הנגב עדיין מלקק את פצעי הירי מעמוד ענן
ראשי הערים מטפלים באנשים בטראומה, אזרחים שביתם נהרס מתמודדים עם מס רכוש והאלמנה והיתומים מתקשים להתאושש. תמונת מצב
בעלי העסקים, שעדיין לא התאוששו מהפגיעה בהכנסות בתקופת הירי, הנהנו בהסכמה. רק לאחר הפתיחה עבר הלוי לנושאים יומיומיים יותר.
לא בכדי הזכיר ניצב הלוי את נתוני הירי על אוכלוסיית הדרום. מצד אחד, ישראלים מתמחים בהדחקה וממהרים לשכוח את טראומות העבר, גם הקרוב. אלא שבמקרה הזה הפצעים טרם הגלידו, ומה שהיה פעם דמיוני, כמו ירי רקטות מרצועת עזה לעבר באר שבע, אשדוד ואשקלון, הפך בשנים האחרונות לשגרה.
מרבית הרשויות מקומיות, שנמצאו בהן ליקויים בהיערכות, עדיין עסוקות בתיקון התקלות שנחשפו במהלך עמוד ענן. ההוצאות לביטחון גדלו גם במועצות אזוריות כמו מרחבים או בני שמעון, שבמשך שנים התנהלו בהנחה שתושביהן חיים מחוץ לקו האש. אף אחד לא נערך לתרגיל הבא או לבדיקת הפתע הבאה: כולם יודעים שסבב נוסף הוא רק עניין של זמן.
סיגל מורן, ראש המועצה האזורית בני שמעון, לא פיללה שיום אחד תתחיל לעסוק בענייני ביטחון באזור המאופיין בימים כתיקונם בשדות ירוקים ובניצנים של הייטק והתיישבות חדשה: "בעמוד ענן המצאתי לנו הגדרה חדשה: אנו העוטף של העוטף. כלומר אנו לא סמוכים לרצועת עזה ולא לבאר שבע. המשמעות היא שאנו צריכים להתמודד לבד עם ירי הרקטות, אם חס וחלילה ייפלו אצלנו.
"התפקיד שלנו הוא לתת תחושת ביטחון, והשאר בידי מערכת הביטחון. עליי מוטל להיות בשטח ולתת מענה לצרכים, וזה מה שעשינו בעמוד ענן. אצלנו היו הרבה נסים בירי הרקטות, אבל המסר הוא שגם בזמן הדמדומים, מדברים כשגרה על אזעקה ונפילה ללא נפגעים".
אם המבוגרים מצליחים לשוב לשגרה במהירות יחסית, אצל הילדים הסיפור שונה. "אנו מלווים עד היום את הילדים נפגעי הטראומות ממבצע עמוד ענן", מספרת מורן. "אני מכירה ילד, שטופל אחרי עופרת יצוקה, ובזכות הטיפולים הוא התקדם, ואחרי עמוד ענן שוב נסוג לאחור לחוסר שינה".
בנוסף לכך, היא מתמודדת עם קשיים כלכליים שנולדו כתוצאה מהלוחמה: "יש לי שני ישובים במועצה שהם מחוץ לטווח ה-40 קילומטרים, נבטים וכרמים. שניהם הושבתו במהלך עמוד ענן והתיירות בהם הושבתה. במהלך המבצע ביקשתי שהם יקבלו כל מה שיקבלו יישובים שבתוך 40 הקילומטרים. אחרי ששקטו התותחים קיבלתי תשובה שלילית מהאוצר. זה מרתיח אותי, כי במשך שבוע ויותר לא פעלו שם הצימרים, והורי הילדים נעדרו מהעבודה. די בצלקות האחרות מהרקטות, לא צריך שנסבול גם כלכלית".
גם בעיר הסמוכה למועצה המקומית בני שמעון, נתיבות, עסוקים בהיערכת לקראת העתיד ובליקוק פצעי הסבב הקודם. "בעיקרון, נפגעי הטראומה הם המשבר העיקרי של מסע הירי", אומר ראש העירייה יחיאל זוהר. "כשהמבצע נגמר, כולם שוכחים את הפחד והירי, למעט נפגעי הטראומה שספגו צלקות נפשיות. החוסן של תושבי העיר הוכיח את עצמו, ואני מייחל לכך שלא תהיה נקודת שבירה. אנחנו נערכים לתת מענה לכל הסלמה. בקשתנו מהמדינה היא לאפשר טיפול ממושך לנפגעי החרדה. התגובות של צה"ל משביעות רצון. בכל פעם שיש ירי לעבר מסגר שהפך למומחה טילים בעזה, אנו נערכים לירי גמול עלינו".
אתה מזהה נטישה של תושבים?
"להפך, יש חוזק והעיר משגשגת. יש אווירה חיובית רצופה. יש גם חיים רוחניים בעיר הבאבות וגם חיים סוערים בפאבים".
זו לא תשובה פורמלית של ראש עירייה שמתעלם מהקושי?
"בעופרת יצוקה נהרג לנו בבר וקנין ז"ל מפגיעה ישירה של רקטה בבית מגורים הסמוך לביתו, אבל בעמוד ענן כיפת ברזל פוצצה לשמחתנו עשרות רקטות שנורו לעבר העיר, ובכך נמנע אסון כבד. פניתי לראש הממשלה בנימין נתניהו בבקשה להציב לידנו כיפת ברזל, ואכן הסוללה הזאת הצילה את חייהם של רבים מתושבי העיר. בכל מקרה, חדר החירום מצויד ומוכן לבאות. מקווים שלא נזדקק לכך".
לעומת זוהר, ראש עיריית שדרות דוד בוסקילה דווקא מודה שמטחי הקסאמים הביאו להגירה שלילית. "הצלקות נותנות את אותותיהן בעיקר על נפש התושבים", הוא אומר. "במשך תקופה ארוכה חלה ירידה במספר התושבים בעיר.
"המגמה הזו התהפכת בשנת 2008 בעקבות מבצע עופרת יצוקה, ואז החל תהליך חזרה של תושבים לשדרות. תרם לכך מבצע מיגון רחב היקף בכל בתי התושבים בעיר. העיר צמחה בארבע השנים האחרונות בכ-8,000 תושבים. בנוסף לכך נבנות כאלף יחידות דיור חדשות, ואנו תקווה כי בעתיד הנראה לעין יהיה סוף לאותו ירי ולאותם טפטופים שהיו נחלתנו ב-12 השנים האחרונות".
בעוד ראשי הערים מביטים על הטראומה ממעוף הציבור, רבים מהתושבים חיים אותה ללא הפסק. פיני אזולאי, בן 53, מנתיבות, לא ישכח לעולם את הלילה של 9 בספטמבר 2012. זה היה כחודשיים לפני מבצע עמוד ענן. בשעה 2 לפנות בוקר החרידה אזעקה את העיר.
"הייתי לבד בבית, התעוררתי בבהלה, הייתי צריך לבחור היכן להסתתר כי לא היה ממ"ד בדירה הזו, שהיא מהדור הישן", מספר אזולאי. "בחרתי למצוא מחסה בחדר השירותים הקטן. לפתע התפוצצה הרקטה בתוך הבית. הכל התרסק. הגג קרס לתוך הדירה, ובכל שנייה שעברה ראיתי את ההרס מסביבי, התפללתי לקדוש ברוך הוא על המזל ועל הנס שהיה לי באותן שניות גורליות".
מה קרה מאז?
"נאלצתי לעזוב את הבית ההרוס ולנהל משא ומתן על בנייתו מחדש. אישרו לי הריסה של הבית ובנייתו מחדש על חשבון מס רכוש, והשבוע אני מכין תוכניות בנייה לבית החדש במקום ההרוס. בינתיים אני מתגורר בשכירות ובכל אזעקה אני תופס מחסה, כי למדתי על בשרי שאם לא תופסים מחסה מתאים, אפשר לשלם על כך בחיים. זו המציאות.
"יש לי מאז חרדות ואני מתעורר בלילות מתוך סיוטים. אני בטיפול פסיכולוגי כמו הרבה נפגעי רקטות בדרום, ואלמלא הטיפול הזה לא הייתי מצליח לתפקד אחרי היציאה מתוך ההריסות של ביתי. הצלקות האלו לא יגלידו לעולם".
לא רק בתים נהרסו. בפברואר 2008 נסע רוני יחיא למכללת ספיר ללימודים בקורס ללוגיסטיקה. באזור מגרש החניה פגעו בו רסיסי רקטה, ומותו נקבע תוך זמן קצר. יחיא ז"ל, נשוי לאתי ואב לארבעה, הותיר בגיל 47 משפחה אוהבת ומתגעגעת.
"הזמן חולף, אבל הטראומה נשארת. הכאב מתחזק ואינו נרפא", מעידה אלמנתו אתי. "האזעקות נמשכות, ובמושב כל געייה של פרה נשמעת כמו אזעקה. אני והילדים עדיין בחרדות. אני לא אופטימית, כי אני לא רואה את הירי נפסק. הקרובים מזדהים ותומכים ולא שכחו את רוני שלי. אנשים מחבקים ואוהבים, ובכל מה שאני צריכה עוזרים. נשאר לי חור בלב".
יחיא, המתגוררת במושב בטחה הסמוך לעיר אופקים, משתדלת להציג חזות מאופקת: "חיצונית, אני נראית בסדר, כמו שרוני היה רוצה. למענו אני ממשיכה עם הילדים, אבל הלילות קשים. אני לא נכנסת לפוליטיקה, אבל אני רוצה שיעשו בעזה משהו אחת ולתמיד. היה פיגוע בשומרון, קיבלתי צביטה בלב, כי נהרג אב לחמישה ילדים. זה נורא, ואני רוצה לנחם את האלמנה הטרייה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם