לוחמי צה"ל ביו"ש שוברים שתיקה
חיילים המשרתים ביהודה ושומרון מתארים מציאות יומיומית מורכבת שאין בה נכון ולא נכון. כך נראית "האיניתפאדה השלישית" בעיניים שלהם
העדויות נגבו בהקפדה. הן הוצלבו. חבר הביא חבר. העדים מייצגים קשת רחבה באוכלוסייה הישראלית: יש בהם חיילים מכל קצות הארץ, חילונים ודתיים, בעלי השקפות פוליטיות שונות, מימין ומשמאל. הקפדנו שהחיילים יהיו מגזרות שונות ומחטיבות שונות. צעיר העדים, בן תשע עשרה, הוא חייל בשירות חובה. המבוגר בן ארבעים וארבע. כולם שירתו ביהודה ושומרון בחודשים האחרונים, וחלקם משרתים בסדיר ובמילואים בימים אלה ממש.
כל העדים סיפרו על מקרים שקרו להם, או על אירועים שראו בעצמם. לא מדובר בעדות שמיעה. כשהתבקשו לתאר את מה שעבר עליהם במהלך הקו שתפסו, השתמשו כמעט כולם באותם ביטויים. "בושה", "השפלה", "סירוס" ו"אימפוטנציה". בגלוי סיפרו על סיטואציות שבהן ברחו מפלסטינים, או התחבאו. "יצאנו לעשות חסם, בידוק, בין שני כפרים, באחת בלילה", סיפר מ'. הוא מפקד מחלקה בן 28, שירת במילואים בגדוד חי"ר בגזרת רמאללה. "אחרי 15 דקות בשטח התחלנו לשמוע שריקות מהכפר השכן", תיאר. "הבנו שהם 'הולכים' על הפרת סדר. היינו שמונה אנשים בסך הכל. אני המפקד. ידעתי שייקח זמן אם נבקש תגבורת. אמרתי, 'זה לא מתאים'. ישר התקפלנו והלכנו. פשוט נעלמנו משם. ברחנו. אני כבר אומר חופשי את המילה 'בריחה'".
מה הרגשת?
"יצאתי עצבני. הרגשתי מובס. החיילים שלי אמרו לי, שוב אנחנו בורחים. תבוסתנות של צה"ל. הרגשתי שהביאו אותי לשם רק כדי להיות 'חייל שחמט'. להראות את עצמי. לא לפעול".
מדובר במיטב הבחורים. טובי הלוחמים, מלח הארץ. מ', למשל, נחשב לקצין מצטיין. בוגר בה"ד 1, בסדיר שירת ביחידה קרבית. כולם חיילים שנקלעו, שלא בטובתם, לסיטואציה בלתי אפשרית. הוראות הפתיחה באש שקיימות היום בשטחי יהודה ושומרון, הם טוענים, הן מעורפלות, עמומות, לא מובנות ולא ברורות. אנחנו לא מבינים אותן, חזרו ואמרו עשרות הלוחמים ששוחחו עמנו, גם מקרב הקצונה הזוטרה. אין לאיש מהם, אגב, נוסח של ההוראות תחת ידו.
החיילים טוענים שלא מאפשרים להם לטפל בהפרות סדר, ביידוי אבנים ובזריקת בקבוקי תבערה, כשמספר האירועים מהסוגים הללו רק עולה בחודשים האחרונים. "אתה עומד שם כמו מטומטם ואין לך מה לעשות", תיאר ל', בן 25, קצין שיריון ששוחרר לאחרונה מצה"ל ושירת באיו"ש. "המדיניות היא 'הבלגה', קוראים לזה 'הכלה', כל מיני מכבסות מילים וחארטה. אנחנו מנוטרלים לגמרי. אנחנו חיילים עם נשק, חמש מחסניות, והידיים שלנו אזוקות מאחור. אנחנו לא מורשים להגן על עצמנו ברמה הכי בסיסית. איזה מין דבר זה, שמישהו מרים יד על חייל צה"ל ועוד נשאר לעמוד לחייך? אבל זאת האווירה כרגע".
"אני מסכים עם המדיניות שאומרת שצריך לעשות את הדברים בחוכמה ולא להגיע להסלמה", אומר ל', "אבל יש מרחק עצום מכאן ועד למצב שהחיים של החיילים מופקרים".
בשבועות האחרונים הקימו לוחמים בסדיר ובמילואים קבוצה חדשה בפייסבוק, "תנו לצה"ל לנצח", שמטרתה להוביל למודעות ציבורית ולשינוי משמעותי בנוהלי הפתיחה באש. חברי הקבוצה סייעו לנו להגיע לעדים נוספים ולהרחיב את מעגל העדויות. "כבודנו נרמס", אמרו לנו כששאלנו לשם מה הוקמה הקבוצה. "אין לנו יכולת להגיב, אין לנו יכולת להרתיע, אין לנו יכולת להיות צבא. אנחנו רוצים שכולם ידעו".
כל תגובה נגד הפלסטינים מצריכה רשימת תנאים (מרחק, גיל, טווחים, תחושה וכיו"ב), שנתונים לפרשנות רחבה, ותובעת חלופות פעולה ושרשרת אישורים של דרג פיקודי שלעתים קרובות לא נמצא בשטח. הרבה פעמים, דווחנו, גם כאשר יש חיילים פצועים כתוצאה מיידוי אבנים למשל, האישורים כלל לא ניתנים. אין חתירה למגע. הלוחמים מדברים על פחד, על התחפרות, על ניתוק מגע.
קצינים בכירים גורסים שאין דופי בהוראות הפתיחה באש. גם הם מסכימים שיש פער בין הקצונה הבכירה למה שמבינים ויודעים הלוחמים בשטח. בקרב הדרגים הלוחמים, מסכימים כמעט כולם, שוררים הרבה פעמים בלבול, חוסר הבנה וחוסר אונים. חיילים מעדיפים לא להגיב מאשר לפעול, לשגות ולהסתבך בחקירות. "אתה מגיב ומיד מתחילים לשאול אותך למה", מסביר ל'. " אנחנו מנסים לעשות הכל במינימום מגע. הרוח השתנתה. כבר לא חותרים למגע ולפעול. התחושה שלנו, הקצינים הזוטרים, היא שגם אם יש מקום לפעולה, אל תפעל. אם תפעל, זה יביא עליך חקירות ובלגנים".
"איך אומר המח"ט", מצטט ל' כשהוא מתייחס לעובדה שהרבה מאוד מהפעילות של צה"ל באיו"ש מצולמת בידי פלסטינים ופעילי שמאל, "תמונה אחת יכולה להרוס קו שלם. כאילו,'אל תגיעו לשם. חבל לכם. תעברו את זה בשלום. בסוף כולכם תשתחררו, תסעו לדרום אמריקה, תטיילו ותנוחו. לא כדאי לכם לעבור בבתי משפט'".
לפני כשבועיים פורסם סרטון ובו נראה כוח של חטיבת שיריון בדרום הר חברון, כשפלסטינים מטפסים על הג'יפים שלו ומיידים בו אבנים. הלוחמים בחרו להישאר ספונים בתוך הג'יפ. איש מהם לא פרק מהג'יפ ולא יצא החוצה. אירוע כזה יכול לקרות, אמרו לנו, כמעט לכל מי שמשרת בשטחי יהודה ושומרון.
בעקבות האירוע נפתח תחקיר, ומי שישלם את המחיר במקרה הזה, כמו תמיד, יהיה כנראה מפקד הפלוגה. מי שהיה בשטח. "בכל פעם קצין זוטר עף הביתה כי לא פעל לפי ההנחיות. אבל ההנחיות לא ברורות", כועס מ', קצין מצטיין. "אני לא מבין את הוראות הפתיחה באש, ואני לא היחיד. בכל פעם פשוט עורפים את הראש לקצין הזוטר".
"צריך מעט מאוד כדי לעבור את הקו האדום", הוא מזהיר. "מישהו יבוא ויחטוף שם חייל, או יירה בחייל שנמצא אצלנו ברכב".
זהו מסע לארץ אחרת, ארץ האינתיפאדה השלישית. זאת, אומרים הלוחמים בעדויותיהם, כבר החלה. אנחנו פשוט לא שמנו לב. בגלל קוצר היריעה אנחנו מביאים רק חלק מהעדויות, ובתמצית. שמותיהם המלאים של המרואיינים שמורים במערכת. לפי חוקי הצבא נאסר עליהם להתראיין ללא אישור.
זה קולם הצלול והרם - מתון, מאופק, לא מתלהם - של מי שנמצאים בקו האש הראשון. על הגבעות, בכפרים, בתוך הפרות הסדר. מול מטר האבנים ובקבוקי התבערה. הם האנשים שמתמודדים עם מציאות יומיומית מורכבת, הרבה פעמים אפורה, שלא תמיד יש בה נכון ולא נכון. הם חזרו משם מבולבלים ומושפלים.
עכשיו הם שוברים שתיקה.
"אתה מגיע לאירוע של זריקת אבנים", מספר סמ"ר ש'. " מולך מאתיים איש. אתה מתחיל לקבל את האבנים. אתה רואה טק, טק, טק, אבן, אבן, אבן. ה'טקים' הראשונים, אתה מנסה להבין מאיפה הם באים. אתה שומע את ה'בום', אתה רואה את ה'בום' על הג' יפ. האבנים מפרקות אותך. זה לא חצץ. אלה אבנים רציניות.
"אתה אומר, חבר'ה, בואו, תפרקו, נעשה משהו. אחד אומר לך, שמע, יש לי ילדים, תשאיר אותי פה מאחורה. השני אומר, אני, גם לי יש ילד קטן. הוא מבקש: תשאיר אותי בתוך הג'יפ. אתה אומר, תשמעו, חבר'ה, בכל זאת, אולי נתקדם עוד קצת? והם אומרים'האבנים יפגעו בנו, אנחנו לא זזים'.
"אתה פורק החוצה. אתה מנסה לירות קצת גז, קיבלת אישור. אתה מבין שזה לא יעיל, אבל אין לך ברירה. אתה פשוט עומד ורואה את האבנים עפות. אתה אומר 'יאללה, זה לא פגע בי, זה כמעט פגע בי, זה פגע בי'. זה טוטו".
ואתה מגיב?
"אתה לא יכול להגיב. אין לך מחסה, אתה על הכביש. לימדו אותנו להיות לוחמים, לא לימדו אותנו לבוא ולהיות ברווזים. אתה עומד מאחורי הג' יפ ומתחבא".
הוא בן 40, גר ברעננה. את השירות הסדיר עשה במג"ב, בשלהי האינתיפאדה הראשונה. בעשרים השנה האחרונות הוא עושה מילואים בגדוד חי"ר בגזרת רמאללה. החייל הכי ותיק בפלוגה. המילואים האחרונים היו בחודש דצמבר, והאירוע שהוא מתאר קרה במקום שהלוחמים מכנים "גבעת הצמב"רים" (ראשי תיבות של "צמיג בוער", חק"ב), כי הפלסטינים מגלגלים ממנה צמיגים בוערים. הגבעה נמצאת בין נבי סאלח לנווה צוף.
הם היו ארבעה לוחמים. ש', המפקד , יחד עם עוד שני לוחמים ונהג. "הרגשתי מושפל, כמו בן אדם אימפוטנט שלא יכול לעשות שום דבר", תיאר מה שעבר עליו כשהסתתר מאחורי הג'יפ. "עשרים שנה אני עושה מילואים. אכלתי הפגנות בחיים שלי מפה עד אלוהים, אבל במילואים האחרונים פחדתי לבוא לשטח. עמדתי חסר אונים. יפגע בי? לא יפגע בי? ולא, לא מגיב. מפחד להגיב. מסרסים אותך, אומרים: אסור. אתה מפחד לזוז. קצין שנתן לנו הוראות בשטח אמר לנו, אל תדאגו, הכל יהיה בסדר. למחרת זרקו עליו אבן, שברו לו יד. אומר לי סמ"פ, כשהמח"ט שומע: אני מעדיף ללכת לבקר חיילים פצועים בבית חולים, מאשר ללכת לבקר אותם בבתי משפט.
"עמד לידנו המג"ד. פלסטינים עומדם עם בקבוקי תבערה. הדליקו את הבקבוקים. הוא עומד ליד שני צלפים. תירו, הוא אומר להם, בפעם הראשונה. הם לא יורים. תירו, פעם שנייה, לא יורים. רק בפעם השלישית הם ירו והורידו ברך. אחר כך המח"ט קורא לנו לשיחה.
"אנחנו לא הלכנו במילואים האלה. ברחנו. רק ברחנו. זה קשה. אתה לא יכול לתפקד אחר כך. יצאנו מהמילואים מאוד מפוחדים. כל מי שהיה איתי יצא מאד מפוחד. אני מפחד. אתה חוזר הביתה, אתה מרוסק. אתה מתבייש ללבוש מדים. חזרתי מושפל. ואללה, זורקים עליי אבנים, אני נמצא כמו איזה ברווז, עם נשק, עם אפוד, עם מחסניות, עם הכל, עם אמצעים לפיזור הפגנות, כל האמצעים בידיים שלי, ואני מתבייש להגיד לך שאני לא יכול להגיב".
הלוחמים באיו"ש מצוידים באלפ"ה - אמצעים לפיזור הפגנות הכוללים בין השאר רימוני גז והלם, כדורי גומי מסוגים שונים וכמובן שימוש באש חיה. כל אחד מהאמצעים עלול לגרום להידרדרות, ומחייב אישור נפרד. הדרגים המאשרים, במקרים מסוימים מג"ד ומעלה, משתנים בהתאם לאמצעי.
שימוש באש חיה אפשרי רק כאשר מדובר ב"סכנת חיים ממשית", מושג בעייתי ומתעתע. מקרה של יידוי אבנים, טוענים הלוחמים, לא ייחשב לעולם לסכנת חיים.
י', בן 31, הוא מילואימניק ששירת בגזרת חברון. בסדיר היה בצנחנים, והיום הוא משרת בחרמ"ש, פלוגת חי"ר של השריון. "אנחנו נוסעים בדרך לאיזושהי פעילות, מאוחר בלילה. אני רואה נער מרים סלע בשתי הידיים שלו. זה כבד. התפעלתי שהוא מרים אבן בגודל כזה. עכשיו הוא מתקרב למרחק של מטר מהרכב, וזורק. אנחנו כבר אחרי הפעילות שלנו כשזה קורה".
מה אתם עושים?
"אני לא עושה כלום. אלה ההוראות שלי".
ומה אתה מרגיש?
"תסכול. יש עוד נושא שהיה עמום מאוד: בקבוקי תבערה. ההוראות לגבי זה לא ברורות. אני מחזיק מעצמי בן אדם מבין, ואת זה לא הבנתי. קרה לנו שמישהו זיהה בן אדם עם בקבוק שיוצאת ממנו פתילה. לא ידענו מה לעשות".
ומה עשיתם?
"כלום. כשראיתי ערבי מביא לחייל סיגריה במחסום, למרות שהוא היה יותר ותיק ממני אמרתי לו 'תחזיר לו את הסיגריה'. לדעתי זה לא מוסרי. אבל אני חושב שעל זורקי האבנים האלה לא היתה לי בעיה לירות. בטח לא גומי, אם היה מותר".
העדויות קשות. השמועה עוברת מפה לאוזן והלוחמים שמחים לדבר. אנחנו מצליחים להגיע אפילו לכאלה שנמצאים במהלך הטיול אחרי הצבא, בחו"ל. גם להם חשוב לדבר, להעיד, לספר. מתגברים על מרחקים והפרשי שעות, וגם על אי הנוחות והבושה. מפתיע אותנו כמה הם, כולם, אסירי תודה. אחד הלוחמים מספר לנו שרצה לארגן תנועת מחאה, כשחזר הביתה. הוא סיים שירות מילואים ביהודה ושומרון בתחילת חודש מאי. לא על התנאים הוא רוצה למחות, הוא אומר בצער, ולא על האבנים, אלא על העלבון.
ל', הסגן , השתחרר לפני כמה חודשים מצה"ל בתום שירות צבאי מוצלח בשריון. הוא שירת במכבים (בילעין ונעלין), בג'לאמה (ג'נין), בהרודיון (חטמ"ר עציון) ובחולות (חטמ"ר דרומית עזה). שירות סיזיפי. "כשאתה נכנס לקו, דבר ראשון יש שיחת מפקד", סיפר . "המח"ט נותן את האג'נדה שלו ל' איך עוברים את הקו'. אומרים לך: הקו צריך לעבור בצורה הכי שקטה וטובה, כדי לא לחמם את הגזרה".
"אני יכול לספר על עצמי, על הסיטואציה הכי משפילה שלי", הוא אומר. "זורקים עליי אבנים, ואנחנו עומדים ומסתכלים, והם יודעים שלא נעשה כלום. ואז מישהו פשוט הוריד את המכנסיים שלו, מול הפרצוף שלי, והתחיל לנענע באיבר שלו. מול הפרצוף שלנו. אתה מבין שהוא משתין עליך. אתה כלום בשבילו. לא מפריע לי הכבוד הפרטי שלי. מה שמפריע לי הוא הכבוד של צה"ל, שהוא פשוט כלום מבחינת הצד השני. מי שאמור לעמוד בין האויב לבין תושבי מדינת ישראל זה החיילים. וכשהחיילים מבוטלים, אז בעצם אין אף אחד.
"הוא עומד עם איבר מין בחוץ, מקלל אותי. הייתי מפקד הכוח, התפקיד שלי היה להרגיע. בן אדם עושה לך דבר כזה מול הפרצוף, התגובה צריכה להיות תקיפה. אבל אתה חייל, אתה לא יכול לעשות את זה. בעצם הוא לא עשה כלום, הוא לא פגע בך. הוא גם זרק אבנים, באותה סיטואציה, אבל הן נחתו לפנינו, לא פגעו בנו. אז אתה פשוט עומד שם ומסתכל, ואתה אומר בחייאת ראבאכ, מה אני עושה פה?
"מצב סוריאליסטי. אתה חייל, אתה עם הנשק, כולך ממוגן. הוא אמור להירתע ממך, והוא פשוט מראה לך בדיוק מה הוא מרגיש כלפיך. אני אומר לך: מוריד את המכנסיים, מחזיק את האיבר שלו ביד, וככה, מסובב אותו מולי".
מה אתה אומר לחיילים שלך באותו רגע?
"הם אומרים לי: תן לירות בו, פשוט תן לירות בו. לא אש חיה, גומי, גז, משהו".
ומה אתה עונה?
"לא. תירגעו. ולמה אני לא יורה? כי אם ישאלו אותי אחר כך למה יריתי ואני אגיד שהרגשתי מושפל, זאת תשובה לא קבילה".
ל' ממשיך: "לערבים יש דבר שנקרא 'קלע דוד'. לאבן יש כוח, אבל ברגע שזורקים אותה דרך קלע דוד - הם מסובבים אותה על רצועות בד - המשקל של האבן גדל. חייל שלנו חטף ככה אבן בגודל אגרוף, ישר לפרצוף. זה היה הכי הזוי שיש. הוא יצא משליטה. הוא התחיל לצעוק די, נמאס לי, אני מכניס מחסנית ויורה בהם, חלאס. מצד אחד זורקים עליך אבנים. יש לך חייל שנפגע. אבל אתה גם עסוק בלהגיד לו שיוציא את המחסנית ושאנחנו לא אמורים, לא משנה מה, להגיע למצב של ירי.
"אם את יכולה להיכנס לבנק, ואין שומרים, אין חברות אבטחה ואין משטרה, מה הסיכוי שלא תיקחי כסף? ככה הערבים באיו"ש מרגישים היום".
א', בן 34, הוא רב סמל המשרת במילואים בשריון. בראשית אפריל הוא סיים תקופת מילואים בדרום הר חברון, באזור סוסיא ויתיר. "יש תדרוך מוצב בכל ערב, שחוזר על הוראות הפתיחה באש. אמרו לנו: אבנים - אין מה לירות בכלל. שאלנו מה קורה אם מישהו מגיע וזורק סלע. מתי מותר לנו לירות. אמרו: אסור. אמרנו: אנחנו רואים אותו עם הסלע ביד, הוא עוד לא זרק את הסלע. אמרו: בכל זאת אסור.
שאלנו מתי כן אפשר לירות, אמרו: אי אפשר. אמרנו, אבל הבן אדם זורק סלע עכשיו על הכביש, עוברות מכוניות, אני לא יכול לעצור אותו לפני כן, אין לי משהו מעשי? אמרו: אם אתם ממש רואים אותו מחזיק את הסלע, אתם פותחים בנוהל מעצר חשוד ארוך, ואז אתם יכולים לירות לו לברכיים. אבל אם הוא יותר ממאה מטר מכם, אז אסור. זאת אומרת, ב-99.9 אחוז - אין אישור. הבן אדם מגיע עם הסלע, זורק, הסלע מתעופף ואז תרדוף אחריו רגלית. בימים הראשונים הייתי מתווכח. אחר כך הבנתי שזה כמו לדבר ללמפה".
סמ"ר נ', בן 29, שירת בסדיר בגדוד נחשון של חטיבת כפיר. היום הוא משרת במילואים בגדוד חי"ר בגזרת גוש עציון: "בכל עלייה לפעילות וגם תוך כדי מפמפמים לך לא לעשות את זה, לא לעשות את זה. כל דבר שאתה עושה - רק באישור. אם אתה עושה משהו בלי אישור אתה חוטף צעקות. פעם אחת יריתי גז בטעות, בלי אישור, תוך כדי שהם זורקים עלינו אבנים וגולות. גולה כזאת, צריך להבין, הורידה עין לאחד החבר'ה. אמרו לנו 'חכו טיפה ואז תירו', ואני ישר יריתי. זימנו אותי. חטפתי צעקות".
נ' סיים לאחרונה מילואים בגזרת גוש עציון. הוא מתאר את מה שמתרחש ליד היישוב אפרת, בחירבת עיליא, מקום שהלוחמים מכנים "אזור חם".
"היינו עומדים שם שעות בכל יום, מהצהריים עד הלילה", כך נ'. "מולנו עשרות נערים. בני עשר עד עשרים. זה ה'חוג' שלהם. הם זורקים אבנים ומקללים אותך, בעברית, בערבית. כל הברכות. יושבים מאתיים מטר ממך, עושים תנועות מגונות".
מה אתה עושה?
"אין לי מה לעשות. עומד בחור, עשרים מטר ממני, זורק עליי סלעים. האישור היחיד שנתנו לי הוא לזרוק עליו גז, שזה בקושי מזיז לו. הם תופסים את הרימונים של הגז וזורקים עלינו חזרה. הם באים עם מסכות אב"כ, עם כובעי גרב. שמים חולצות רטובות על הפנים. הגז לא משפיע עליהם כמעט. אנחנו סובלים מהגז יותר מהם. אנחנו בקושי נושמים. אין להם פחד, הם יודעים שאין לנו מה לעשות. מתקרבים, זורקים רימון גז לתוך ג'יפ. כולם צוחקים, מריעים. 'הצלחה ענקית'. התושבים בכפר עומדים על הגגות, מכוונים אותם. כשהם מצליחים מוחאים להם כפיים.
"פעם אחת פשוט תפסתי אבנים, התחלתי לזרוק עליהם חזרה. לא אבנים גדולות. חייל אחד אמר לי, עזוב אותם, לא כדאי, תן לחזור הביתה בשקט".
בקבוקי תבערה?
"זרקו בקת"ב עם קלע דוד, שמונים מטר מאיתנו. זה מקרה שהייתה סכנת חיים ממשית. המ"פ ירה אש חיה לכיוון הבקת"ביסט, ולא פגע בו. המ"פ עשה נוהל מעצר חשוד, סימן לו כמו שצריך, הכל. אחר כך עשו למ"פ תחקיר מח"ט. אמרו לו: להבא, שלא יקרה".
"הרוח השתנתה", אומר נ'. "בשיעור על הפרות סדר, למשל, אמרו לנו 'הפרות סדר לא צריך לפזר, צריך להכיל'. הופתעתי. זה לא נראה לי סביר. הרעיון הוא לחטוף, להכיל את האירועים, 'נגמור את זה, יגיע חושך, הם ילכו הביתה ונמשיך הלאה'".
ואי אפשר להגיב?
"לא. צילמתי המון, ורואים את זה בתמונות. אנחנו במגננה".
לעלייה לקו קודמת הכנה. הלוחמים עובדים סדרה של "מקרים ותגובות", סימולציות. נדמה שצה"ל לא חוסך באמצעים, ובכל זאת, אין ספק שלפי מבחן התוצאה משהו לא עובד שם. גם בתום ההכשרות המאומצות נשלחים לשטח לוחמים וקצינים זוטרים מבולבלים, אבודים וחסרי אונים.
מ', סגן בן 28 מרחובות, עושה מילואים בגדוד חי"ר. "שלוש פעמים הציגו לנו את הוראות הפתיחה באש. זה היה יומיים לפני העלייה לקו, בבא"פ לכיש. ריכזו את כולם. בהתחלה אמרו לנו כל מיני מקרים - 'מגיע אדם עם בקבוק תבערה וזורק על הפילבוקס, אתה יורה או לא יורה'. אנשים מצביעים, כל אחד אומר משהו. בלבלו אותנו לגמרי.
"אמרנו למרצה, תגיד אתה מה עושים במצבים האלה , אנחנו רוצים לדעת את השורה התחתונה. והוא: אה, את זה יגידו לכם בהרצאה הבאה. אז בא המח"ט, מציג לנו סרטונים. הכל טוב ויפה, אבל אנחנו רוצים לדעת את הוראות הפתיחה באש. לא הבנתי כלום, ואני לא היחיד.
"כשיצאנו ניגשתי אליו. אמרתי לו: מה למשל אם זורקים אבן על רכב? שם טענו שזו לא סכנת חיים ולכן לא מצבעים ירי. אמרתי לו, הרי היו מקרים שאבן כבר פגעה. המח"ט אמר, לא, רק אם רכב נוסע לכיוון רכב אחר, ומהרכב עצמו זורקים את האבן, והוא נמצא בזווית מסוימת לרכב השני, רק אז זאת סכנת חיים.
"הביאו שני שחקנים שהצבא עובד איתם לתרגל כל מני סימלוציות. נניח, אירוע של זריקת בקת"ב. אחד מתקרב, שלוש מאות מטר, מאה וחמישים מטר, עד שהוא מגיע. אחד פלסטיני ואחד חייל. לקחו מפקד מהחבר'ה שהעבירו לנו את הסימולציה, לראות מה הפקודות שהוא ייתן. רק בטווח של איזה עשרים וחמש מטר הוא נתן אישור ירי על מנת להרוג. ואז התחיל דיון - לא הסבר - על מה הוא היה צריך לעשות בכל שלב, והאם זה נכון. כל אחד מאיתנו העלה השערות. אף אחד לא נתן לנו שורה תחתונה. יצאנו מהשיחה מבולבלים.
"אומרים לך, אם הוא מתחת לגיל שלוש עשרה עושים ככה, ואם הוא מעל גיל ארבע עשרה, עושים ככה. לי לא יצא לאמוד בן אדם לפי הגיל שלו. בטח לא בטווחים האלה, בטח ובטח כשאני צריך לקבל החלטה זריזה אם לירות או לא. כשאני הייתי חייל, הוראות הפתיחה באש היו עמוד אחד, כתוב משני המדדים. הדף היה מנוילן וכל חייל החזיק אותו בכיס. היום זאת חוברת. באמצע אירוע תוציא ותחחיל לקרוא?"
מ' ממשיך. הקול שלו מצטרד. "אחר כך עלינו לקו", הוא מספר. "לא התביישתי, אמרתי גם לחיילים בתדריך וגם לקציני שלי, 'תקשיבו, לא הבנתי את הוראות הפתיחה באש'. בכלל זה החמרתי בחלק מההוראות. לקחתי עליי את האחריות, בתור מפקד, לא לגרום לזה שאני מכניס חיילים למצב שהם צריכים לבצע ירי".
אם מתקרבים אליך לג'יפ אתה לא יורה? אם זורקים בקת"ב אתה לא יורה?
"אני יכול להגיד שלא יודעים היום איך לבצע את הירי. פלסטינים התקרבו לג'יפ של כוח שהיה איתנו. זרקו על חייל מג"ב שישב בתוך מכת"זית (מכונית להתזת מים, חק"ב) סלע, לתוך הראש. אתה באמצע הפגנה. אתה מקבל הודעה בקשר: תיזהר לא לירות, שמור על איפוק. שלא נצא מדעתנו בגלל הסיפור הזה.
"אחר כך היה סיכום אירוע. אמרו על הנהג שהוא אשם, כי לא סגר את הדלת. אף אחד לא שאל איך זה שהגיע מצב שבאו, התקרבו עד לרכב, פתחו את הדלת ופצעו לכם בן אדם.
"אצלנו חייל נפל ונפצע. הוא היה בוואדי, עם עוד כמה לוחמים. זרקו עליהם אבנים, גם קרשים עם מסמרים. אני הייתי חמישים או מאה מטר משם, עם החיילים שלי. לא היה לנו שום אמצעי להגן עליהם, למנוע את זה. ביקשתי אישור לירי חי, מהברכיים ומטה, רק קלעים. קלע הוא צלף, 'דה בסט'. הוא לא מפספס. לא אישרו לנו. חיכינו. הדגשתי שאלה מסיתים שזורקים, זיהינו אותם עוד קודם. לא קיבלו שום החלטה. אחר כך התחלנו לחלץ את הכוח לאחור. היינו כמו ברווזים במטווח, עם אלונקה, כמעט בלי אלפ"ה. והלכנו, אני אומר לך בכנות, עם הזנב בין הרגליים, חוטפים אבנים ושותקים, כי אין לנו מה לעשות. עד שברחנו משם.
"באתי למג"ד. שאלתי אותו למה לא קיבלנו הוראות בשטח, למה לא ידענו מה קורה, ואיפה הפקודות - קיבלנו פקודות מעורפלות גם שם - ואיפה הייתה 'החמרת מצב'".
מה הוא ענה?
"הוא אמר לי: 'זה לא לבנון פה, בסדר? וגם מלבנון יצאנו עם פצועים'. כאילו , 'זה לא סיפור גדול'".
הם מחפשים כל הזמן פתרונות. לתת מענה למה שקורה בשטח. "היינו צריכים לשמור על הציר פתוח. זאת הייתה המשימה", מ' מספר. "התחלנו לבצע נוהל שכן בגרסה קצת שונה". כזכור, נוהל שכן נאסר בבג"ץ. "עצרנו כלי רכב, אך ורק פלסטיניים, שנעו על הציר. יש שם גם רכבים יהודיים שנוסעים. בכל פעם שזרקו אבנים לכביש היינו מעמידים טור של רכבים פלסטיניים, ואז אם האבנים מגיעות לציר הן פוגעות ברכבים שלהם. זה הגיע למצב שנהגים פלסטינים היו צריכים לעלות את הגבעה ולצעוק על מי שזורקים אבנים. עכשיו, אנחנו היינו צריכים לבחור בין המכוניות, את מי אני עוצר ואת מי לא. לי זה עשה הרגשה מאוד לא נעימה. למכוניות עם ילדים קטנים אפשרתי לנסוע. חס וחלילה, לא רציתי שיקרה משהו לילד קטן. כמובן שאני לא רוצה שמישהו ייפגע".
ע' הוא סמל ראשון מחצור הגלילית, השתחרר לפני כחצי שנה מהנח"ל. "אני זוכר שאחרי כל הפגנה הייתי יוצא מתוסכל, מושפל. הם היו באים, החבר'ה הערבים, משפילים אותנו, זורקים עלינו אבנים, יורדים עלינו, יורקים עלינו, ולנו היה אסור אפילו לענות להם.
"אומרים לך 'חייל בן זונה', דברים כאלה. אסור להתייחס, אבל בפנים זה מרתיח. אני זוכר שהיה לנו פעם חייל אתיופי, עולה חדש. הם קראו לו כושי, שחור. הוא התעצבן, כמעט דרך את הנשק לירות. המפקד תפס אותו בשנייה האחרונה".
את הקו האחרון שלו עשה ע' בגזרת חלמיש. הוא בוחר סיטואציה אחת לתאר לנו. "כמה עשרות חבר'ה זורקים על הכוח אבנים עם קלע דוד, רוגטקה. לאט-לאט הם מתחילים להתקרב לכביש, לציר. אנחנו מנסים לעצור אותם. הערבים מודעים לזה שאסור לנו לירות, אז הם ממשיכים לזרוק אבנים. תביני. אלה כמה עשרות חבר'ה, לפעמים יותר ממאה, שזורקים אבנים. אני זוכר שמ"מ אחד אצלנו פשוט ראה שאין לו מה לעשות, אז הוא החליט לסגת אחורה. פירשו את זה כאילו שהוא ברח. המג"ד החליט להדיח אותו. וזהו. אנחנו ממש כעסנו. זה היה מתסכל. מה מצפים שהוא יעשה? באים מאה חבר'ה, זורקים עליו אבנים ככה, אסור לו לירות, אסור לו להגיב, אסור לו לעשות כלום, אז מצפים ממנו שהוא יעמוד סתם ככה ויסתכל? איך יכולים לבוא אליו בטענות שהוא בורח?"
אחר כך הייתה לחיילים שיחה עם המ"פ, מספר ע'. "הוא אמר לנו 'המ"מ סיים את התפקיד שלו בפלוגה, המג"ד החליט להדיח אותו'. אמרנו לו, תכלס, מה מצפים ממנו? מה הוא היה יכול לעשות? הוא עומד שם, אין לו אישור לירות, אין לו אישור לעשות כלום, מה, הוא יעמוד שם ויחטוף אבנים עד שהוא ימות?' כאב לנו. מ"מ שהוביל לוחמים ופתאום הוא מודח בצורה כזאת, על זה שהוא כביכול ברח? הוא לא נפרד מאיתנו אפילו, המ"מ הזה. הוא פשוט הלך. אני חושב שהוא התבייש".
ד', ירושלמי בן 23, הוא סמל ראשון. הוא התגייס בגיל מבוגר יחסית והשתחרר רק לאחרונה מחטיבת כפיר. "הלם ורימוני גז כבר לא אפקטיביים על המתפרעים. זה לא מזיז להם. הם מכירים את הוראות הפתיחה באש יותר טוב מאיתנו. הם אומרים לנו 'אסור לכם זה' ו' אסור לכם זה', 'התקרבנו', 'התרחקנו'.
"היינו בהתפרעות בכפר באזור חברון. נאלצנו לברוח לכיוון הציר, לא היה לנו מה לעשות. הגיעה קבוצה של עשרים או שלושים חבר'ה. זרקו אבנים. קיבלנו אישור לזרוק גז. אחר כך קיבלנו אישור להלם. לא הזיז להם. אנחנו הולכים אחורה, מתקדמים לציר, והם אחרינו. מצמצמים טווחים. אין להם פחד. זה כמו תופסת, מבחינתם זה משחק. מבחינתנו זאת השפלה. אין לנו מה לעשות, רק לברוח. אם אתה לא רוצה להגיד שאתה בורח, אתה אומר 'נסוג'.
"זה משתנה ממקום למקום. בדרך כלל הם זורקים אבנים גדולות. אם אתה נכנס לתוך כפרים בסיורים רכובים, זה יכול להיות בלוקים, פגרים של חיות, מקררים. גם שם עדיף פשוט לנסוע. אתה מעדיף לא לעשות כלום. אם אתה עוצר זה עוד יותר מסוכן.
"בכל מקרה, אצלנו בגדוד אנשים העדיפו לא לעשות כלום, כדי לא להיכנס לתהליכים משפטיים. חיילים יודעים שכל אמצעי שמשתמשים בו, אחרי זה יש בלגן ותחקיר ודברים כאלה, ומפחדים. אם אתה בחוץ וזורקים עליך אבנים - הנוהל הוא שעומדים וזהו. לא עושים כלום. פעם בשבוע-שבועיים אתה שומע, זה נפצע, זה חטף. פעם זה עין, פעם זה רגל. כל פעם משהו אחר.
"ביום הנכבה בשנה שעברה העבירו לנו הוראות פתיחה באש מחמירות. ביום רגיל אפשר לירות במי שמסכן לך את החיים ואתה יכול לירות בו כדי להרוג אותו, באותו יום אמרו: רק אם אתה מזהה את הברכיים של מי שמאיים עליך, אתה יכול לירות בו. אם אתה לא מזהה ברכיים, אתה לא יכול לירות. כדי לא להלהיט את הרוחות. האבסורד הוא שיצאנו לשטח בכוננות למלחמה - עם מקלע נגב, תחמושת, רימונים חיים. אתה יוצא מכל הסיפור הזה מבולבל מאוד".
אנחנו מנסים להבין את הוראות הפתיחה באש. כל מי שאנחנו משוחחים איתו מתבקש להסביר לנו סיטואציה פשוטה, מה עליו לעשות במקרה מסוים. התשובות מורכבות כמו המציאות. קצינים מבטיחים לנו לבדוק ולחזור עם תשובה, לחפש חוברת עם הוראות הפתיחה באש, לשאול, להתייעץ, לנסות לברר.
כותב לי אחד מהם ככה: "אין לי את זה בכתב. בגדול, בקת"ביסט שמסכן חיים - ירי 'על מנת' (להרוג, חק"ב). בקת "ביסט שלא מסכן חיים - ירי לברכיים ומטה. בכל מקרה, אחרי שזרק את הבקת"ב - ירי לברכיים ומטה".
ושוב, המושג "מסכן חיים" כנראה נתון לפרשנות.
א', בן 36, שירת ביחידה מובחרת. היום הוא עושה מילואים בגדוד חי"ר. הקו האחרון שלהם היה בעיר חברון, בתקופת מבצע "עמוד ענן". גר בשומרון.
את הוראות הפתיחה באש הוא מכנה "תורת המשחקים", שרשרת ארוכה של "אם" ו"אז" ואינספור אפשרויות ונתונים משתנים. "הייתי בסיטואציה בחברון, שבקת"ב כמעט פגע בחיילת מג"ב. הוא נגע לה ברגל, והמשיך. לא עשיתי כלום. פעם בקת"ב היה נחשב סכנת חיים ממשית. עברנו גבול מסוים בהומניות ובערך של טוהר הנשק".
מה אתה מרגיש כשאתה לא מגיב?
"אכזבה. זה תמיד 'מבחן התוצאה הסופית'. אם החיילת הייתה נשרפת, הייתי הולך כל החיים שלי בתחושה שוואללה, אני ראיתי את הבקת"ביסט הזה, אבל היה אסור לי לירות בו כי ראיתי רק פלג גוף עליון, ולירות בו זה מוות ודאי שלו וזה לא לפי הפקודה. אתה כל הזמן על קו של או צל"ש או טר"ש. אם הייתי מזהה אותו בכל הגוף, ברור שהייתי יורה לו ברגל. אבל אם רואים רק פלג גוף עליון אתה יודע שזה מוות ודאי שלו, ואסור.
"אחר כך הגיעה החיילת הזאת ממג"ב, שואלת 'ראית?' אמרתי לה, 'תשמעי, זאת בעיה, אני לא יכול לתת לך מענה'. היא לא אמרה לי 'למה לא ירית בו', היא רק אמרה 'כמה זה מפחיד, חבל על הזמן'.
"יצאתי בתחושה מעורבת. מצד אחד לא בא לך להרוג ילד בן 12. זה משהו שאני לא רוצה לקחת עליי. יש לי ילד בן 12. מצד שני, מה היה קורה אם היא הייתה נפגעת? "
כמה מהחיילים סיפרו שלפני שהם יוצאים למילואים הם צופים בסרטים ביוטיוב - סרטים שמצלמים פעילי שמאל, ולפעמים הפלסטינים עצמם. הרעיון הוא לשנן מראש מקרים ותגובות למצבים שייתקלו בהם. איך נצטייר, הם אומרים, זאת סוגיה שעולה כל הזמן בשטח. ובעיקר איך נצטייר בעולם. מצלמים אותם כל הזמן. "תוקעים לך את המצלמה בפנים, לראות שתאבד שליטה", אמר לי אחד הלוחמים. "לועגים לך, מתגרים, 'נראה אותך יוצא גבר', 'מה אתה מספר לילדים שלך שאבא עושה לפני שהם הולכים לישון'. אלה תגובות שבאות מצד הפלסטינים, אבל גם מצד פעילי השמאל הקיצוני שנמצאים בשטח".
איך שלא יצלמו אותנו, הם צוחקים, נצא רע. או שיצטיירו רע בגלל שעשו משהו לא חוקי ועברו על הוראות הפתיחה באש, או שיצטיירו רע כי ייראו חלשים.
ה', בן 37, עושה מילואים בגדוד חי"ר. לפני ארבעה חודשים סיים קו במילואים. "ההוראות של המח"ט הן 'אני לא רוצה שתצאו מפה עם תמונות'. הגענו לשטח אחרי שפורסמה התמונה של הקצין שילדה בת 12 יורקת עליו. הקצין הזה לא הגיב. אמרו לנו שהמח"ט אמר: 'אתם רואים? זאת תמונה מוצלחת, הקצין התאפק'.
"מישהו מעלה בדעתו שהיה צריך לירות בילדה הזאת? מה פתאום? אסור היה לה לעשות לילדה הזאת שום דבר, היא בגיל של הבת שלי, אוי ואבוי. אבל להגיד שזאת תמונה מוצלחת? להציג את זה כהצלחה של איפוק? הצלחה היא לא להגיע לסיטואציה כזאת. באיזה מצב מאפשרים להגיע למצב שבו ילדה יורקת על חייל? כבוד לאומי הוא מושג שהוא מחוץ לתמונה בכלל".
ה' מספר על אירוע שקרה לו בכפר סילוואד, ליד רמאללה: "נכנסנו פנימה בשני ג' יפים, יום ראשון למילואים. אתה שומע שריקות, ואז זה מתחיל. אתה עובר, מושלכות אבנים בכמויות מטורפות. פתאום מקומה שנייה זרקו עלינו מקרר. השמשה מתרסקת, אתה לא רואה כלום. אתה נתקע בקיר, ואז מפוצצים אותך עוד יותר באבנים. הג'יפ מאחוריך מכוון אותך. אתה נוסע בכפר במהירות של עשרים קמ"ש. יורים באוויר וזה לא מזיז להם. הם לא מפחדים בכלל.
"בגלל זה במילואים האחרונים אני בחרתי, בפעם הראשונה, לא לצאת בכלל לשטח. להישאר בחמ"ל".
אנחנו שומעים עדויות של לוחמים שנפצעו מאבנים. גבה פתוחה, אף שבור, רגל, יד, המון פציעות שאף אחד לא סופר. אבן בפרצוף, אבן בפרצוף, עוד אבן בפרצוף. מישהו מספר לי שהתקשר למהדורת החדשות ברדיו בעצמו. ביקש שידווחו שהוא נפצע. "איך לא שומעים על זה?" הוא שואל.
סמל י' נפצע במהלך יידוי אבנים בנבי סאלח, במהלך החורף. ירושלמי, בן 33. עלה לארץ מצרפת בגיל 16, לבד , והתנדב לצה"ל. עושה מילואים בגדוד חי"ר. "אני שוכב, ומעליי זורקים אבנים. לא אבן בגודל של כדור טניס: בלוקים, אבנים של בטון, קרמיקה, עשרים קילו. ואף אחד לא מגיב. החברים שלי אומרים לי ?אנחנו מבקשים אישור'. ואני מחכה. ואין".
מה הרגשת?
"כמו מטרת דמות במטווח, מטרת קרטון. אותו הדבר. אומרים לך הרי כל הזמן, אם יש סכנת חיים ברורה ומיידית, מותר לירות. ופתאום זה משחק מילים. זה לא צבא, זו פילוסופיה".
גם סמל י', בן 28 מחיפה, עושה מילואים בגדוד חי"ר. הוא סיים מילואים בגזרת גוש עציון לפני פחות מחודש. חטף רימון הלם.
"יש מוקד, ליד אפרת, שכל יום זורקים בו אבנים, בשעות קבועות. משתיים בצהריים עד השקיעה. הערבים חוסמים את הציר בסלעים. אנחנו נאלצים לרדת מהג'יפ, לפנות את האבנים, ואז מתחילים לזרוק עלינו אבנים. אז אנחנו עולים לכיוון הכפר, ובמשך כמה שעות עומדים שם. זורקים עלינו אבנים, כמו שני כדורי טניס ביחד, עם רוגטקה.
"מה שקרה הוא שבאחד הימים, בתחילת המילואים, הם היו בין שלושים לחמישים איש ואנחנו רק שלושה (היו עוד שבעה לוחמים בכוח, מפוזרים בעמדות אחרות, חק"ב). בשלב מסוים הם מתקרבים, מרחק של שלושים מטר מאיתנו, שזה קרוב מאוד, וממשיכים לזרוק אבנים. אנחנו מבקשים בקשר אישור להגיב. אין אישור. הם מתקרבים עוד יותר. אנחנו מבקשים שוב אישור וכלום. ואז פתאום אני רואה משהו נזרק לעברי, וזה לא נראה כמו אבן. לא הבנתי בדיוק מה זה, וזה נוחת סנטימטר ממני. ואז פיצוץ אדיר. בהתחלה חשבתי שזה רימון אמיתי. השתטחנו כולנו. הייתי די בהלם. אחרי כמה שניות ראיתי שלא קרה לי כלום, והבנו שזה היה רימון הלם. רימון צה"לי. אנחנו עולים בקשר, ועדיין לא מקבלים אישור להגיב. כלום. לא ייאמן. הרימון הלם הזה היה יכול להיות רימון אמיתי. שלושתנו היינו מתים אז. ואין אישור".
מה עבר לך בראש?
"חוסר אונים. הרגשתי שאני מטרת צעצוע, שיהיה לערבים על מי לזרוק אבנים. הביטוי שחוזר שם הוא רק 'הכלה', 'הכלה', ביטוי שלא הכרתי כשהייתי בסדיר.
"כשחזרנו לבסיס בערב צעקתי על המ"פ. אמרתי לו, 'זה לא נורמלי, אני לא מוכן לרדת ככה שוב, אני מסכן את החיים שלי סתם. אין אישור לכלום'. למחרת הקלו את ההוראות. אישרו לנו לירות רימוני גז. זה הגיע למצב ששלושה חיילים, בשש שעות, יורים מאתיים רימוני גז. זה משהו שלא ייאמן, סכום כסף אדיר בכל יום. הון תועפות. וזה רק שלושה חיילים מתוך מאות. ולערבים זה לא מזיז".
לא כל האירועים מגיעים לתקשורת. יש מחסומים טכניים, אבל על כולם מאפיל מחסום הבושה. ועדיין, הלוחמים והקצינים הזוטרים מדברים בפתיחות גדולה. נמאס להם, הם אומרים, להיות בשר התותחים של מדיניות ההכלה. המחיר הפיזי עוד נסבל, אבל המדיניות גובה גם מחיר נפשי. הם רוצים את כבודם, את כבודו של צה"ל ואת כבוד המדינה. שוב ושוב הציעו שקובעי המדיניות יעמדו למשמרת אחת כזאת, על גבעה אחת, מול עשרות מפגינים, ויספגו כמוהם אינספור אבנים והשפלות.
קצינים בכירים מודים שהסיטואציה מורכבת, והסיפורים נשמעים אחרים לגמרי מנקודת מבטם. כך, למשל, בכל הנוגע לאירוע שהתרחש במהלך מבצע "עמוד ענן". לוחמי מילואים של גדוד חי"ר נקראו בצו 8 לשרת בגזרת חברון. פלסטינים התקרבו והתחילו לטפס על עמדת הפילבוקס, סיפרו לנו לוחמים מהגדוד. הלוחמים לא הגיבו, אבל הזעיקו תגבורת שהגיעה לשטח וסיימה את האירוע בתוך דקות. "היינו צריכים לעשות מה שנקרא בשפה הצבאית החדשה ?להכיל את האירוע'", אומר לוחם בגדוד. "למרות שהערבים כבר טיפסו על הפילבוקס".
אחד המפקדים הבכירים בשטח מסכים שתפקוד הלוחמים היה בעייתי. הוא טוען שהבעיה איננה כרונית, ושהיא בוודאי לא נובעת מהוראות הפתיחה באש. "חיילים היו בפילבוקס, ואזרחים בהפגנה בינונית הגיעו ונגעו בו, והחיילם לא הגיבו באופן שהוראות הפתיחה באש מאפשרות להם. הלקח הוא שלחיילים לא היו ברורות הוראות הפתיחה באש. לכל חייל בפילבוקס או בעמדה קבועה מוגדרים קווים, והוא יודע שאסור לבן אדם לעבור אותם. כל קו שנחצה מחייב פעולה אחרת. הקווים האלה לא הוסברו כראוי ללוחמים בפילבוקס. גם אם הם הוסברו, הם לא הבינו אותם עובדתית.
"בכל פילבוקס יש ציוד לפיזור הפגנות. הם היו אמורים להתחיל לפעול, לפזר את ההפגנה הזאת מהפילבוקס, וזה לא קרה. אני לא מאשים אותם. הם הגיעו בצו 8, ולא הספיקו להתכונן. הם דיווחו בקשר, הגיעו מג"ב, הגיעו כוחות נוספים, ובשנייה וחצי הכל הסתדר. זה נגמר במצלמות שבורות, בכל מיני דברים שמעידים על פגיעה בריבונות שלנו. עובדתית, הלוחמים המשיכו לשרת עוד שלושים יום במילואים ומקרה כזה לא חזר על עצמו".
בשבוע שעבר סיים ע' מילואים. הוא בן 29, סמל ראשון. סיים תעסוקה מבצעית בגזרת מכבים (בילעין). חייל בגדוד תותחנים, גר בתל אביב. העדות שלו מגיעה אלינו זמן קצר אחרי שחזר הביתה, נסער, פגוע, מתוסכל וכועס. בארוחת השבת סיפר לחברים מה עבר עליו. "שום דבר לא מכין אותך לזה. לחוסר האונים, לתחושה שאתה לא יכול לעשות כלום. אתה פשוט עומד ומגן על עצמך. אין לך מה לעשות חוץ מלנסות להגן על עצמך. הם קוראים לך 'פושע', 'נאצי', בעברית . אתה שואל את עצמך: מה אני עושה שם? הרי גם ככה לא נותנים לי לעשות כלום.
"הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה נכנס לגזרה הוא חפיפה עם הפלוגה הקודמת. ההוראות הראשונות שעוברות הן הוראות הפתיחה באש. יש שם מה שנקרא 'און דה רקורד' ו' אוף דה רקורד'. כלומר , מה שאומרים שקורה ומה שקורה בפועל. אוף דה רקורד, פשוט מסבירים לך כמה אתה מוגבל.
"יש אמצעי אלפ"ה, לפיזור הפגנות. יש גומי ויש ירי חי, שלא מגיעים לזה. אסור, אסור, אסור. גומי - זה רק באישור גבוה. מח"ט או סמח"ט, משהו כזה. גם כשאתה יורה בגומי - זה רק לרגליים. אלפ"ה מתחלק לשלושה דברים: רימוני הלם, עשן וגז. מדרג. הבעיה היא שהחבר'ה שם לא פראיירים, הם פשוט באים להפגנות מוגנים. הם עומדים וצוחקים לך בפנים. אתה במרחק קטן מהם, 15 מטר, ואתה שומע אותם מעודדים אותך: 'יאללה, יאללה, תזרוק, נחזיר לך את זה, יאללה'.
"בשבילם זה משחק. זאת הפעילות הספורטיבית שלהם. כמו שאנחנו הולכים לשחק כדורגל ביום שישי, הם הולכים לזרוק אבנים על חיילים. חטפתי עשרות, אולי מאות אבנים בשבועיים. אבן שמושלכת עליך ברוגטקה, אם היא פוגעת בך מהמרחק שהם זורקים אותה אין לך שום סיכוי לשרוד. הם מכוונים כדי לפגוע, הם לא מכוונים סתם. זיהיתי אחד כזה, עם קלע דוד. האבנים שהוא זרק. . . פחד אלוהים. ביקשנו אישור לירות עליו כדור גומי, כמובן ברגליים. לפי הוראות הפתיחה באש. לוקח כמה דקות, הדבר הזה.
"לפעמים כשהם רואים שאתה כבר בא לירות גומי, אז הם מתכופפים. אם הם מתכופפים אסור לך לירות. בכל מקרה, קיבלנו בסוף אישור. אני מחפש את הבן אדם, ולא מוצא אותו. אני עולה מול התצפית והיא אומרת לי שהוא ממש מתחתיי, בשטח מת. אני לא יכול לראות אותו, אני גם לא יכול לירות עליו. פתאום אני רואה בלוק עף עליי - לא אבן, בלוק. התצפיתנית סיפרה לי אחר כך שהוא זרק אותו 'זריקת סבתא', מרוב שהוא היה כבד. למזלי הבלוק פגע לי במגן.
"חזרנו עם שלושה פצועים. אחד בחזה, שניים ברגליים. הם נפצעו קל. זו רק שאלה של זמן עד שיקרה שם אסון. אתה רואה את החברים שלך נפגעים, ובא לך 'לחורר' אותם, את הפלסטינים. אתה לא עושה את זה כי אתה מפחד על עצמך, לא כי אתה חושב על הצד השני. ברור לך שיעשו אותך שעיר לעזאזל. הם שומרים עליהם, לא פחות ממה שהם שומרים עלינו".
מי זה "הם"?
"המח"ט ומי שכותב את הוראות הפתיחה באש. אתה עושה מילואים בתור ליצן של פלסטינים. זה מקומם. זה משפיל. ההרגשה היא שאתה בסך הכל תפאורה. אתה נותן להם להוציא את העצבים שלהם, וכשנמאס להם או כשנהיה להם חם מדי, הם פשוט הולכים הביתה".
ואתה?
"אני מרגיש מסורס".
אנחנו בוחרים לסיים בדברים שאומר לנו א'. הוא בן 37, עורך דין מתל אביב. לפני ארבעה חודשים סיים שירות מילואים בגזרת רמאללה. סמל ראשון, מפקד כוח. ציני, רהוט, מושפל וכועס.
"הצבא גורם לנו להיות בתחושה של עלבון", העיד. "אני מגיע לנבי סאלח בשש וחצי בבוקר, בכל יום שישי. אני רואה את רמת ההיערכות שלנו, הג'יפים, החיילים, המג"בניקים, כל אחד מגיע כאילו הוא איזה רמבו ורבע, חוליה מפה וחוליה משם. אנחנו יוצאים לשדה קרב, ואנחנו לא הולכים להילחם באף אחד. אחרי ארבע שעות אנחנו מקפלים את הזנב בין הרגליים, חוזרים מבוישים הביתה וסופרים את הפצועים. חייל אחד, דפקו לו אבן בפרצוף. חייל אחר ניסה לירות אמל"ח והתפוצץ לו בין הידיים. אחר ניסה לרדת מההר ושבר כף רגל בדרך למטה. חייל שאבן שברה לו את האף. ואנחנו כל כך מבסוטים אם הצלחנו לדפוק רימון גז בין שני פלסטינים, או לפעמים, את לא תאמיני, אנחנו גם מצליחים לעצור אחד מהם, שזו בכלל הרגשה עילאית.
"אנחנו חיים בלה-לה-לנד. אין לנו שום אפקט הרתעתי. אנחנו יורדים לשטח עם חבילה רעיונית של אמצעים - כדורי גומי, אמצעים של גז, וגם בגז יש סוגים, שישים מטר, חמישים מטר, רימוני הלם. הפלסטינים מכירים את כל האמל"ח. הם רואים חייל לוקח אמצעי מסוים, הם יודעים איזה מרחק הם צריכים לשמור כדי שהאמצעי לא יהיה אפקטיבי. אני עומד שם ומסתכל עד שמישהו מאיתנו מאבד את הסבלנות. ואני יודע כבר מראש שתמיד אנחנו נאבד אותה ראשונים.
"יש מגבלות חמורות ביכולת שלנו להרתיע. פלסטיני יכול להגיע למגע עם חייל, ואנחנו לא תמיד נגיב. במילואים האחרונים היה מרחק של פחות ממטר בינינו לבינם. אני רואה פלסטינים עומדים על ההר, זורקים עליי אבנים בקלע דוד, אבן שטסה במהירות של יותר ממאה קמ"ש, שיכולה להרוג אותי".
וזאת לא סכנת חיים?
"בעיני הצבא? לא. מפחידה אותי ההשלכה של ההחלטה שאני יכול לקבל באותו רגע, שאחר כך אני אצטרך לשבת מול איזה חוקר מצ"ח בן עשרים ואחת, עם אפס ניסיון בשטח, שינסה להוכיח שלא הייתה סכנה מוחשית לחיי, או שהייתי יכול לשרוק ואז הפלסטיני היה הולך, או שהייתי יכול לבצע כל פעולה למעט מה שעשיתי. אם צה"ל נותן לנו לעשות את העבודה, לא יכול להיות שיגידו לנו 'בכל מקרה תחזרו לבסיס עם אפס תקלות'. תקלות מבחינת הצבא זה הרוג פלסטיני, פציעה חמורה אצל הפלסטינים. לא חיילים פצועים.
"אני לא מופקר במובן הקלסי של המילה. אני עם אפוד, אני עם נשק, יש סביבי חיילים וקצינים, מפקדים. אני לא לבד. ההפקרות היא בדרך ההתנהלות, בפקודות שאנחנו מקבלים. הוראות הפתיחה באש? מה צריך לעשות, מה לא לעשות? כדי להבין את זה צריך להיות בוגר טכניון.
"אין לי בעיה עם המדיניות, אבל יש לי בעיה עם הזגזוג, יש לי בעיה עם העובדה שמצפים ממני ללבוש מדים, להגיע לשטח ולבצע משימת ביטחון או שמירה על הגזרה תוך סיכון חיי בלבד, בלי לסכן את חיי הפלסטינים. מטילים עליי מגבלות, מרתיעים אותי, מפחידים אותי. תיזהר אם אתה משתמש בנשק חי, אתה תצטרך להסביר למה השתמשת בו. אני לא בעד פזרנות, אני לא בעד שכל חייל ירגיש צורך לדחוף מחסנית ולירות. דרך אגב, זה אף פעם לא היה, אלא שהיום כל המגבלות מייצרות סכנת חיים אך ורק לחיילי צה"ל. אה, וגם השפלה".
"נלמד את האירועים החריגים ונטפל בהם", אמר לסופשבוע קצין בכיר בפיקוד המרכז, שנחשף לחלק מהעדויות. "נשפר את האופן שבו אנחנו מעבירים את הדברים, בעיקר למפקדים הזוטרים. הוראות הפתיחה באש שאנחנו נותנים מאפשרות לבצע את המשימות באיו"ש. אין סיבה מקצועית, לא ברוח הדברים ולא בפרשנות שלהם, להגיע למצבים שבהם חיילי צה"ל צריכים לברוח, או להרגיש שאין להם יכולת להגיב. "האמירות בכתבה מחזקות את התחושה שיש פער באופן שבו אנחנו מבהירים את הדברים, בין הפיקוד הבכיר למפקדים הזוטרים. נתקן את זה. בזה אנחנו צריכים להתעסק, לא בהוראות הפתיחה באש".
למה הכוונה?
"יש הבנה לקויה של האמירות של המפקדים. נכון למנוע הסלמה בשטח, להימנע ממצבים שבהם אנחנו פותחים באש חיה והורגים פלסטינים, אבל יש תרגום שגוי של האמירות האלה ותחושה של חוסר יכולת להגיב, ולא בצדק".
אז מאיפה מגיעה התחושה הזאת לחיילים?
"הוראות הפתיחה באש, להבנתי, רחבות ומתירות לפעול בהרבה מאוד מצבים ובמגוון של אפשרויות - מהפעלת אמצעים לפיזור הפגנות ועד פתיחה באש חיה. טענות על חוסר יכולת תגובה נובעות מבעיה מקצועית ומחוסר הבנה, ולא מאיזה פגם מהותי בהוראות עצמן. ועדיין אני לא מתנער מאחריות. האחריות היא עלינו. צריך להסביר טוב יותר את הוראות הפתיחה באש, לא לשנות אותן. בעיקר צריך לתרגל אותן. ההסבר לא תמיד מובן". הקצין התייחס לדוגמאות שהביאו העדים בכתבה. "אני יכול להביא גם דוגמאות נגדיות", הוא אומר. "מתחילת השנה, הרגנו לא מעט פלסטינים כתוצאה מהעצמת האיום ומפתיחה באש חיה גם כשלא היה צריך. לעומת זאת, לא נפגע שום חייל באופן קשה רק כי הוא לא פתח באש".
חיילים מדברים על חוסר אונים, סירוס, אימפוטנציה. הם מרגישים שהידיים שלהם קשורות.
"אני מקבל את הביקורת, וחושב שאנחנו צריכים להבהיר היטב את המדיניות. להבהיר שאין סתירה בין הפעלת כוח מידתית, שבאה למנוע הריגת אנשים שרק תדרדר את המצב, ובין זה שצריך לפעול באופן נחוש ותקיף, ולשמור על כבודם של חיילי צה"ל. אני מקבל את הביקורת גם במובן זה שאנחנו צריכים ללמד מקצועית איך נכון לפעול, ולשנות מעין קיפאון מנטלי, תחושה של חוסר יכולת להגיב, שקיימים אצל חלק מהאנשים, לדעתי אצל מיעוט. אנחנו עושים את זה בתקופה האחרונה".
מה זה אומר?
"הדרך שלנו לפעול היא בתדריך, בתרגיל שמתרגל מצבים כאלה. המטרה היא לא רק לתדרך במילים, אלא גם לתרגל בפועל. אנחנו מתחקרים אירועים, טובים ורעים, ולומדים ומלמדים לאורם. זאת הדרך להטמיע הוראות מקצועיות או יכולות מקצועיות וגם להשפיע מנטלית על התפיסה".
ביחס להוראות הפתיחה באש מדגיש הקצין הבכיר שלא נעשה שום שינוי משמעותי. "השתנו אולי דגש פה ודגש שם. ההוראות עצמן מאפשרות לירות אש חיה ולהרוג את מי שמסכן חיים", אומר הקצין. "אבל ההוראות מותאמות למצב. אנחנו לא במצב של טרור המתאבדים מלפני עשר שנים. אנחנו לא יורים ממאה וחמישים מטר בכל ילד שמרים בקת"ב. אלה גם לא היו ההוראות בעבר. זאת הייתה הפרשנות שלהן, שהובילה להרבה הרוגים מיותרים".
מאיפה התחושה בשטח שההוראות שונו?
"גם כאן אני מכיר בפער שיש לנו מול חיילים ומפקדים זוטרים, שמפרשים פרשנות יתר באופן שלא התכוונו. המדיניות אומרת, 'בואו נפעל באופן מידתי', 'בואו נימנע מפתיחת אש חיה שתוביל להרוגים'. ברמת המ"פים יש הבנה טובה, והפער הוא באמת בקרב מפקדים זוטרים, מ"כים ולוחמים. הבעיה היא לא בהוראות אלא בפרשנות שלהן. ההוראות מאפשרות לפעול באופן נחוש ומקצועי, ולתת מענה לאיומים. יש טרנד כזה, שצריך לשנות את ההוראות. את זה אני דוחה מכל וכל.
"אנחנו מתמודדים עם עשרות הפרות סדר רחבות היקף בשבוע. ברוב המכריע של המקרים החיילים פועלים היטב. מפעילים אמצעים לפיזור הפגנות, נותנים מענה, לא מושפלים ולא שום דבר".
וכשהלוחמים מדברים על חינוך לשיתוק?
"אין שום כוונה שחיילים שזורקים עליהם רימון הלם או אבנים לא יגיבו. יש כוונה שהם יגיבו, וברוב המקרים הם מגיבים בחריפות. אנחנו עוצרים עשרות מיידי אבנים, כולל קטינים, שנכנסים למאסר משמעותי. התחושה שאין לנו יכולת מענה היא תחושה לא נכונה, אובייקטיבית".
זאת תחושה שנמצאת גם בקרב הרבה אזרחים.
"היא לא נשענת על נתונים אמיתיים, ונפעל לשנות אותה. קודם כל מול חיילים, כי זאת המחויבות שלנו. אנחנו נמצאים היום בסך הכל במצב ביטחוני סביר. יש ציפיות והתרגלנו למצב שהיה שקט מאוד, אז כל אבן מקבלת משמעות רבה יותר. ואנחנו גם לא מזלזלים בפגיעות קלות. מחובתנו לתת את הביטחון המרבי לאזרחים".
כשמיידים אבנים על אזרחים וההוראות שלכם הן לא לירות, זה "לתת את הביטחון המרבי"?
"נזרקות ביו"ש אלפי אבנים, ורוב רובן, בוודאי מול חיילים, לא מסכנות חיים. חיילים עומדים בפני איומים וסכנות, ולא תמיד יורים. אם היינו יורים אש חיה על כל דבר היו לנו בכל יום עשרה הרוגים, והיינו מגיעים להסלמה הרבה יותר גדולה עם יותר נפגעים אזרחיים. האמירה שאנחנו דואגים לפלסטינים יותר מאשר לחיילים לא מבוססת על שום דבר. אנחנו שומרים על חיי חיילינו ועל חיי אזרחינו, ומדי פעם אנחנו גם הורגים פלסטיני כשהוא תוקפני. לפעמים בטעות, לפעמים לא בטעות. אנחנו פועלים בסביבה שהיא אלימה, ואנחנו מפעילים כוח. אמירה כזאת היא לפעמים ביטוי של תסכול, לפעמים היא מבטאת תחושה סובייקטיבית שצריך לטפל בה, אבל אני לא חושב שיש בה ממש מבחינה מקצועית".
ומה על הטענה שמח"ט קבע שכאשר ילדה יורקת על קצין צה"ל והוא לא מגיב זו "תמונה מצוינת"?
"אני לא חושב שנכון לקרוא לתמונה כזו תמונה טובה, אבל אם חייל היה נותן לה סטירה או מושך לה בשערות זו הייתה תמונה גרועה הרבה יותר. המציאות מורכבת, ואנחנו צריכים לעשות את המיטב בהבנה שאנחנו נמצאים גם בסביבה תקשורתית. אני לא חושב שנכון לקרוא לתמונה הזאת טובה, אבל אולי היא הרע במיעוטו במציאות שאנחנו נמצאים בה".
ומה לגבי חיילים שחוששים להגיב, כדי לא להסתבך?
"חיילים שמגיבים, אפילו אם הם טועים בשיקול הדעת, מקבלים גיבוי מלא. המיתוסים האלה שחייל צריך עורך דין - אין להם על מה להתבסס".
הקצין הבכיר לא מדבר על "הכלה", אלא על "פעולה מידתית". הקצין הבכיר מסכים שלוחמי צה"ל לא אמורים לעמוד במצבים שמתוארים בעדויות. "כל אירוע כזה הוא תקלה", הוא אומר. "צריך לשים לב לרקע. השטח מזמן עשרות ומאות אירועים ביום. פה ושם יש תקלה, וצריך לטפל בה לא בתסכול, אלא בפעולה.
"חשוב שחיילי צה"ל לא יושפלו ושצה"ל לא יושפל. יש לנו כלים. כשאנחנו נתקלים בתסכול כזה או בתחושות כאלה, במקום בכי ונהי אנחנו צריכים פשוט לטפל בהם, להסביר את הדברים, לתרגל". על עשרות העדויות הוא אומר ש"אני חושב שהן היוצא מהכלל, ועדיין הן יוצא מן הכלל חמור, שצריך לטפל בו".
תגובת דובר צה"ל:
"כוחות צה"ל הפועלים במרחב יהודה ושומרון מתמודדים באופן יומיומי עם מציאות מורכבת ואתגרים הדורשים מקצועיות ונחישות לצד הפעלת שיקול דעת. הוראות הפתיחה באש מאפשרות טווח תגובה מתאים למגוון רחב של איומים, והן נבחנות מעת לעת בהתאם להערכת המצב.
"יש להדגיש כי נקיטת פעילות מידתית נגד מפרי סדר ופעילי טרור עממי אינה סותרת פעולה נחושה ואפקטיבית, וביסודה עומדת ההבנה שמספר נפגעים מצומצם יסייע בשמירה על היציבות הביטחונית באזור. בטרם כניסה לתעסוקה מבצעית באיו"ש עוברים הלוחמים הכנות מבצעיות ומנטליות להתמודדות עם אירועים מורכבים תוך עמידה בפקודות הצבא ובערכיו. נוסיף כי כל אירוע מתוחקר ומופקים ממנו לקחים שנלמדים בקרב החיילים והמפקדים כאחד, במסגרת ההכנה המקדימה ובזמן התעסוקה המבצעית. צה"ל ימשיך ויפעל להסברת והטמעת הוראות הפתיחה באש".
chenkotasbar@bezeqint.net
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם