מה גורם לגבר לרצוח את האישה אותה אהב?
18 נשים נרצחו בשנת 2012 בישראל על ידי בני משפחתן. שנת 2013 עוד לא הגיעה למחציתה וכבר עומד המניין על 10 נשים שנרצחו על ידי בני משפחתן
הקרימינולוג פרופ' ארנון אדלשטיין מהמכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי, באר-שבע, החתום על הספר "רצח בנות זוג בישראל" (מוסד ביאליק) מוטרד מאוד. "לא יכול להיות שמדברים על יום האישה הבינלאומי, כשנשים במדינה הזו הן הפקר", אומר פרופ' אדלשטיין. "שלא יגידו שיש להחמיר בענישה, כי יש עונש קשה מאוד על רצח. כשיש עסקאות טיעון – שום עונש לא ירתיע גם את הרוצח, או את הרוצח הבא. נדרש פה טיפול רב תחומי מקיף".
לפי אדלשטיין, כ-60% ממקרי הרצח בעולם ובישראל מהווים הסלמה כזו, אך 40% מהמקרים מתרחשים ללא אלימות קודמת כלל. הוא מסווג את הגברים הרוצחים את בנות זוגן לשני סוגים עיקריים: הרודן והנתין. "הרודן הוא אותו גבר שיכול לקיים את זהותו העצמית רק כאשר קיימת בת זוג שבה הוא יכול לשלוט שלטון ללא מיצרים, להפעיל נגדה אלימות כאשר היא מפרה את כללי ההתנהגות המצופים ממנה על ידו וכדומה", הוא מסביר.
"כאשר בת הזוג מעזה להתלונן באופן רשמי על התנהגותו האלימה של בעלה, או מעוניינת לעזוב אותו או לבגוד בו עם אחר, הרי שהיא מביאה לערעור הזהות העצמית של הגבר, שרוצח אותה כאשר הרצח מהווה את אקט השליטה המוחלטת שהיא ניסתה למרוד בה. בכך, הגבר מסוג זה משמר את זהותו העצמית".
הנתון, הוא לכאורה, ההיפך המוחלט. "זהו גבר בעל חרדות נטישה והפרעות אישיות שונות, כאשר כל זהותו העצמית מתקיימת רק בזכות בת זוגתו", ממשיך אדלשטיין. "כאשר בת הזוג מבקשת לעזוב את היחסים, הרי שגברים מסוג זה יחושו איום וחרדה קיומית, והם ירצחו את בת זוגם במטרה 'שהיא לא תעזוב'. הרצח משמר את היחסים כפי שהיו קודם לרצון האישה להיפרד. אולם כדי להבטיח את קיום אותם יחסים, חלק ניכר מהגברים מסוג הנתין, נוטים להתאבד לאחר הרצח".
שיהיה ברור: לא מדובר בהתאבדות הנובעת מרגשות אשם או חרטה. הכוונה האובדנית כבר קיימת ברוצחים, אך רציחת בת הזוג מסמלת, כאמור, את הנצחת היחסים ביניהם. בנוסף, רציחת בת הזוג מההווה הסמלה או אצבע מאשימה כלפיה, כמי שנושאת באחריות לתוצאות הטרגיות. למרות השוני בין שני סוגי הגברים הרוצחים, הרי ששניהם למעשה פועלים ממניע דומה - שימור הזהות העצמית שלהם.
כור ההיתוך מעולם לא בעבע יותר. אוכלוסיות שונות כמו עולים מאתיופיה, עולים מחבר העמים, ישראלים וותיקים והאוכלוסייה הערבית בישראל, אף אחד לא טומן את ידו בצלחת. ההסבר להתרחשות תופעת הרצח בצורה לא פרופורציונלית בקרב עולים בני העדה האתיופית ובקרב עולים מחבר העמים האסיאתי לעומת האוכלוסייה הוותיקה, על פי אדלשטיין, הוא תרבותי-חברתי-פסיכולוגי. "אנחנו רואים את זה באופן בולט יותר אצל אתיופים ועולי חבר העמים האסייתי. אצל המזרחים היו מקרי אלימות במשפחה, אבל נדיר שהיה רצח. לזכותם הגדולה של בני עדות המזרח יאמר, שמהרגע שהם הגיעו ארצה הם ניסו להתערות פה, עם כל הקשיים.
"באתיופיה לא היו מקרי רצח, אבל היו מנגנוני ויסות בדמות זקני העדה והקייסים. כאן בארץ הם איבדו את משמעותם, ולכן הגבר נצמד לנורמות המוצא שמאפשרות לו לגיטימציה לאלימות, כי זה הכלי היחיד שהוא מכיר כשאישה חורגת מגבולותיה. נשים למדו מהר מאוד שזו עברה פלילית, והוא מוצא את עצמו נאשם.
"אגב, נשים אתיופיות אומרות בעצמן: לא נתתם לגבר אלטרנטיבה. הוא איבד את הכל מבחינתו. אשתו עובדת ומפרנסת, הילדים מכניסים הביתה נורמות ישראליות וכבר לא נשמעים לו, והוא הפך לכלום בעצם. בתרבות הפטריארכאלית אין דבר נורא מזה. אצל ישראלים ותיקים ועולי חבר העמים שעוסקים בתפקידי אבטחה, יש נגישות גבוהה יותר לנשק חם כמח אקדח. שימוש בנשק חם הוא פחות אישי, זאת אומרת יורים בבת זוג, אבל באקדח. לא באמצעות הידיים. זה כאילו נטרלי. לעומת זאת, אצל האתיופים שיטת הרצח היא בעיקר בדקירה ובחניקה, כלומר פעולות הרבה יותר אישיות".
מה בעניין התפיסה של רצח נשים בחברה הלא יהודית כרצח בנות זוג?
"במקרים האלה, הרוב המוחלט של מקרי הרצח, משפחת המוצא של האישה היא זו שרוצחת אותה, ולא בן זוגה. חמור מכך, בן זוג שירצח את אשתו והוא איננו קרוב משפחתה, צפוי לתגובה קטלנית, כלומר נקמת דם, מצד משפחת הקורבן".
האזנה לעדויות שלוקטו על ידי כלי התקשורת השונים בצמוד לדיווחים על מקרי הרצח, מעלה כמעט תמיד את אותה תמונה: "משפחה נחמדה", "זוג שקט", "לא עושים בעיות" וכהנה. השכנים מספרים תמיד שהכל נראה נורמטיבי לחלוטין. "נכון, בדרך כלל אנחנו לא רואים את הסימנים. התקשורת מדגישה את אותם מקרים בהם האישה התלוננה במשטרה כמה וכמה פעמים", מסביר אדלשטיין, "אבל הרבה מקרי רצח, ובעיקר רצח והתאבדות לאחר מכן, קשורים דווקא לאישיות, שאיננה דווקא אישיות שתלטנית או אלימה.
"בדרך כלל בת הזוג מעוניינת להיפרד או שהגבר חושד או מדמיין בגידה. סטטיסטית נמצא במחקר שלי שרוב המקרים היו באמת דמיונות שווא, בעיקר אצל עולים חדשים. הגבר יושב בבית, האישה בעבודה, לומדת את הנורמות של חבריה לעבודה, והפנטזיות כבר משתוללות לו בראש. אצל האתיופים, מתוך 42 האחוזים של הרוצחים שרצחו בנו זוג על רקע חשד לבגידה, ל40 אחוזים לא היה בסיס עובדתי".
אחת הטענות שעולות וצפות היא ששלל הדיווחים המפורטים בתקשורת, גורמים למימדי מגיפה של רצח בנות זוג. האם זה אכן מדבק?
"כשאחרים עושים את זה, זה מספק מעין הצדקה: אתה לא לבד בעניין ויש עוד כאלה. במובן הזה, זה אכן משפיע. אנחנו קוראים לזה הדבקה. זה אופייני גם בהתאבדויות וגם במקרי רצח, אם כי רצח והתאבדות הם דברים שבסופו של דבר באישיותו של הפרט".
עד כמה הנתונים הגלויים לציבור באשר לרצח בנות זוג מהימנים?
"הפרקליטות עושה עסקאות טיעון גם על רצח, גם על ניסיונות רצח וגם על הריגה. זאת אומרת שבסטטיסטיקה, מה שנראה זה כתב אישום על הריגה ולא על רצח, או על ניסיון רצח. זה עיוות של הנתונים. 90 אחוז מהעברות הפליליות בישראל נגמרות בעסקת טיעון, וזה בהכרח כרוך בהפחתת האישום. אין לנו מידע אמיתי על העברה שנעשתה אלא לכל היותר במה אדם הורשע".
יש דרך לנבא מסוכנות, לחזות את המקרה הבא ולמנוע אותו?
"מצאתי ממצא קשה מאוד לעיכול. בדרך כלל, אנחנו מעודדים נשים להתלונן מיד אחרי הסטירה הראשונה, אבל המציאות מורה שאין הבדל בין הנשים שהתלוננו על אלימות לבין נשים שלא התלוננו. הרבה פעמים, דווקא התלונה, אפילו אם הבעל נכלא, גרמה לזה שהוא כל כך יכעס, שהוא נוקם בה כשהוא יוצא מהכלא. בארה"ב מצאו שסטטיסטית, שכשזוג בעייתי נפרד, השנה הראשונה היא הכי מסוכנת, ובעיקר שלושת החודשים הראשונים. חשוב להדגיש, שרוב הגברים, גם אם האישה רוצה לעזוב, לא יעשו לה רע. אבל המיעוט, שמבחינה פסיכולוגית עבורו זה דבר דרמטי לאישיותו, הוא זה שרוצח בעצם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם