הם לא נחמדים: על אנשי המחאה החדשים
חצופה יותר, נועזת יותר, ממוקדת יותר, אלימה יותר. ההפגנות האחרונות מעידות על האבולוציה של המחאה בישראל, שקט לא יהיה כאן
בשבועות האחרונים ההפגנות של המטה למאבק נגד יצוא הגז ושל פעילים חברתיים נגד הגזרות הכלכליות אלימות יותר מבעבר. המפגינים חסמו כבישים, ובהפגנות ליד בתיהם של יצחק תשובה ושר האנרגיה, סילבן שלום, נעצרו כמה מפגינים. פעילים של מגמה ירוקה נכנסו למערכת של אתר האינטרנט Ynet כדי למחות על הסיקור של ההפגנות. ארבעה פעילים נעצרו.
"אין פעולה מאבקית אמיתית שלא נושאת עימה מחיר", כתבה בפייסבוק שיר אלוני, אחת הפעילות שנעצרו. "המאבק שלנו חריף", מסביר מור גלבוע, מנכ"ל מגמה ירוקה, שמארגנת את ההפגנות נגד יצוא הגז.
"הציבור כועס ומתוסכל, ואנשים רוצים להעביר מסר שאזרחי המדינה לא יסכימו ליצוא גז בכמויות שעליהן המליצה ועדת צמח. בעקבות הפעולות החריפות שלנו הדברים מתחילים להדהד. אם נכנסים אליך לבית ומנסים לגנוב ממך, אתה נלחם. זה מה שאנחנו עושים".
אתה לא חושש שמלחמה אלימה מדי דווקא תרחיק ממך תומכים?
"אין פה משהו מאורגן, אנחנו לא קבלנים של אלימות, אבל כל עוד המדינה אטומה לרצונות של אזרחיה, ואפילו לא מוכנה לחשוף את הפרוטוקולים של ועדת צמח, אני משער שהציבור יילחם עד הסוף ויפגין בכל שבוע מול מוקדי הכוח. אני בעד מחאה שאין בה פגיעה בבני אדם וברכוש, אבל היא מחאה חריפה. צריך גם לזכור שמדובר במחאה עממית, ואנחנו לא יכולים לנבא את הדברים ולקחת אחריות על ציבור כועס שמרגיש ששודדים אותו".
גם השחקנית אורנה בנאי, מפגינה ותיקה למען זכויות בעלי חיים, סבורה שאין ברירה, אלא להעלות מדרגה: "האטימות כל כך קשה כאן, שלפעמים אין ברירה וחייבים לפרוץ אותה בצעקות ואפילו באלימות. הרי בן אדם שרף את עצמו, ואפילו זה לא עזר ושום דבר כמעט לא השתנה. לא הייתי רוצה שאנשים יתאבדו, אבל אני חושבת שצריך להגיע לאלימות כדי לזעזע. בכל מקרה אני מאוד פסימית וחוששת ששום דבר, אפילו אלימות, לא יעזור פה".
"הפגנות לא צריכות להיות עם במות וזמרים", אומר זאב גראואר, שעמד בראש ההפגנות נגד ייקור הדלק. "צריך להפעיל לחץ על הממשלה ועל המשטרה. באופן עקרוני אני בעד הידברות, הבעיה היא שכשאתה מדבר אף אחד לא שומע אותך".
ההפגנות של המחאה החברתית בקיץ 2011 לא היו אלימות, אך היכולת להוציא מסות של אנשים נפגעה, ויכול להיות שבשביל להשאיר את המחאה בכותרות הפיצוי על היעדר ההמונים יכול לבוא בדמותה של מחאה אלימה. "אני דוגלת במאבק לא אלים", אומרת דפני ליף, שהובילה את ההפגנות בקיץ שהוציא מאות אלפים לרחובות.
"דווקא הממסד הוא זה שמוביל את הכוחנות. אני מאוד לא רוצה לראות שהמאבק הזה מסלים, אבל כבר שנתיים אני מזהירה שהייאוש יגבר, ואנשים עלולים לעשות מעשים קיצוניים. ברור שבסופו של דבר מי שאין לו כסף להאכיל את הילדים יגנוב, אבל עד לאן האלימות יכולה להגיע על זה אין לי תשובה, זו שאלה שפילוסופים דנים בה".
בספטמבר 2011, אחרי שעיריית תל אביב פירקה את אוהלי המחאה בשדרות רוטשילד, נערכה לראשונה הפגנה אלימה בתל אביב. מפגינים השליכו ביצים לעבר בניין עיריית תל אביב וחסמו כבישים, 40 מפגינים נעצרו וארבעה שוטרים נפצעו קל. ביוני 2012 נערכו כמה הפגנות אלימות בתל אביב שבמהלכן נעצרו 12 מפגינים, ובהן דפני ליף, שאף נפצעה בהפגנה והוגש נגדה כתב אישום על תקיפת שוטר.
יומיים אחר כך, במהלך הפגנה בתל אביב, המפגינים נקשו על חלונות סניף בנק בתל אביב, ו-85 בני אדם נעצרו. בחודש יולי הצית את עצמו למוות משה סילמן במחאה נגד רשויות הרווחה.
"האלימות בהפגנות תלך ותתגבר", מבטיח צ'רלי ביטון, ממייסדי תנועת "הפנתרים השחורים". התנועה קמה בתחילת 1971 בשכונת מוסררה בירושלים במחאה על האפליה והקיפוח של המזרחים. ב-18 במאי 1971 נערכה בכיכר ציון בירושלים הפגנה גדולה של הפנתרים ותומכיהם. המפגינים השליכו אבנים ובקבוקי תבערה, 20 בני אדם נפצעו ו-74 מפגינים נעצרו.
האלימות במקרה הזה השתלמה. תקציבי הרווחה גדלו, וועדה ציבורית אף מצאה ששכבות רבות בציבור אכן הופלו לרעה מאז קום המדינה. "אלימות תמיד פותרת בעיות", אומר ביטון. "כשהשלטון מבין שלאנשים יש דרישות וצורך להגיע לפתרונות והם משתמשים באלימות כדי להבהיר את זה לשלטון, אין לו ברירה והוא צריך למצוא פתרונות".
לא עדיף להבהיר את זה לשלטונות בהפגנה שקטה של חצי מיליון בני אדם מאשר באלימות של כמה מאות מפגינים?
"אלף אנשים ששוברים חלונות של סניפי בנקים עושים אפקט רציני יותר מחצי מיליון מפגינים שצועדים בשקט. המדינה היא זאת שמביאה אנשים לאלימות כדרך של פתרון. ככה זה כמעט בכל תחום, הם לא מבינים אחרת, רק כשדופקים על השולחן הם ממהרים למצוא פתרונות".
בדמוקרטיה אין מקום להפגנות אלימות, אמר טוני בלייר, לשעבר ראש ממשלת בריטניה, אולם בשנה האחרונה נערכות בכל רחבי העולם, במדינות דמוקרטיות ודיקטטוריות, הפגנות אלימות. מחקר של אוניברסיטת ווסטרן קייפ בקייפטאון מצא שבשמונת החודשים הראשונים של 2012 79.2 אחוז מההפגנות בדרום אפריקה היו אלימות.
הפגנות אלימות ביוון ובספרד נגד תוכנית הצנע הן עניין כמעט יום-יומי. בספטמבר 2012 נערכו הפגנות אלימות באוסטרליה, ובדצמבר נערכו הפגנות אלימות בהודו בעקבות אונס של צעירה בת 23. בפברואר השנה ממשלת בולגריה התפטרה אחרי כמה ימים של הפגנות אלימות בעקבות עליית מחירי החשמל וההידרדרות במצב הכלכלי. מאות מפגינים בסופיה, בירת בולגריה, השליכו ביצים ועגבניות על בנייני הממשלה בעיר, 15 בני אדם נפצעו וכמה שעות אחר כך הודיעה ממשלת הימין, בראשות בויקו בוריסוב, שבהיותה קשובה לרחשי לבו של העם היא מתפטרת.
הפגנות אלימות נערכו אף במצרים בקריאה לנשיא מוחמד מורסי לבצע רפורמות חברתיות. 28 בני אדם נפצעו משאיפת גז מדמיע.
בחודש אפריל נערכו הפגנות אלימות בבנגלדש בעקבות התמוטטות מבנה מסחרי שהכיל מתפרות וחנויות וגרם למותם של 353 בני אדם. בהפגנה אלימה בקראקס, בירת ונצואלה, בדרישה לספור מחדש את הקולות בבחירות לנשיאות, נהרגו שישה בני אדם ו-61 נפצעו. בצרפת הפגינו אלפים נגד החלטת הפרלמנט לאשר נישואים חד מיניים.
חודש מאי היה אלים לא פחות. בהפגנות בסיאטל לרגל 1 במאי השליכו המפגינים חפצים לעבר השוטרים, אחד השוטרים נפצע, 13 מפגינים נעצרו. שלושה בני אדם נהרגו בהפגנות בגינאה נגד הנשיא אלפא קונדה, בטורקיה נערכו הפגנות אלימות נגד הסיוע הטורקי לפליטים הסורים, ובירושלים הפגינו כ-30 אלף חרדים נגד הגיוס לצבא.
הם יידו אבנים, בקבוקים וחפצים שונים לעבר השוטרים. תשעה שוטרים נפצעו, שמונה חרדים נעצרו בהפגנה שהמשטרה העריכה כאחת האלימות ביותר של העדה החרדית.
"אני לא מאמינה בהפגנות אלימות", אומרת דניאלה וייס, שהייתה מראשי תנועת גוש אמונים והשתתפה באין-ספור הפגנות. "אני מאמינה בכוחה של ההתמדה והמסירות".
וזאת אף שהוגשו נגדך כמה כתבי אישום על תקיפה?
"בכל פעם שתקפתי שוטר או חייל הם היו אלה שתקפו אותי קודם. אני לא מאמינה באלימות מפני שכוח מייצר כותרות זמניות שמביאות רק לעתים רחוקות להישג. לכותרת הזמנית יש אפקט מוגבל מאוד, יש התפעלות של אותו יום, ואחר כך הנושא יורד מהכותרת ואין יותר הישגים".
המפגינים נגד הבתים של תשובה, יאיר לפיד וסילבן שלום לא ישיגו כלום?
"שר האוצר רואה במפגינים ונטילציה, תנו לחבר'ה להשתחרר. ההצלחות שלי לא נבעו מהפגנות אלימות אלא מהתמדה. זה שם המשחק. גנדי בהודו דגל בהפגנות שקטות מול הבריטים, ורוזה פארקס בארצות הברית הייתה אישה אחת שנסעה באוטובוס, ובכל אופן המאבקים שלהם הצליחו. מפגין אלים יוצר את התחושה שהוא חסר גבולות, ואלה שנגדם הוא מפגין מצטיירים כאנשים בעלי אישיות נאצלה, נאורה, שמסוגלים להכיל מופרעות".
"מסלול של אלימות לא מוביל לטובות בדרך כלל", אומר בני קצובר, מראשי גוש אמונים בעבר. "גם אם מצליחים להגיע להישגים בעקבות ההפגנות האלימות, יש לצד ההישגים תוצאות שליליות שמאפילות על ההישגים, כך שהשכר יוצא בהפסד. בהרבה מקרים מי שנקט אלימות גרר עליו התנפלות והרחיק ממנו את הציבור. עובדה שנוער הגבעות לא משיגים הישגים אמיתיים ברמה התודעתית והמעשית.
"אלימות היא כוחם של החלשים. יכול להיות שהמפגינים החברתיים מרגישים בשבועות האחרונים חולשה מפני שהם מעטים, ולכן הם פונים לדרך אלימה יותר כפיצוי לחולשה, אבל בתחומים אידאולוגיים לא משיגים תוצאות טובות באלימות".
בצד השמאלי של המפה יש הסכמה עם וייס וקצובר. פרופ' יולי תמיר, למשל, ממייסדות תנועת שלום עכשיו, גם היא נגד אלימות, אבל מבינה שמשהו עלול להשתנות. "חייבים לומר שיש יותר ויותר כעס בציבור", היא אומרת, "וכמו בארצות הברית ובאירופה הכעס הזה יוצר אלימות. מקבלי ההחלטות חייבים להבין שהתהליך הזה ילך ויתעצם. אני נגד הפגנות אלימות מפני שהן לא מצליחות לשנות את המדיניות, אבל מכשירות את הקרקע לפשיזם ולגזענות. כדי להצליח צריך להתמיד לאורך שנים.
"שלום עכשיו החדירה נושא לתודעת הציבור מפני שהיא פעלה הרבה מאוד שנים באותו עניין. בעיניי, מילת המפתח היא לא כוח אלא התמדה".
אבי קדיש לא היה צריך להתמיד. באפריל 1990 הוא עלה לירושלים עם שלט "מושחתים נמאסתם". זה היה אחרי התרגיל המסריח, שבו ניסה שמעון פרס להפיל את ממשלת האחדות ולהקים ממשלת שמאל חרדים. המהלך נכשל, יצחק שמיר הקים ממשלת ימין חרדים והעניק לחרדים הקלות מפליגות. קדיש סחף אחריו עשרות אלפי מפגינים שמאסו בתרגילים פוליטיים, ואף הצליח לאסוף חצי מיליון חתימות שקראו לשינוי שיטת הממשל.
ב-1992 עבר החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה שמאז הספיק להשתנות. קדיש, שמאבקו הוא בין היחידים שמאבקם הצליח, סבור שהממסד מגיב דווקא להפגנות לא אלימות. "אנחנו הצלחנו מפני שקיבצנו הרבה מאוד מפגינים ממגזרים שונים, וזה עשה את האפקט הכי גדול".
גם להפגנות ב-2011 הגיעו מאות אלפים, ובכל אופן לא הרבה השתנה מאז.
"לפעמים לא רואים תוצאה מיידית, אבל זה מחלחל. המאבק הוא אין-סופי ומתמשך, וכל דור צריך לתרום כפי יכולתו כדי שהפוליטיקאים ישנו את דרכיהם. בסופו של דבר, אף שהחוק חזר לקדמותו, הצלחנו במאבק שלנו. היום הפוליטיקאים הרבה פחות זחוחים מכפי שהם היו בתחילת שנות ה-90".
"הצלחנו להגיע למחאה משמעותית גם בלי להפעיל אלימות", אומר נועם שליט. "הפגנות אלימות הן כמו מלחמה, ובמלחמה יש רק מפסידים. כשאתה אלים אתה לא באמת מצליח להבהיר את העמדה שלך. המחאה שלנו הייתה ברורה גם בלי אלימות. הישיבה מול בית ראש הממשלה, או מול הדלת של ראש הממשלה בהיותנו כבולים בשרשרות, והצעדה לירושלים עשו את העבודה טוב יותר מהפגנות אלימות".
"אנחנו לא צריכים אלימות, יש לנו מסרים מאוד ממוקדים ומחודדים שהציבור מתחבר אליהם", אומר אייל עופר מ"ישראל יקרה לנו", שמארגן את ההפגנות נגד יצוא הגז.
"אני מוכן למתוח את גבולות חופש הביטוי עם רמקול, לא צריך יותר מזה. למעשה היום לא צריך בכלל מפגינים כדי להצליח. הגעתי ל-150 אלף איש בפייסבוק, מכתב אחד שלי ברשתות החברתיות ברגע הנכון ישפיע יותר מאשר אלימות בכבישים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם