דן אלמגור, בנקאי בכיר ומנהל השקעות הון שייסד את עמותת הרעות והמורשת, חי בניו יורק. "עם מעגל החברים שלי מהצנחנים ומהשריון אני בקשר מתמיד. איתם תמיד תהיה רעות, עד יומנו האחרון."
כשאלמגור חושב על המושג "רעות" במובן האולטימטיבי, שבוחן לעומק את ההסבר והשלכותיו, מחשבותיו חוזרות לתל סאקי. לחברים, לרעיו שלא שבו. "בתקופה שקדמה למלחמה עסקנו הרבה באימונים. אהבנו את המחשבה שאנחנו עושים את המקסימום עבור המדינה ותורמים את חלקנו. מאוד אהבנו אחד את השני. נוצרה בינינו מעין ערבות הדדית והיכרות עמוקה. לא תמיד הסכמנו על הכל, אבל למדנו מגיל צעיר להעריך את האינטרס של הכלל כעצם הקיום שלנו כחברה. עם חלק מהחבר'ה עשינו ביחד מסלול ארוך, מעניין ומפרך, ונוצר בינינו קסם מיוחד במינו. הפלוגה שלנו זכתה במקום ראשון של חטיבת הצנחנים. ראינו תוצאות. עשינו תוכניות לגדול ביחד והרבה מאיתנו לא זכו להגשים את חלומם."
אלמגור משחזר: "ביום ראשון בבוקר, מנחם אנסבכר מדווח מבונקר התצפית על חדירה של מאות טנקים סורים מול מעט טנקים שלנו. הטנקיסטים שלנו נלחמים באומץ בלתי רגיל ונפגעים. קולות הקרב בקשר הלכו והחמירו, ובקשות להתפנות נענו בשלילה. הבנו שאין למנחם ולחבר'ה שלנו בתצפית סיכוי לשרוד בלי עזרה. טנק בודד שלנו ניסוג מהקרב ושעט לקראתנו. הקצין, בשאגות שרק מישהו שראה את האופל יכול להבין, דרש והפציר בנו לא ללכת לכיוון התל. בני חנני ופיץ ויסמן שומעים אבל לא מקשיבים לו. הם רוצים, חייבים להגיע לתל סאקי. עם עוד 14 לוחמים, כולם חברים, מבקשים ודורשים ובסוף הולכים לשם, לעזור, לתגבר, לחלץ את החברים. רעות. מול מאות ואלפי חיילי אויב הם הסתערו בנחישות שקשה לתאר במילים, מחפים ויורים ודוחפים ועוזרים וניסו להגיע, וחוץ משניים כולם נהרגים.
"ביום ראשון אחר הצהריים נודע לנו שהחילוץ הראשון, כוח חנני ופיץ, פשוט נמחק. שמענו בקשר את פיץ צועק, 'אמאל'ה אמאל'ה,' קולות ירי ושקט. מנחם מדווח שנגמרת לו התחמושת. חיל האוויר לא יכול לבוא לעזרה ואין מי שיעזור. זה אנחנו ואין עוד, זהו. יצחק כנען מביט לחלל הבונקר באל על, ומבקש שישה מתנדבים לצאת לתל לראות מה קרה לכוח החילוץ של בני ופיץ ומה עם החבר'ה של מנחם בבונקר. כולם מבינים מה קורה בתל סאקי. למרות הוודאות הכמעט מוחלטת, כולם בבונקר נעמדים, כולם, ורוצים לצאת לעזור, לא לוותר, כולם. במקום 6 לוחמים עולים על הנגמ"ש .11 רעות. הם מגיעים למרגלות התל, מסתערים על מאות ואלפי הסורים ורובם לא חוזרים. רעות.
"יום שני אחר הצהריים, יה-יה יוצא בראש כוח לוחמים קטן לתל סאקי. החילוץ השלישי. יה-יה, בשנות ה20- המאוחרות לחייו, מוביל. כולנו נחושים להגיע. השטח סורי. הפגזות וירי ללא הפסקה. אנחנו נוסעים לחלץ את יצחק כנען ולהביא חזרה את גופות חברינו מהתל. קשה. קשה מאוד. על התל יש סורים. אני חושב שגם צה"ל יורה עלינו בשגגה. רופאים וחובשים מטפלים באלו ששרדו. אנחנו מחזירים את חברינו שלא שרדו. מתקבצים סביב יה-יה. מבינים שמה שעשה והפך את הבלתיאפשרי לאפשרי זה לא היה כמות הנשק, או הפגזים, או המטוסים, אלא הרעות והערבות הדדית. עדיין ההרגשות קשות מנשוא. האם הקרבנו מספיק עבור הרעות."?
בבוא היום, יה-יה, המפקד, מתקדם לדרגת אלוף וממונה למפקד אכ"א ומופקד לכתוב את הקוד לאתיקה לצה"ל. אחד הנושאים הראשונים על השולחן הוא מושג הרעות. אותו מושג שהוא בעצמו חווה בקרב בתל סאקי. וכך הפכה הרעות של תל סאקי למושג "אחוות לוחמים" וחלק אינטגרלי של הקוד האתי של צה"ל.
"בתוך הבונקר, הבטונדה הקטנה בתל סאקי, חושך מוחלט," ממשיך אלמגור. "זעקות חרישיות אילמות של לוחמים פצועים, קטועי איברים. הלחימה ביום הראשון גמרה להם את רוב התחמושת. אין אוכל או מים. הסורים מתקיפים בלי הפסק. פגז נכנס. כולם פצועים. מה שמחזיק את לייזי והחברים בחיים זאת הידיעה המוחלטת שהחברים יבואו לחלץ, לא משנה מה. הם יבואו. הוא היה בטוח."
צו פיוס
במשך יותר מ24- שעות היה מוטל פצוע בשטח יאיר פרג'ון, היום איש ציבור המכהן כראש מועצת חוף אשקלון, בין אלפי חיילים סורים. אחרי 40 שנה אפשר לשאול האם נותר בו כעס על משהו או על מישהו.
"זו שאלת השאלות. שנים אמרתי לעצמי: יאיר, אתה נמצא על סכין גילוח. האפשרות הראשונה היתה לכעוס על כולם. האפשרות השנייה היתה לומר: מה שהיה היה. אני צריך לראות איך מה שהיה לא יהיה פעם נוספת ואיך אני מבריא את עצמי. זו מלחמה קשה ויומיומית. קל מאוד להאשים את הצד השני וליפול, להיות אזרח לא יצרן, שחושב שכל העולם חייב לו משום שכל העולם הפקיר אותו. פחדתי פחד מוות להתפתות לכך. אתה נמצא עם זה כל הזמן. מרצון התנדבתי לחלץ חברים כלואים בתוך אזור מוקף סורים, ובתום הקרב הנוראי שהשתתפתי בו איבדתי את כל החברים מלבד יונה.
"נפצעתי קשה ונשארתי מוטל בשטח, על קוצים, ללא מים, בריח אבק השריפה, ללא הכרה, כמת. כשאני מדבר על זה אני כמעט מריח את זה. כל השעות האלה שאלתי את עצמי: איפה החילוץ? איפה כל הצבא? כל דקה היא נצח, וזה לא נגמר. הימים האלה עיצבו תודעה מאוד קשה של תחושה שאי אפשר לסמוך על אף אחד." איך מתרוממים בכל זאת?
"אם היית שואלת אותי לפני חצי שנה לא היתה לי תשובה. עכשיו התשובה שלי היא שאני מפויס ברמה שאין לך מושג. כל 40 השנים האחרונות אני מתהלך בתחושה שאני לא סומך על עם ישראל. עמדתי לפני עשור מול המופע של 'כוכב נולד' בניצנים, ראיתי את המוני האדם, ואמרתי בלבי: 'עם ישראל, כבר הפקרת אותי פעם אחת בשטח. הסבך הזה הותר באופן מפתיע בצורה מרתקת. לפני שישה חודשים בקירוב נסעתי בכביש 4 בתל השומר-בר אילן במכוניתי. בשנייה אחת של היסח דעת, המשאית שלפני סטתה ימינה ולא הצליחה לרדת מהדרך, אני נתקעתי בה מאחור ונמרחתי תחתיה. לא הצלחתי לנשום מהכאב ואיבדתי את ההכרה לכמה שניות. מתחת למשאית, באותה שנייה ששמעתי את הבום אמרתי לעצמי: עוד פעם פגיעה ישירה."? ואז הגיעו שני אנשים ואחד מהם אמר: "הוא גמור."
"כמו מבעד וילון, שמטשטש הכל, ראיתי רוכב אופנוע של זק"א יורד אלי, נכנס מתחת למכונית ונותן לי קצת מים," ממשיך פרג'ון, "שוטף לי את הפנים ואני מתחיל להתעורר. אני רואה סביב המכונית שלי אולי 20 שאנשים שמנסים לעזור. משטרה, זק"א, אמבולנס, כיבוי אש. באותה שנייה הסתכלתי על האספלט ואמרתי לעצמי: יאיר, אף אחד לא חייב לך כלום וכולם באו לעזור לך. באותו רגע שאני נמצא במצוקה האמיתית הרגשתי טונות שהוסרו מהכתף שלי והתפייסתי עם עם ישראל לדורותיו."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם