"תסתכלו לי בעיניים ותגידו שאבן לא הורגת"
אחיקם סימן-טוב נפצע קשה מזריקת אבנים באינתיפאדה הראשונה. הוא, אמו וגם אמה של אדל ביטון מספרים על אבן אחת שיכולה להיות קטלנית
"בני התינוק נפגע בשבוע שבו עמי פופר רצח שבעה ערבים בראשון לציון והצית התפרעויות והפרות סדר. בדיוק חזרנו מאזכרה בירושלים אל הבית בעופרה. בעלי נהג. אחיקם, בן שבעה חודשים, ישן לידו במושב הקדמי. אני ועוד שלושה ילדים ישבנו מאחור. היה לילה סוער מאוד. שלוש פעמים חטפנו אבנים בדרך. פחד מוות. אחרי האבן הראשונה התפללנו שנגיע הביתה.
אחרי האבן השנייה התפללנו שנגיע לכל מקום, העיקר שנגיע. המטר השלישי התחיל ליד עין יברוד. סלע גדול עף אל השמשה הקדמית, ניפץ אותה לרסיסים ונחת בעוצמה על המוח של אחיקם. אני זוכרת שכולנו צרחנו למרות שלא ראינו פצע או דם. הפנים של התינוק המתוק שלי היו שלמות לגמרי מתחת לשכבת הזכוכיות.
"בבית הורדנו את הבגדים שלו, ניקינו קצת, ופתאום הראש התחיל להתנפח. עד שהגענו אל שער היישוב, בדרך לבית החולים, הוא הכפיל את נפחו. חיפשו לנו רכב ממוגן ולא מצאו. היה ברור שחייבים להגיע במהירות אל בית החולים, אז הצבא ליווה אותנו בקומנדקר. וקומנדקר נוסע לאט. 23 שנה אני לא מסוגלת לסלוח לעצמי על שהגענו לאט כל כך לבית החולים. דקות יקרות, איומות, מאכלות מוח, הלכו לנו לאיבוד בלילה ההוא. אם רק היינו מצליחים להרוויח חצי שעה בדרך, היינו עוצרים חלק מהכתם השחור שנמחק אצלו בראש.
"היה דימום פנימי רב שלחץ על המוח. לא היה ברור אם אחיקם יחיה או ימות. ישבנו מאחורי הדלת הירוקה, רופאים נכנסים ויוצאים, ואני רואה שמביאים עוד ועוד מנות דם לתינוק הקטן שלי. התפללתי אז. עשיתי עסקים עם אלוהים. אמרתי לו, אתה תעשה את חלקך ותשאיר אותו בחיים, אני אעשה את חלקי ואשקם את מה שתשאיר לנו. ואלוהים אישר את החוזה.
"חודשיים פרפר אחיקם בין חיים למוות. שליש מהמוח שלו אבד. אף אחד לא אמר לנו אם יחיה, איך יחיה ומה יהיה שווה הראש שלו. אני בת להורים שכולים. אחיקם קרוי על שם אחי שהוצב בתעלה ב-72', חלה שם ונפטר בתוך חודש. אמא שלי כל הזמן הייתה אומרת, לנו כבר לא יקרה שום דבר, אנחנו את חלקנו נתנו. ואני תמיד השבתי לה, אמא, אף אחד לא מתחייב לך על הפעם הבאה".
"היה ערב שקט ושגרתי כשחזרתי עם הילדים מביקור אצל הוריי באריאל. נסיעה נוחה, כביש מואר, מרומזר. אדל הקטנה ישנה לצדי במושב הקדמי. מאחור שתי הבנות הקטנות. הכל קרה בתוך שניות. אבנים התפוצצו ופתאום מצאתי את עצמי לכודה, מעוכה תחת משאית. איך הגעתי לשם? נמחק לי הזיכרון.
"צוותי החילוץ ניגשו אליי אחרונים. הם היו בטוחים שאני מתה. אמרו לי שהייתי אמורה לגמור בשקית שחורה וששום נהג לא יכול לשרוד תאונה כזו. אבל אני הייתי בהכרה מלאה, לכודה בחלק הקדמי עם אדל. שמעתי את הבנות צועקות מאחור וחשבתי, ברוך השם, הן בחיים. ומיד ראיתי את אדל. היא איבדה את ההכרה והתחילה לחרחר. הראש שלה היה שמוט הצדה ברפיון, מכוסה בדם. כל המשאית ישבה עלינו, ועדיין הצלחתי להזיז יד אחת, ובעזרתה הרמתי את הראש של אדל כדי לפתוח לה נתיב אוויר. צעקתי שמע ישראל. צעקתי לבנות, אדל פצועה קשה מאוד מאוד, אנחנו צריכות להציל את החיים שלה, תצעקו שמע ישראל ביחד איתי. לא יכולתי לבזבז מילים ריקות בזמן כזה ברמה השטחית של 'תירגעו', 'יהיה בסדר', 'עוד מעט יחלצו אתכן'. אבל הבנות היו בהיסטריה ולא שיתפו פעולה.
"נהגים רצו לכביש והצליחו לשלוף אותן מאחור. אדל נותרה לכודה רבע שעה עד שצוותי ההצלה חילצו אותה. צעקתי בכל הכוח שנותר בגרון שלי כדי לכוון אותם. צעקתי, הילדה, הילדה, כבר אין לה דופק. היא אפילו הפסיקה לחרחר. בלילה ההוא איבדתי את הקול. ואחר כך ניסרו את ההגה והדלת והוציאו גם אותי. אמרו לי, כמעט איבדנו את התינוקת. כל הדרך אל בית החולים דיברתי עם אלוהים. אמרתי לו, אם רצית לסיים את החיים שלה, יכולת לעשות את זה מתחת למשאית. בחרת להציל אותה בשנייה האחרונה. מה אתה רומז לי? שיש לנו דרך ואנחנו נצלח אותה.
"הבנות יצאו בנס גדול. קצת כחול ברגל. קצת חתכים בראש. אבל אדל. אדל. רצתי לחדר הטיפול הנמרץ וראיתי אותה עם המון תחבושות בראש. מחוברת למכונת הנשמה. צינורות יוצאים מכל מקום אפשרי. זה היה מחזה קשה. היה הרבה בכי. סערת רגשות. תפילה. נתנו לה 42 שעות. אחר כך 74. ואנחנו נתנו לה את השם אדל-חיה והשארנו הכל בידי שמיים". למחרת התאונה בכביש אריאל הגיע מפקד האוגדה לבית משפחת ביטון והביא אבנים (" לא אבנים, סלעים מצאו אצלי באוטו", מתקנת אדווה) שעליהן שרידי די-אן-איי של התינוקת והאם.
סלע אחר, קטן יותר, שמור אצל אחיקם סימן-טוב כבר 23 שנה. מפלצת חומה, גדולה מראשו של תינוק רך, עפה בעוצמה אדירה, שוברת בדרכה זכוכיות ושמשות, מרסקת מה שמרסקת, מפצחת מה שמפצחת ונוחתת על פרצופו ופניו של מי שיהפוך לימים לגבר פגוע מוח. 23 שנים של ייסורים, ניתוחים, טיפולים, דמעות וחרון אין אונים משוכלים באבן. "תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאבן לא הורגת", אומר אחיקם ביובש.
"אלוהים העניש אותי באבן. כמו מוות בסקילה שלא הצליחה. זה לא פייר. זה לא הוגן. תסתכלי עליי ותראי מה המחיר של האבנים. אבן היא אקדח, רימון, תת-מקלע. מי שזורק אבנים הוא מחבל שמשתמש בכלי נשק נגד תינוקות. האבן הזאת היא כל מה שהייתי יכול להיות וכל מה שלא אהיה. לפני 23 שנים היא נזרקה עליי ומאז הכל קשה. הטיפולים, הכאבים, הצלקות, הצליעה, הנידוי החברתי, הבדידות, הבושה. הכל מלחמה. שום דבר לא הולך חלק. הדברים הכי פשוטים בבוקר, כמו לקשור את שרוכי הנעליים, ועד המלווה והנהג ליציאות מהבית. החברים שלי מוציאים רישיון נהיגה, יוצאים עם בחורות, לומדים לפסיכומטרי, עושים תואר באוניברסיטה. אני יושב בבית. הנושאים האלו לא מוכרים לי. על מה אני יכול לדבר איתם? על פיזיותרפיה?"
גם אדל ביטון הפעוטה משלמת את מחיר האבנים. חודשיים עברו והיא עדיין מחוסרת הכרה. לפעמים פוקחת עיניים, אבל הן לא מתקשרות. "אבן היא כלי, ומניע, ותוצאה של כוונה לרצח", אומרת אדווה ביטון בנחרצות. "אבן היא לא דגל וגם לא מחאה. אבן הורגת. שכל אחד יילחם במה שהוא רוצה, אבל לפחות שלא ייתן לאבן לגיטימציה. אבן היא מלחמה. שנאה. טרור. אנשים אומרים לי, רובה הורג ואבן פוצעת. ואני אומרת, יש רובה פוצע ויש אבן ממיתה".
לאחיקם צלקת גדולה החוצה את ראשו מן המצח ועד הסנטר. את רגלו הוא מושך בצליעה, וכל צדו הימני של הגוף רפוי ומיוסר. הוא אינו מסוגל לקרוא, לכתוב או לחשב תרגילים בסיסיים, וכשהוא יוצא אל המכולת הוריו מציידים אותו בשטרות כדי שיוכל להגיש סכום עגול ותמיד לקבל עודף. עם כל החבילה הזו, אחיקם הוא נער כובש באופן יוצא דופן. דיבורו רהוט, מתובל בהומור עצמי ובראיית עולם פילוסופית. הוא מקורי, יצירתי, נעים, וכשהוא מחייך כל החדר זורח.
"זו המתנה שלו", אומרת עליו אמו עדנה. "בכוח החיוניות שלו הוא מגייס אנשים שנרתמים לעזרתו". האנשים שהיא מכוונת אליהם הם יחידת הפרשים של המשטרה במחוז ירושלים, שבמסגרתה אחיקם התנדב לשתי שנות שירות. גם בחצר ביתו בנו לו אורווה פרטית ובה שני סוסים. "סוס הוא כלי הרכב שלי, כמו בימים עברו, רק בלי עגלה", מחייך אחיקם. "הסוסים נותנים לי כוח ומחזקים את הביטחון העצמי שלי. אתמול אחד האחיינים שלי הביא את הכיתה שלו לראות את האורווה. הוא היה גאה בי. רק לו יש דוד עם אורווה פרטית. חצי שעה עשיתי להם הדרכה.
"סוס לא ילעג לצלקת שלי. סוס לא יירתע מהצליעה שלי. בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, לסוס יש רגשות. אם אני עולה על הגב שלו לחוץ ועצבני, הוא ירגיש ויתחיל לרוץ. זה יעייף אותו אבל ירגיע אותי. לפעמים אני מושך לו בזנב, מנדנד לו, פורק עליו את כל התסכולים. אבל הסוס מכיר אותי ומתייחס אליי בסבלנות. אני סומך עליו. הוא החבר האמיתי שלי. היחיד".
החבר של אדל ביטון הוא חליל. כלי ארוך, נקוב, עשוי עץ. "הרופאים לא יודעים להגיד לנו שום דבר על המוח שלה", אומרת אימה. "אז אני מנסה להגיע אליה דרך המוזיקה. אף פעם לא למדתי לנגן בחליל, אבל כחוקרת אני יודעת שלחליל יש קול חד מאוד, שמסוגל לעורר אנשים ממצבים של תרדמת. נגינת חליל מפעילה את המערכת הלימבית במוח ומאתגרת אותה. אז הבאתי חליל. וכדי שלא אעשה חור בראש במחלקה, למדתי לנגן כמה שירים. אני מחללת ואדל-חיה פוקחת את העיניים. הלוואי שיכולתי לחבר אלקטרודות עם פלזמה למוח שלה כדי להבין מה היא מרגישה או חושבת. אבל הניגון עושה לה טוב. גם לי. הניגון הוא רוחני. הוא מרומם את הנשמה. הוא מחבק ומנחם".
במאי 1990 הפכה תמונתו של אחיקם סימן-טוב הפצוע לאחד מסמלי האינתיפאדה הראשונה. חלף זמן ומשפחתו הסתגרה לאט אל תוך צערה וקשייה, וגם האינתיפאדה השנייה הצמיחה סמלים חדשים. "הייתי יוצאת עם אחיקם לבית החולים בכל יום בשבע בבוקר וחוזרת בערב", אומרת עדנה אמו. "זה נורא להגיד, אבל שאר הילדים גדלו במשך שלוש שנים כמעט בלי אמא בבית. עד היום הלב שלי קורס על הימים הקשים, העצובים והאומללים האלו. הבכור שלי היה אז בן עשר, ופשוט גידל את שני אחיו הקטנים.
"שום דבר בהתפתחות של אחיקם לא היה מובן מאליו. כשהתחיל לזחול שאלנו את עצמנו אם יצליח לדבר, כשהתחיל לדבר חששנו שלא יצליח ללכת. כל דבר היה מלחמה, פחד אלוהים או נקודות אור. שעות של פיזיותרפיה וטיפולים, שיחות על גבי שיחות עם פסיכולוגים כדי לנסות להבין מה עובר עליו. והנורא הוא שבמשך כל הזמן הזה המשכנו לחטוף אבנים על ימין ועל שמאל. אני זוכרת את עצמי לא פעם נוסעת עם אחיקם לבית החולים השיקומי אלי"ן, ובדרך זורקים עליי אבנים, אחיקם צורח ואני משתדלת לא לעשות תאונת דרכים מרוב לחץ".
"אני זוכר את עצמי ילד שלא מצליח לתפקד במאה אחוז", אומר אחיקם. "במשך כל השנים הייתה לי מורה צמודה לקריאה ולכתיבה, אבל לא הצלחתי ללמוד. הייתי בהמון אבחונים וטיפולים כדי ללמוד כל מיני שיטות קריאה וכתיבה, אבל הגעתי רק לתוכנת מחשב שמקריאה לי טקסטים. אם המחשב קורס אני לא יכול לקרוא, ואם אני צריך לשלוח הודעת טקסט אני צריך לבקש שאחותי הקטנה תעשה לי טובה ותשלח אותה במקומי. זה מבייש".
"אני יודעת כמה כאב זה מסב לו", דומעת אמו. "הוא הולך ברחוב ורוצה לקרוא איזה שלט, ולא מצליח. אנשים מגישים לו טופס למלא, והוא צריך להחזיר אותו ריק. לבחור בן 23 בכלל לא פשוט להודות שהוא לא מסוגל לקרוא. לפעמים אני חושבת שזה כמעט כמו להיות עיוור. אתה לא מסוגל להתמצא בשום דבר. לא מסוגל לנהוג. לא מסוגל ללמוד.
"כבר בגיל צעיר הוא התחיל לקבל התקפי אפילפסיה קשים. וזה לא היה פשוט, לא חברתית ולא לימודית. בודדו אותו. התרחקו ממנו, וככל שהמצב החברתי והלימודי שלו החריף, גם ההתקפים החמירו. בגיל 13 הגענו לשבעה התקפים ביום. בעצם רוב היום הוא היה במצב של טרום התקף, בהתקף ובהתאוששות ממנו. אלו היו שנים קשות מאוד לכולנו. היום אני שואלת את עצמי איך עמדנו בזה. זה לא היה אנושי. הוא היה מתעלף, נופל בו במקום, מתעורר תשוש עד מוות. והפחד הזה שאם יצא מפתח הבית לשנייה אחת בלי ליווי, איפה הוא ייפול, ואם זה יתפוס אותו בחצר, בכביש, במגרש, בבריכת השחייה. באותה תקופה חשבנו לקנות לו כלב שצופה מראש מתי מגיע התקף ומתריע עליו. אבל המצב של אחיקם כל כך הידרדר שהאופציה ירדה מהפרק.
"השיא היה בחתונה של בני הבכור. ארבעה רופאים הבאנו לאולם כדי לשמור על אחיקם. והוא, מההתרגשות ומהשמחה, קיבל התקף אחרי התקף. במקום לשמוח בחתונה היינו צריכים לרוץ איתו לחדר ששכרנו במיוחד ליד אולם השמחות כדי לסייע לו. כל המשפחה ישבה איתו כדי לשמור עליו וכדי שלא ירגיש שהוא לבד. זה לא היה פשוט. בשבת חתן היו לנו מאה אורחים, אבל הנושא לא היה החתונה והשמחה אלא הבריאות של אחיקם. כי גם בשבת ההיא הוא קיבל התקף אחרי התקף. כשהחתן עלה לתורה הוציאו את אחיקם מבית הכנסת כשהוא עטוף בטלית. האורחים זורקים סוכריות וכל המשפחה בחוץ עם אחיקם, משגיחה שיתעורר מהעילפון. כשאתה רואה התקף כזה של ילד, אי אפשר לשמוח.
"אני זוכרת שלא ידעתי על מי לכאוב קודם, על החתן או על אחיו. עין אחת בחרדה לאחיקם ועין אחת בשמחה לחתן. אמרתי לחברות שלי, אני כל כך כועסת על עצמי. כי חשבתי שלקראת החתונה אהיה בעננים, אבל אני כל כך עסוקה בפציעה של אחיקם שאני לא מתפנה אפילו להתרגש. היטב אני זוכרת את הייסורים שאחזו בי אז. הסתובבתי עם תחושה של איזו מין אמא אני שלא מצליחה לשמוח אפילו בחתונת בנה".
בעיצומו של חוסר האונים הגדול הזה, נמצא בית חולים בקנדה שמבצע ניתוח מורכב לנטרול ההתקפים מן הסוג שפגע באחיקם. "אחרי שכל התרופות והטיפולים לא הועילו, החלטנו ללכת על זה", נזכר אחיקם. "לפני כן טיילתי עם ההורים שלי בכל העולם כדי לערוך בדיקות ולגלות איפה המוקד במוח שאחראי על ההתקפים. כשהציעו לנו את הניתוח אמרו שהוא מסוכן מאוד, גם כי סיכויי ההצלחה נמוכים וגם כי הוא עלול לפגוע בדיבור שלי, בהבנה, בזיכרון. ההורים התלבטו אבל לי לא היה שום היסוס. אמרתי להם, בצורה שבה אני חי עכשיו, עם כל כך הרבה התקפים, עדיף לי למות. כל צורת חיים עדיפה על המעט שהיה לי".
"אז נפרדנו מכולם", אומרת עדנה. "וידענו איך יוצאים, רק שלא ידענו איך נחזור ואם נחזור. הרופאים אמרו שיש סיכוי שאחיקם ימות במהלך הניתוח, או שייגרם לו נזק שאפילו נצטער שלא מת. ממש כך. אבל הרצון של אחיקם חיזק אותנו. הוא התעקש על הניתוח כי לא היה מוכן להמשיך יותר בצורה שבה חי. בעיקר פחדנו על יכולת הדיבור, כי המוקד של מרכז הדיבור קרוב למוקד האפילפטי, והדיבור הוא הרי הצד הכי חזק של אחיקם. אבל הניתוח הצליח מעל ומעבר למשוער, והדבר הראשון שהמנתח אמר לנו כשיצא אלינו החוצה היה: 'הילד מדבר'.
"היו הרבה דמעות והרבה ייסורים. אחיקם נראה נורא. ראש תפור ומצולק בכל פינה אפשרית. במשך שישה שבועות הוא התאושש לאט, וברוך ה' ההתקפים נעלמו".
והיום?
"הצליחו להוציא את המוקד הבעייתי שעושה קצר במוח וגורם להתקפים שלי", אומר אחיקם. "אבל בדרך דפקו דברים אחרים. שדה הראייה שלי הצטמצם, כל הצד הימני שלי בגוף נפגע. אני צולע קשה ברגל ימין וגם היד חלשה. הורידו לי שליש מהמוח בניתוח, אבל אני שלם עם התוצאה כי לפחות אני לא נופל ולא מתעלף ולא מפרכס. גם מבחינה חברתית המצב שלי לא משהו. אנשים מסתכלים עליי כאילו הייתי עוף מוזר. הצלקת בולטת וגם הקשיים שלי. לצבא לא גייסו אותי, יש לי בעיות בגב שבגללן אני לא יכול ללכת הרבה. אז אני גם לא מצטרף לטיולים של החבר'ה או לפעילויות אחרות. אני מנסה להכיר אנשים חדשים אבל לא תמיד יודעים איך לאכול אותי. כשלמדתי בישיבה בבית אל והיו לי התקפי אפילפסיה, המנהלים חשבו שאני מביים אותם כדי לברוח מהשיעורים.
"עד היום אני יוצא לטיפולים. לא מכיר מציאות חיים אחרת. הכי קשה זה להיות תלוי באחרים. בכל פעם שאני צריך להגיע לאיזה מקום אני צריך את אחותי, אחי או ההורים שלי, שילוו אותי וישרפו זמן בהמתנה עד שיחזירו אותי. זה לא פשוט. אני לא עצמאי. רציתי ללמוד באוניברסיטה, להשיג תואר, לעבוד באיזה מקום, אבל מי יקבל לאוניברסיטה בחור שלא יודע קרוא וכתוב, ומי יקבל לעבודה בחור מוגבל בצד ימין? אז אני עובד בסוסים. יש לי שני סוסים, נוף וצוף. הם התרפיה שלי".
הטיפול בסוסים הביא אותו, כאמור, לשירות לאומי ביחידת הפרשים של המשטרה במחוז ירושלים, העוסקת בביטחון שוטף ובשמירה על הסדר הציבורי. "המקום הזה שינה את חיי", הוא מעיד על עצמו. "הגעתי לשם צל של עצמי, בלי ביטחון, בלי אופק, ויצאתי משם עם עודף בטחון עצמי וחברים חדשים שהפכו למשפחה השנייה שלי".
"אחרי שהפעלנו את כל העולם ואשתו, השירות הלאומי הסכים לקלוט את אחיקם", נזכרת אמו עדנה, בת 55, מנהלת אדמיניסטרטיבית. "שם התחילה תקופת הפריחה שלו. היינו הולכים לבקר אותו ורואים אותו עומד גאה בין כל השוטרים הקשוחים, המסוקסים, באיזו תחושה של ערך עצמי הוא עמד שם, מחזיק את הסוסים האימתניים בקלות וביעילות. זה היה מחזה שלא אשכח לעולם".
הזיכרונות של אדווה ביטון, בת 32, ד "ר לכימיה תרופתית, אם לאדל ולעוד שלוש בנות, מרוכזים בתקופה החדשה. הזיכרונות מאדל "הישנה" הוכנסו למגרה מיוחדת, כי אי אפשר בשום פנים ואופן להתמודד עם ההשוואה. "היום אדל מאושפזת במחלקה הכירורגית", היא אומרת. "לפחות יצאנו מטיפול נמרץ. גם זה משהו, ובכל יום יש התקדמות. אדל פוקחת עיניים יותר. מזיזה גפיים. נושמת לבד, בלי מכונת הנשמה. היא לא מזהה אותי עדיין, אבל צריך זמן. שום דבר לא ברור מאליו אצלה. כל נשימה, כל פיהוק וכל דמעה הם נס קטן ומלחמה גדולה. כי בחרנו להילחם. בפסיכולוגיה יש מושג שנקראFFF, 'פריז, פליי, פייט' (קיפאון, בריחה, מלחמה). אלו התגובות במקרה של מצוקה. או שאתה קופא, או שאתה עף ומתנתק או שאתה נלחם. אני בחרתי לתת פייט. לחשוב חיובי. לחזק את אדל".
איך מחזקים ילדה בת שלוש בתרדמת?
"כשעומדים לידה עם מחשבות חיוביות. אני שרה לאדל. מנגנת לה. מדברת אליה. אם תעמוד לידה אמא שברירית שתבכה כל היום על מר גורלה, זה יחליש אותה. צריך שקים של סבלנות, אבל לי יש זמן. אני לא מאיצה בה. אחרי הכל היא לא חטפה נוצות בראש. היא חטפה אבן".
נסיעה בשטחים חושפת אותך ואת ילדייך לסכנה קיומית.
"אני מתגוררת ביקיר, בעומק השומרון, אם האירוע הקשה היה מתרחש שם הייתי מבינה, אבל האבן נזרקה עלינו באריאל, בלב המדינה. יש שם אוניברסיטה, כביש מואר ועשרות כלי רכב".
האידאולוגיה המכוונת למקומות כאלה מצדיקה סיכון בני משפחה וילדים?
"גם בתל אביב ובירושלים זורקים אבנים ומתפוצצים אוטובוסים. יהודה ושומרון הם מקומות מגורים לגיטימיים. המדינה שלחה אותנו לשם. הבעיה היא שאין תגובה הולמת לזריקת אבנים. אם על כל אבן הצבא היה נכנס לכפרים והורס להם בתים, הם היו נזהרים יותר בפעם הבאה. אנחנו מתנהגים כמו חיילי מרגרינה. צריך לקבל אישור לתגובה על כל פגיעה ולכן חייל שוקל כמה פעמים אם בכלל צריך להגיב על טרור האבנים".
"אנחנו עושים את המרב כדי להגן על עצמנו ועל ילדינו", אומרת עדנה סימן-טוב. "אנחנו נוסעים ברכבים ממוגנים, נשמעים להוראות הצבא ולא נכנסים לכפרים בעייתיים. אבל בסוף היום זה הבית שלנו. אנחנו לא גרים במאחז נידח או לא חוקי. מדינת ישראל הקימה את היישוב שלנו".
למה יצאתם עם הילדים באותו לילה סוער, על רקע מהומות עמי פופר?
"כי הייתה אזכרה לסבתא שלי, ולא נפסיק את החיים בגלל מהומות. האינתיפאדה נמשכה שלוש שנים. שנשב בתקופת הזמן הזו בבית? נסענו, וכל נסיעה הייתה מלווה בהמון חרדה. אני אשקר אם אגיד אחרת. בכל נסיעה ידענו שאנחנו יוצאים, ולא ידענו איך נחזור ואם בכלל. ובתוך כל החרדה הזו יוסי שריד כתב בעקבות הפציעה של אחיקם שההורים שלו אשמים בגלל שהם גרים במקום כזה. ואני לא ראיתי את זה ככה. המקום הזה הוא הבית שלי. זכותי לגור בבית שלי ולהגן על עצמי".
בית אפשר לעזוב אם הוא מסכן אותך או את ילדייך.
"אם אני אעזוב אז גם תושבי תל אביב וירושלים צריכים לעזוב, וחיפה ונתניה, וכל עיר ורחוב במדינה המדממת הזו שנפגעה מטרור בשנים האחרונות. הבן שלי שירת במוצבים בלבנון, ובכל פעם ששמעתי בחדשות שמוצב כזה או אחר מופגז, נשמתי פרחה. אז מה, אשלוף אותו משם כי הוא במקום של סכנה? עברתי את השנתיים שלו עם סיוטי לילה. בכל ערב חשבתי איך אני נראית כי אולי אצטרך לקום באמצע הלילה ולפתוח למישהו את הדלת. וכשיצאנו מלבנון, מצד אחד שמחתי שהבן שלי כבר לא יסכן את חייו שם, ומנגד לא חשבתי שהשלום בא לעולם.
"כמשפחה, אף פעם לא עברה בנו המחשבה לעזוב את עפרה. זה בכלל לא עמד על הפרק. כשאחיקם היה בן שלוש ונאלץ לקבל טיפולים אינטנסיביים בגן שיקומי בירושלים, כל המשפחה עברה לירושלים לשלוש שנים כדי לחיות לידו. הילדים כבר התערו במוסדות חינוך חדשים, רכשו חברים וביטחון, ובכל זאת חזרנו לעפרה בהזדמנות הראשונה. ילדיי גדלים כאן. נכדיי גדלים כאן. אין פה בכלל שאלה. עצם הנוכחות שלנו תקטין את הסכנה. כי ככל שיהיו בעפרה יותר משפחות וילדים, הצבא יהיה יותר נוכח בכבישים ויהיו לנו יותר ביטחון והרתעה".
המשפחה של אחיקם סימן-טוב מגויסת משימה: מלווה אותו לכל יציאה, מכילה את כעסיו, פחדיו ותסכוליו ושמחה בהתקדמותו. "התברכתי בבעל ובילדים נדירים", דומעת עדנה. "כולנו מתנהלים 23 שנה תחת הסיסמה 'קודם כל אחיקם ורק אחר כך שאר הדברים'. וזה לא פשוט. אנחנו עיר ללא הפסקה. כי אחיקם לא מאפשר לאף אחד לשבת רגל על רגל.
"אנחנו מציפים אותו בכל הטוב שרק אפשר. בנינו לו בריכת שחיה בחצר, לכל נסיעה רפואית לקחנו בתשלום רופא חבר בנוסף לרופא של הקופה וביטוח לאומי, ותמיד התעקשנו ללוות אותו ביחד. הקמנו לו אורווה ביישוב ולאחרונה רכשנו רכב תפעולי כדי שיוכל להסתובב קצת יותר בחופשיות בחוץ. אלו עלויות לא פשוטות, אבל יש סדרי עדיפויות. לפעמים אחיקם אומר לי, אמא, למה אין לי חיים נורמליים, כמו כל האחרים? ואני אומרת לו, אחיקמל'ה, לך יש דברים אחרים נהדרים. אבל לפעמים גם אני שואלת את השאלה הזו בלב, ואין לי תשובות.
"הלב שלי נשבר כשאני רואה אותו מתמודד עם חוסר היכולת לקרוא ולכתוב; כששואלים אותו והוא צריך להשיב בבושה; או כשאנשים מזמינים אותו והוא צריך להגיד, אבא או אמא שלי צריכים להביא אותי. החברים שלו מזמן סיימו את הצבא, הם כבר גברברים צעירים שיוצאים עם בחורות ולומדים באוניברסיטה, ואחיקם בודד. הרחק-הרחק מאחור. הוא מבין את מצבו, מודע לכמה זה קשה, כמעט לא הגיוני, להתנהל בעולם בלי יכולות בסיסיות, בבדידות, רק עם הסוסים. לכן הפרויקט הבא שלי הוא שאחיקם יכיר מישהי נחמדה שתסב לו אושר. זו התפילה שלי".
אחיקם : "הייתי רוצה להתחתן ולהקים משפחה. זו תהיה התקדמות בחיים. אבל פגיעת ראש מרתיעה בנות. הן מסתכלות עליך כאילו אתה לא בסדר. חריג בנוף. אף אחת לא רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה".
אתה חושב על אדל ביטון לפעמים?
"כן. אני מאחל לה שתתעורר ותרגיש טוב. אבל אני לא מאחל לה להתמודד עם מה שאני התמודדתי. זה לא כל כך פשוט להילחם על כל צעד קטן קדימה".
"כשקראנו על האסון של אדל ביטון, חשבתי שהעולם של אמא שלה משתנה", אומרת עדנה. "היא מתחילה הרפתקה שאיש לא יודע איך היא תסתיים. כמה דם, יזע ודמעות עוד עומדים בפניה. הייתי מאחלת לה שתגיע למקום של אחיקם. כי עם כל הקשיים שלו, לפני 23 שנה לא העזתי לקוות שנגיע למקום שאנחנו עומדים בו היום. ברגע שהתברר גודל הפגיעה המוחית כולם היו פסימיים. אמרו שיהיה מפגר, שלא יצליח ללכת, לדבר, לחשוב. שום דבר לא היה ברור. מאז עברנו מסע וכל יום היה גילוי חדש. בכל יום אני מתפעלת מהחוזק שלו, מהתגובות הבריאות שלו, מהחתירה שלו קדימה, בכל מחיר".
"ואני אומרת לעדנה", משיבה אדווה ביטון, "שאלוהים מנסה אותנו בגלל שאנחנו חזקות. אלוהים סימן אותנו. אלוהים אמר, אתן בחירות לבי. נתתי לכן מתנה ועכשיו אני דורש מכן להשקיע בה. זה שבר, אבל זו גם הזדמנות לגעת בפינות שלא גילינו בעצמנו. אלוהים שלח אותנו למסע. אני רק מבקשת שהוא לא יהפוך אותו לריצת מרתון".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם