ממלבורן לקיבוץ: מסע בתחנות חייו של בן זיגייר
חייו הבוגרים של בן זיגייר התחילו בפנטזיה והסתיימו בטרגדיה. המסע בין תחנות חייו הראשונות של האסיר X לא פותר את כתב החידה. המדריך מתנועת הנוער: "זה לא בלתי רגיל שבחור עם רקע כמו שלו ירצה לשרת במוסד. מה שבלתי רגיל הוא מה שקרה איתו בהמשך"
אנחנו נפגשים באולפני ABC במלבורן. אפשטיין (41) מגיש את התוכנית Show Drive לנהגים שתקועים בדרך הביתה. בין הדיווחים על פקק בציר "סנט קילדה" או שריפה בג'ילונג הוא מראיין פוליטיקאים, אמנים וספורטאים.
אפשטיין אינו מגדיר את עצמו ציוני, "אבל אני יהודי וגדלתי בתנועת נוער ציונית ולכן יש לי היסטוריה עם ישראל". העברית אינה זרה לו. הוא מבין לא רע, פה ושם ישחיל כמה מילים. מאל על, קרוב לוודאי, לא יזכה לבונוס כנוסע מתמיד לישראל. בפעם האחרונה הגיע לארץ ב-2006 לסקר את הבחירות. "סבלתי ב-4-3 הימים הראשונים, אהבתי את 4-3 הימים האחרונים".
ההדרכה בנצ"ר באה לו אולי מהגנטיקה. סבו היה המדריך של סבתו בתנועת "גורדוניה" בפולין. אבל החיים של אפשטיין וזיגייר הצטלבו גם מחוץ לתנועת הנוער. הם גרו בשכונות סמוכות, למדו באותו בית ספר, "קינג דיוויד", שבו לומדים עכשיו ילדיו של העיתונאי. כל אלה ציידו את אפשטיין במניע חזק לחקור את הסיפור של זיגייר.
את ספרו ידפיס בית ההוצאה של אוניברסיטת מלבורן והוא יראה אור בנובמבר. המחבר, שהיה בראשית הכתיבה כשנפגשנו, אמר שהוא מסתמך על חומרים שפורסמו. במקביל ניסה ליצור קשר עם "לשעברים" של המוסד, בהם הסופר מישקה בן דוד ומפקד ביה"ס למבצעים של המוסד מוטי כפיר.
"אני רוצה שאנשים יבינו איך אדם ממלבורן גמר כמו שבן גמר", אמר לי. "אין לי ספק שזה סיפור גדול ממה שסופר לנו". ומעט מאוד סופר, לדעתו. "אנחנו יודעים שעבד במוסד ושהם חשבו שעשה טעות גדולה. אבל האם עשה את הטעות הזאת? הוא ידע על פעולות, הישראלים היו מודאגים מכך, והנה לך המסתורין".
המקרה של זיגייר קרע בדרך כואבת אשנב לדרך שבה שירותי ביון פועלים. אלא שהפעם הפעולה מהדהדת במיוחד בקרב הקהילה היהודית.
האם המחויבות של צעירים לקהילה, לישראל, יכולה לדחוף אותם להרפתקאות כמו המוסד?
"אני חושב שתמיד יהיה חלק ציוני בקהילה ותמיד תהיה קבוצת אנשים קטנה שתרצה לחיות בישראל, ובה יהיו אנשים שרוצים ללכת לצבא ולמוסד. זאת שאלה קשה וגדולה".
ומה התשובה?
"אני חושב שלכל אחד מאיתנו יש סוג אחר של קשר עם ישראל. אבל אנחנו לא שוכחים שעומדת מאחורינו מדינה שאפשר לבוא אליה ולקבל מיד אזרחות".
האם פרשת זיגייר הפכה את כל היהודים לחשודים?
"לא חושב. לדעתי אפשר לספר סיפור מרתק על יחסי המוסד עם ASIS (שירותי הביון האוסטרליים), עם MI6 הבריטי ועם ה-CIA בלי לפגוע בקהילה היהודית. תמיד מקבלים איומים, אבל זה יותר אנטי-ישראלי מאשר אנטישמי. היהודים מאוד מבוססים כאן עם קשרים טובים בעולם הפוליטי".
הסיפור הזה לא עימת את היהודים עם שאלת "הנאמנות הכפולה"?
"אני חושב שבמציאות היהודים לא צריכים להתמודד עם הדילמה הזאת. יש קשר רגשי לישראל עם שינויים מדי פעם בהתאם למה שקורה בפוליטיקה. ויש לך באוסטרליה חיים שאתה מאוד מעורב בהם".
כ-40,000 מתוך 120,000 יהודי אוסטרליה חיים במלבורן. מדובר בריכוז היהודי הכי גדול ביבשת. 3,000 הראשונים הגיעו בתחילת המאה שעברה מאנגליה. רובם היו בעלי מלאכה, יצרנים קטנים וסוחרים וחיו בקרלטון ובפיצרוי שבצפון העיר. לפני הגיהינום שירד על אירופה ואחריו הגיעו עוד 30,000.
במקום הסוחרים נבטו רופאים, עורכי דין, אדריכלים ועיתונאים. הכיסים התעבו והקהילה נדדה לאזורים נחשבים, אבל דאגה לכבד תמיד את הקוד האוסטרלי, את ה-Fair Play שמוקפד לא רק באצטדיוני הפוטבול.
אגב, אם יש משהו שעלול לחבל בקשרים עם אוסטרליה, זוהי התחושה שבפרשת זיגייר, כמו בפרשת מבחוח, ישראל לא שיחקה הוגן. היהודים אינם צד במשחק הזה, אך בפרשת זיגייר הוכיחו עד כמה הפנימו עוד סעיף בקוד האוסטרלי: השמירה הקנאית על חומות הפרטיות. כשזה נוגע לחיים אישיים, אתה לעולם לא שואל על מה שלא נאמר לך. כדי לעדן את פנייתו לא יצר אפשטיין קשר ישיר עם הוריו של זיגייר. במסרים דרך חברים הסביר שהוא בא מאהבה לבנם, שהוא רוצה לכתוב איתם ובאישורם.
ה"לא", בינתיים, היה נחוש. "הם עדיין לא בשלים לדבר עם התקשורת ואני מבין את זה", הוא אומר.
הסירוב של ג'פרי ולואיס זיגייר הוא בינתיים אות לכל. גם ממי שלא מכירים אותם היכרות צמודה, אתה זוכה לתשובות כמו: "אנחנו מכבדים את רצון ההורים".
לא רק במלבורן. גם בקיבוץ גזית, שבו חי בן זיגייר, אתה חוטף סרבנות מנומסת. אחד החברים, גם הוא ממלבורן, הסביר שאת הדברים שצוטטו בשמו ב"דר שפיגל" מעולם לא אמר. הכתבת שמה אותם בפיו, טען באוזניי, כנקמה על כך שסירב לדבר. אחר, שישן עם זיגייר באותו חדר, נתן כמה ראיונות חפוזים עד שההורים ביקשו שיחדל. וחוץ מהם הרוב פשוט לא הכיר, לא ידע, לא התערב, לא רצה להתערב.
הנה דוגמה: בת משפחה קרובה של חברים קבורה בבית העלמין בספרינגוויל שבו טמון גם זיגייר. כמעט תמיד הם נתקלים שם בשותפים הקבועים במועדון הכאב. אלא שכל פגישה מתמצה במנוד ראש וב-you How are מרפרף . ואף מילה על הלב השבור.
השנה התיישבה משפחת זיגייר לליל הסדר כשהכותרת הראשית של THE AGE גוזרת: "זיגייר בגד בישראל". כותרת המשנה לא הייתה רחמנית יותר: "בן זיגייר יליד מלבורן היה ציוני נלהב ששאף לחיים הרואיים, אך היה אחראי לאחד ממחדלי הביטחון החמורים בתולדות ישראל...".
את הסיפור התניעה סוכנות Media Fairfax, השלים אותו צוות של "דר שפיגל" ובתמצית הוא כזה: זיגייר קורקע לעבודת מטה לאחר שלא סיפק את הסחורה מהשטח. כדי להוכיח למפקדיו עד כמה טעו, ניסה ביוזמתו להפוך איש חיזבאללה לסוכן כפול. אבל לרוע מזלו התייצב מול אחד מקצועי וערמומי ממנו. זיגייר פטפט כדי להוכיח שהוא רלוונטי והסגיר שני סוכנים חשובים של ישראל בלבנון. לאחר חקירת רשויות המודיעין של ישראל הושלך לתא 15 בכלא איילון. לפני שנתיים וחצי התאבד בתאו.
בבית החבר שאצלו אני עושה את ליל הסדר, THE AGE הוא שיחת השולחן. הנוכחים - מקצתם ישראלים לשעבר - הם אנשים מסודרים מאוד. מחשבים, נדל"ן, מסחר. בעל הבית דוחף גיליון של העיתון ליד, אבל אני לא צריך לקרוא. האנשים שולטים בטקסט של ג'ייסון קוטסוקיס מביירות יותר משהם שולטים בהגדת משה רבנו. "סיפור שבו המציאות הכריעה באכזריות את הפנטזיה", מסנן מישהו ציטטה נבחרת.
מנסים לצלול אל עומק העלבון של האידיאליסט הטרגי. עד כמה נפגע כשהוחזר לדסק של המוסד? האם כישלונו היה ידוע מראש? ואם כן, איך התגבר על המיון המיקרוסקופי? אבל בין התדהמה לחמלה שאלה אחת בסיסית באוויר: איך בחור מלב האריסטוקרטיה היהודית גמר כפי שגמר? באין מידע זאת שעת ההשערה החתרנית.
מישהו מבקש להסב את תשומת לבי לעובדה המתמיהה שבן זיגייר נקבר במלבורן, לא בישראל, קרוב לאשתו ולשתי בנותיו. מה שמוכיח לדעתו שלא זיגייר האמיתי טמון בספרינגוויל. האמיתי ומשפחתו הועלמו. אולי בכלל בונים לעצמם חיים חדשים וחשאיים בקורסאו שבאנטילים ההולנדיים. לקראת חצות אנחנו מתפזרים. בדרך למכונית חולפים על פני קבוצת יהודים. "הלילה הזה, הלילה הזה כולו בן", מפזם לעצמו אחד מהם.
הוריו של בן זיגייר גרים במלוורן שבדרום-מזרח מלבורן. הוא עצמו גדל לא רחוק משם, בקולפילד היהודית. השכונות האלה נחשבות Leafy Suburbs (פרברים מכוסי עלים). רוצה לומר: וילות עם חצרות מוצלות שבהן גרים כל ה-well to do. לא רק בצל האלונים חיים בבתים האלה. גם בצלן של ישראל והיהדות בכלל. חוץ מהאוניברסיטה שעל שמו, מלבורן מלאה כיכרות ומוסדות שחולקות כבוד לגנרל המנוח ג'ון מונש, מגדולי המצביאים האוסטרלים ונשיא הפדרציה הציונית.
באלמה רוד אני רואה כרזה על קונצרט לרגל יום העצמאות; בפארק קולפילד ילדים בכיפות משחקים כדורגל; בבמברה רוד סניף של "מכבי" ויקטוריה; ברחוב אנקרמן בית כנסת וכמה מטרים ממנו העתק של בית הרבי מלובביץ' שבנה חסיד חב"ד המיליארדר יוסף גוטניק.
בעל חנות וידיאו יהודי בקולפילד גילה לי כי הלהיט שלו הוא "חרב גדעון", הסיפור על נקמת המוסד במתכנני הטבח במינכן. מוכר ספרים יהודי מחדש תדיר את יבוא "עטלפים מעל דימונה" (סיפור ההימור הגרעיני של ברית המועצות ערב מלחמת ששת הימים) ואת "תמוז בלהבות" (על הפצצת הכור העיראקי).
כשנוחת כאן גנרל של צה"ל, הקהילה מתייצבת באפודי קרב. "לרגע אתה מרגיש מוחמא מכך שמישהו טס יותר מ-20 שעות כדי לדווח לך", אמר לי ישראלי שחי כאן שנים. וגם לנגוס מהכסף שלך. רוב הקצינים מגיעים בשליחות המגבית היהודית. האחרונים שבהם היו עוזי דיין ומשה (בוגי) יעלון שהופיע
בבית הכנסת בקולפילד.
גל הירש אסף תרומות בארוחת גאלה במלון "קראון" שמאכלס קזינו על גדת נהר יארה. אורח אחר היה טייס האפאצ'י נועם גרשוני שנפצע במלחמת לבנון השנייה וזכה בזהב פראלימפי בטניס. המפגשים האלה מסתיימים לפעמים ביותר מכסף. יש צעירים שלא עושים עלייה, אבל באים לשרת בצה"ל. לא מכבר, למשל, חזר לכאן צעיר שהיה קצין בדובדבן. "הוא הגאווה של כולנו", אמר לי אחד האנשים בקהילה.
בן זיגייר נשא מילדות את נטל הגאווה. אביו ג'פרי מכר חברה משפחתית כדי להקדיש את חייו להרצל. מילא שלל תפקידים, ביניהם גם ראש המועצה היהודית של מדינת ויקטוריה. האם לואיס הייתה במועצת המנהלים של המוזיאון היהודי. בין השאר, עסקה בגיוס כספים. מדי פעם הייתה נצפית בחנויות הספרים של קולפילד בשליחויות רכש למען המוזיאון. "אישה שקטה, נעימה, עניינית מאוד", נזכרת בעלת אחת החנויות. "הדיבורים שלנו מעולם לא חרגו מעבר לעניין שלשמו באה".
המסע של בן זיגייר אל הציונות מתחיל ב"קינג דיוויד". ביה"ס מזוהה עם התנועה הרפורמית והוקם ב-1977. שנה לאחר שבן נולד. זה בניין קולוניאלי שעצי אלון, כמובן, מטילים צל על חצרו. האם יהיו השראה ל"בן אלון", שם המשפחה שיבחר לו בארץ?
עכשיו חול המועד פסח ובית הספר סגור. על בניין המרכז למוזיקה ע"ש רבקה מגיד כתוב בעברית ובאנגלית: "להבין ולהשכיל". ליד השער קורא לוח מודעות: "בואו לחגוג איתנו עצמאות". התוכנית מבטיחה ריקודים ישראליים, אוכל ישראלי "והרבה יותר", וגם Krav Maga. ביטויים כ"קרב מגע" ו"מסע כומתה" מנסים לחבר את הצעירים לשיח הישראלי. לא רחוק משם פרסומת של קבלן בניין המתגאה שתרם ל-Mhane Gibush. רוצה לומר "אני משלנו", בואו לקנות אצלי.
המפגש של בן זיגייר עם "קינג דיוויד" היה גם המפגש המסודר הראשון עם העברית. המורה שלו מספרת: "היו טובים ממנו, אבל הוא היה שאפתן. כל שלב בא לו במלחמה".
היית מגדירה אותו כתלמיד חכם?
"הוא היה מהיר, בעל תפיסה מדויקת".
האב, ממשיכה המורה לספר, נבלע בפעילות הציונית שלו. אבל לואיס זיגייר הייתה במעקב מתמיד אחר בנה. מתייצבת תמיד לאסיפות הורים, מתעניינת בטלפון.
בסופי שבוע מתקיימת ב"קינג דיוויד" הפעילות של נצ"ר. אפשטיין הוא המדריך של זיגייר שצעיר ממנו בחמש שנים.
איך התרשמת ממנו?
"הוא לא היה בין הילדים שהייתי הכי קרוב אליהם, אבל התרשמתי שהיה נורא מצחיק ומאוד שמח".
הילדים האחרים אהבו אותו?
"כן, הוא היה מאוד פופולרי. אחרי האסון דיברתי עם עוד כמה שהכירו אותו והרושם היה משותף: מאושר ומקובל מאוד".
במצע נצ"ר העולמי יש סעיף ושמו "ריבונות": "משך אלפיים שנות חיים בפזורה ותחת רדיפות, עם ישראל לא איבד מעולם את תקוותו לחידוש ביתו הלאומי בארץ ישראל". ב"עלייה נמשכת" נכתב: "... אנו מעודדים בדגש חזק עלייה לישראל תוך מילוי מצוות יישוב ארץ ישראל".
אם בבתי הספר היהודיים קיבל זיגייר את החינוך הפורמלי, בנצ"ר ספג את החינוך הלא פורמלי. "לא רק שיושבים במעגל ושרים "ירושלים של זהב" או "הבה נגילה"", אומר רפאל אפשטיין. "זה גם fun שדרכו אתה מכניס להם ישראל ויהדות".
עם הקטנים היו מדברים על החגים שאת שמם הוא אומר בעברית. בשלבים מאוחרים יותר התקיימו חידונים עם כמה תחנות. "באחת היית צריך להזכיר שמות של 15 שכונות בישראל, באחרת מנית חמש משפחות של מייסדי המדינה כמו א"ד גורדון, למשל. אתה בסך הכל ילד שמחפש כיף, אבל אתה לומד ולומד". בהמשך עברו לקרוא עיתונים עבריים, לדון בבעיות ערכיות שהומחשו גם דרך משחקים.
זיגייר אהב להשתתף ב"משחק האו"ם". אחד הנערים היה מגלם את ישראל, האחר את אוסטרליה, השלישי פלסטינים, הרביעי את ארה"ב. בסוף היו מנסים להגיע להצעת החלטה. לעתים היו מנתחים בעיה מסוימת כמו הפליטים, המים או ירושלים. צוות משימה מיוחד היה נבחר לפתור את הסוגיה. בן זיגייר לקח ברצינות את המשימות האלה. ההזדהות שלו הייתה טוטאלית.
והיו השיחות. מישהו היה מודיע שהוא מתכוון לצאת לשנה בישראל. "היינו מבררים אצלו למה הוא רוצה, מה מושך אותו לשם, איך יעמוד בפרידה מהבית".
שנות הקולג' עברו על בן זיגייר ב"ביאליק". כשלמד שם עמדו על תלם בעיקר מבנים תעשייתיים. היום זה נראה כמוסד יוקרה לעשירים. מגרשי כדורגל עם דשא, מגרש טניס, בריכה חצי אולימפית (25 מטר) מקורה. בכניסה למרכז הספורט ניצבים ארון גביעים וצילומי אלופים עטורי מדליות. הקולג' "ביאליק" התחיל עם אוריינטציה ציונית ברורה ואחר כך נטה יותר לכיוון הדתי. יחד עם "קינג דיוויד" ו"סקופוס יבנה", נמצא "ביאליק" בעשירייה הפותחת של בתי הספר במדינת ויקטוריה. הוא מופיע בביוגרפיה של הרבה רופאים, עורכי דין או חוקרים.
ג'ויס (שם בדוי) היא חברה של לואיס זיגייר. היא זוכרת את האם מקטרת לעתים על ילד עקשן ונחוש. כשלמד בקולג', החברה מספרת, כבר היה אפשר לזהות אצלו הרבה אופי. "הולך תמיד עם הראש שלו". אחת הבנות מאותה כיתה התרשמה פחות. "מין כלומניק כזה", תייגה ומיד דייקה: "יכול להיות שאני אומרת את זה בגלל שהציק לי. הייתי נורא שמנה אז".
בן זיגייר מסיים את קולג' "ביאליק" ב-1993. יומיים לאחר ליל הסדר אני מוצא בית ספר שומם. כמה שחיינים משתכשכים בבריכת הבדולח ושומר עטוף וסט שב"כניקי מסתיר אקדח. הוא ישראלי שנשוי לאוסטרלית. עובד בחברת אבטחה של ישראלים. "כשהתפוצצה הפרשה", הוא מספר, "צלמים טיפסו על הגבעות מסביב כדי לתפוס תמונה".
בבית הספר דיברו עליו הרבה?
"מורים העלו זיכרונות. תיארו אותו כתלמיד חרוץ וישר".
מה אמרו על המשפחה?
"עשירים, אבל שקטים. עושים הרבה למען הציונות, אבל בשקט. לא תשמע עליהם".
ברחוב שבו מתנוסס ההעתק של בית הרבי מלובביץ' נמצא קן "השומר הצעיר". האוסטרלים מכורים לקיצורי מילים. "וג'טבלס" (ירקות) הם "וג'יס", "סאן גלאסס" (משקפי שמש) הם "סאניס","ברקפסט" (ארוחת בוקר) היא "ברייקי", "פוטבול" הוא "פוטי" ו"השומר הצעיר" הוא "האשי".
על אחד הקירות של הקן כתוב בכחול-לבן REVOLUTION. גם בכתובות ובציורים האחרים אין זכר לאדום מהפכני. לצד "חזק ואמץ", חניכים ברובשקה רוסית ועניבה לבנה. ייתכן שתת-מודע יש לציור הזה. מאותת אולי למי שבוחרים בהגשמה הציונית שאין הם מאבדים את אופציית העניבה. החיים במלבורן תמיד ימתינו.
אני שואל את רפאל אפשטיין מה הביא את בן זיגייר דווקא ל"האשי".
"אני לא חושב שהוא היה כזה איש שמאל", הוא עונה. "זה היה פשוט מקום שאתה עובר בו. אחריו אתה יכול לרעות בשקט בשדות הקפיטליזם".
חוץ מזיגייר, אפשטיין מכיר עוד רבים מחברי השומר הצעיר. הוא מוזמן לאירועים רבים בקן. אחד מהם הוא "לילות מוזיקה". ואלה היו קסומים. אנשים היו שרים וסוחפים את האחרים. אחד הזמרים היה בן זיגייר. באותם ימים פועלים בקן זוג שליחי השומר מקיבוץ משמר העמק. כשביקשתי לפגוש אותם העלתה י' את הטענה שאין לה אמון בעיתונאים. הם רוצים להישאר מחוץ "למחול השדים".
לאחר שנחשף הסיפור התראיינו ליומן טלוויזיה במעגל סגור שמשודר בערבי שבת במשק. הם תיארו את בן זיגייר כאיש נחמד, מסביר פנים, אך לא יציב. המוסד הוא הדבר האחרון שהיו משערים שיתאים לו. לאחר השידור ובלחצם של השליחים נגנז הראיון. אבל לפני כן, כשהם עדיין במלבורן, מתארגנת קבוצת חניכים שתגיע לקיבוץ גזית שבעמק. גם בן זיגייר ביניהם.
ב-1995 הוא מפסיק את לימודי המשפטים באוניברסיטת "מונש" כדי לצאת לגזית. בקיבוץ הוא מקבל אזרחות ישראלית ומעתה הוא בן אלון. השהות בגזית היא תחילת מסע דילוגים בין ישראל לאוסטרליה. כאן משלים זיגייר שירות צבאי, שם משלים לימודי משפטים. הוא מתחיל סטאז' במשרד Deacons (כיום Rose Norton) וממשיך במשרד "הרצוג-פוקסנאמן" בתל אביב.
בתחילת 2003 הוא רואה מודעת גיוס למוסד ושולח קורות חיים לכתובת הג'ימייל שבירכתיה. בדצמבר 2003, שבע שנים לפני שיתלה את עצמו בתאו, מקבל זיגייר את הבשורה הטובה: "התקבלת למוסד".
"אני לא חושב שרצה להיות ג'יימס בונד", אומר אפשטיין. "פשוט חיפש עבודה מעוררת".
אתה בכל זאת יכול לשער מה היה המניע שלו?
"הוא היה ילד כמוני וכמו עוד הרבה חברים. הדברים האלה עברו לו בראש. מניע? אתה יודע למה הפכת לעיתונאי? אני לא. אם תשאל אותי מה המוטיבציה האמיתית לעבודתי, לא אדע מה לענות".
וזה מה שקרה עם בן?
"לדעתי כן. אני אפילו לא יודע אם הוא ידע למה הוא עושה את זה. בחור בשנות ה-20 וה-30 שלו ... לך תבין".
אבל זה נראה כמו בחירה. הוא ויתר על קריירה עתירת כסף כעורך דין.
"אבל זה לא בלתי רגיל שבחור עם רקע כמו שלו ירצה לשרת במוסד. מה שבלתי רגיל הוא מה שקרה איתו בהמשך".
בראשית 2005 בן זיגייר בשל למשימה ראשונה בשליחות המוסד. הוא נשלח לאירופה לחדור לחברות שעובדות עם איראן וסוריה. מנהל אחת החברות אישר לכתבי "דר שפיגל" שהעסיק את זיגייר כחשב. "איש חד בצורה יוצאת דופן", תיאר אותו. בניגוד לטענתו, התברר שאין לו הכשרה פורמלית בתחום, אך הוא למד מהר.
ב-11 בבוקר כבר היה גומר מכסת עבודה ליום. אבל לאחר שהכניע את העבודה התחיל לאבד עניין. הוא הועבר למשרה אחרת בשירות לקוחות. שוב זיגייר למד, תפס ביטחון, הפך נמהר עם הלקוחות וגרם לאחד - חשוב מאוד - לנתק קשרים עם החברה. "היינו צריכים להעזיב אותו", מצוטט המנהל.
מתברר שגם שולחיו במוסד לא רוו נחת מביצועיו. ב-2007 הוא מוחזר לארץ ומחליף אפלוליות זוהרת באפרוריות ביורוקרטית. "צומת" היא יחידת המוסד שעוסקת בהערכה ובניתוח מודיעין. העבודה בה חשובה, אך השירות בה מערער את הדימוי העצמי שלו. לא עליה חלם כשרקם את הזייתו ההרואית.
הוא, הבן של אחד מראשי הקהילה, שעבר את המסלול הציוני ב"קינג דיוויד", שיצא להגשמה בקיבוץ גזית, שעזב את משפחתו במלבורן כדי לחיות כאן, חייב לחזור לקו הראשון. לבן זיגייר אין ברירה אלא לתכנן את הקאמבק שלו. לפגוש שוב את כבודו.
במחצית השנייה של 2008 הוא טס למזרח אירופה, נפגש עם איש חיזבאללה ומנסה להפוך אותו לסוכן כפול. במקביל הוא מבקש חופשת לימודים שמאושרת בתחילת 2009. זיגייר , תחת השם בנג'מין אלן, נרשם לתואר שני במנהל בקמפוס של אוניברסיטת "מונש" בקולפילד.
המסע התמידי ישראל-אוסטרליה מלמד שהוא חי בקונפליקט מתמיד.
רפאל אפשטיין: "ייתכן, אבל זאת גם הדילמה של כל אחד שעושה עלייה. מנסים פה, מנסים שם. אף אחד לא מכריז שהוא עוזב לצמיתות. בדרך כלל אומרים: "נלך לחיות בישראל לשנה, שנתיים"".
אבל העבודה של בן החריפה את הדילמה
"ברור. אתה לא יכול לעבוד במוסד ולחיות במלבורן. אין לי ספק שהוא נאבק במצבו החצוי".
ב-16 במאי 2009 נעצרים בלבנון שני סוכנים של המוסד: מוסטפא-עלי עוודה המכונה "זוזי" וזיאד א-חומסי המכונה "האינדיאני". נפילת "האינדיאני", שידרה לאחרונה ABC האוסטרלית, מחבלת במבצע חשאי של המוסד להחזיר את גופות נעדרי סולטן יעקוב. הרשת שחשפה את פרשת זיגייר טענה שהאיש שנבחר להשתתף במבצע היה זיאד א-חומסי.
חומסי, ראש העיירה סעד אל-ניל בלבנון, גויס למוסד כשיצא לכינוס ראשי ערים בסין. ל-ABC סיפר כי מפעיליו מסרו לו את המיקום המדויק שבו הוטמנו הגופות. הוא היה אמור להוציאן מהקבר, לאחסנן במקום מסתור ולהמתין לאנשי המוסד שיגיעו לאסוף אותן.
אבל ב-16 במאי 2009 עוצרים הלבנונים את חומסי. בן זיגייר, טוען "דר שפיגל", הוא שהסגיר את שמו לאיש חיזבאללה שאיתו נפגש.
חולפים חמישה חודשים ובסוכנות Fairfax Media מתקבל טיפ מאת מקור אוסטרלי: שלושה בעלי אזרחות כפולה - אוסטרלית וישראלית - עובדים עבור המוסד. אחד מהם הוא בן זיגייר. לשאלת כתב אוסטרלי, זיגייר מכחיש בתוקף שיש לו קשר עם המודיעין הישראלי. בו בזמן מתקבל במוסד מידע כי חיזבאללה עלה על זהות סוכן ישראלי שחי באוסטרליה.
אבל לא רק חיזבאללה ידע מיהו באמת בן זיגייר. גם ג'ויס, החברה של לואיס זיגייר. הן נוהגות להיפגש מדי פעם, והאם לא חדלה להתגאות בעיסוקו של בנה. "היא לא אמרה מה הוא עושה, אבל היו רמזים שלא השאירו מקום לספק", היא מספרת.
זיגייר נקרא לשוב לישראל. הכוונה היא להגן עליו לאחר שחיזבאללה עלה על זהותו. בחקירה במוסד הוא נשבר. ב-29 בינואר 2010 הוא מועבר לידי השב"כ ומשם לתא 15 בכלא איילון. אחת משתי בנותיו נולדת כשהוא כבר האסיר X .
היום האחרון בחיי בן זיגייר הוא 15 בדצמבר 2010. ב-11 בבוקר הוא נפגש בתאו עם אשתו ובתו. "בפגישה", ייאמר בדוח החקירה שהתפרסם לפני כשלושה שבועות, "קיבל ידיעה קשה מאשתו". מש"ק המודיעין שליווה את השתיים החוצה העיד כי זיגייר בכה, היה עצבני ונסער. השעה היא 12:05.
ב-17:52 נרשם תיעוד אחרון ביומן הפיקוח. ב-18:54 נכנס לשירותים ונראה בפעם האחרונה.
ב-19:37 אסיר אחר באגף מקבל טיפול. התיעוד נרשם על שמו של זיגייר. ב-20:13 הסוהרים קוראים לו באינטרקום. אין תשובה. ב-20:19 גופתו נמצאת בשירותים. מתברר שבמשך שעה היה תלוי שם.
ספרינגוויל היא עיר המתים של מלבורן. לא רק יהודים, גם נוצרים ומוסלמים קבורים כאן. בן זיגייר הובא למנוחות ב"לוויה לא ברורה", כהגדרת רפאל אפשטיין. גם האנשים שליוו את הארון לא ידעו בדיוק מה קרה. "מה שלא מפריע לרבים לדבר וההורים שותקים ואני לא יכול להאשים אותם. לו הייתי במקומם, הייתי נוהג כמותם".
אני נוסע לספרינגוויל ביום שרבי. אפשטיין, כבר בשידור, מדווח על שריפה ליד עיירת כורי הזהב באלארט. ב-1854, ימי הבהלה לזהב, פרצה בבאלארט התקוממות חמושה של הכורים. היחידה מסוגה בהיסטוריה האוסטרלית. בעקבותיה ניתנה זכות בחירה לכל. יש הרואים בה אבן דרך במימוש הדמוקרטיה.
רוב הסיכויים הם שמשפחת זיגייר הגיעה ליבשת כדי לחסות בצל הדמוקרטיה. להשיל מעליה עבר של אפליה ורדיפה. אולי גם להתרחק כמה שיותר מהגורל היהודי. אבל הגורל הכה בה כשאחד מבניה ניסה בדרכו המופרכת להוכיח נאמנות למטרה היהודית. ברור שבן זיגייר פגע חמורות בביטחון ישראל.
השאלה היא אם בהתחשב במצבו הנפשי אי אפשר היה להפעיל עליו הליכי חקירה ומעצר פחות אגרסיביים? והאם יכול להיות כאן לקח שמעבר לגדרות המוסד? האם תנועות הנוער, למשל, לא צריכות למתן את הפעילות? להביא בחשבון גם את הנשמות הרעועות, אלה שעלולות לתת פרשנות פנטזיסטית למשימה הציונית? ומי היה הקורבן של מי בסיפור הזה? ישראל של זיגייר או זיגייר של ישראל?
המחשבות האלה מביאות אותי לספרינגוויל. אבל אני מוצא בית קברות סגור וחתום. כסיפור חייו ומותו של בן זיגייר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם