הלוחם שפתח את הפה ונעלם מדפי ההיסטוריה
אריה טפר פוצץ כמעט לבדו את גשר אלנבי, הביס מאות פורעים בגוש עציון, ופרץ את דרך בורמה, אך הממסד בחר להעניש אותו באלמוניות
מילשטיין הבין מיד את חומרת המצב, חצה רמזורים אדומים, נסע במהירות מסחררת ותוך דקות אחדות הוא כבר היה בכניסה לחדר המיון של בית החולים וולפסון. אחרי שעתיים של ניסיונות החייאה יצא הרופא ובישר שאריה טפר, מי שהביטאון "במחנה" הכתיר שנה לפני כן בתואר החייל האמיץ ביותר בתולדות צה"ל, נפטר מדום לב בגיל 69.
"אין אדם שחקר את מלחמות ישראל יותר ממני", מילשטיין אומר. "אני בן 74, ו-55 שנה אני עוסק רק בזה. ראיינתי יותר מ-20 אלף איש, בארכיון הפרטי שלי יש חצי מיליון מסמכים. כשאני לוקח את כל מה שחקרתי ובדקתי, אז החייל מספר אחת חייב להיות טפר. הוא השתתף בהרבה קרבות, ולפעמים הכרעה אסטרטגית משפיעה לא רק על המלחמה הזו אלא גם על המלחמות הבאות. טפר הוא היחיד בתולדות המדינה שהשיג חמש הכרעות אסטרטגיות".
הקוראים ישאלו: "אריה מי?"
"בתאוריות שאני כתבתי אין דבר מסובך יותר במעשי אנוש מניהול מלחמה. אפילו חז"ל אמרו 'המלחמה לאלוהים'. בני אדם לא מבינים את העניין, אבל יש בכל זאת גאונים. כמו גאון צעיר במתמטיקה שבא לאוניברסיטה ומראה לפרופסור שהוא טעה - טפר היה גאון בתחום הצבאי. אי אפשר לדעת לאן היה מתקדם, כי לא נתנו לו. היינה כתב במבוא ל"דון קישוט" שהמערכת שונאת את יוצאי הדופן ולוחמת בהם בהחרמה ובלעג. אם אתה בולט, או שתהפוך למנהיג או שיוציאו אותך מהמעגל".
טפר , שעברת את שם משפחתו לעמית, היה אאוטסיידר בגוורדיה הפלמ"חניקית של יצחק רבין, חיים בר-לב ורחבעם זאבי - לוחמים עטורי תהילה, שבעקבות שירותם הצבאי התקדמו עד לדרגות הבכירות ביותר בניהול המדינה. הוא, לעומתם, נשאר הרחק מאחור, כשמעלליו מוסווים היטב בספרי ההיסטוריה, שמורים בכספת במרומי המגדל. "הוא היה אחר", מספרת אהובה אלמנתו. "תמיד אמרתי שהוא שייך למאה אחרת. אדם אינדיווידואלי. פעם האלוף מנדי אמר לי, 'את אריה צריך להוציא רק בזמן מלחמות'".
בימים אלה מלאו 65 שנה לפריצת דרך בורמה. ב-1948 השתלטו הכוחות הערבים על כבישי הגישה לירושלים ולמעשה הטילו מצור על היישוב היהודי. שיירות שניסו להגיע ספגו מכות רציניות. היה חשש שהלגיון הירדני ישתלט על העיר. באמצע חודש מאי הודיע טפר, ששירת בסביבות ירושלים, שהוא חייב להגיע לקיבוץ יגור להיות עם אמו בעקבות נפילת אחיו מאיר, שנהרג בקרב בנבי סמואל. יצחק רבין, שהיה מפקד חטיבת הראל, סירב בהתחלה לבקשה. זה היה מבצע מסוכן מדי. הוא ביקש מטפר שימתין לשיירת המשאיות שנמצאת בבירה ואמורה לרדת בקרוב למרכז.
אל מסעו של טפר הצטרפו שניים: יאיר מונדלק, מפקד כיתת סיירים בפלמ"ח, ושלמה בן-שלום. "אחרי השבת השחורה הפלמ"ח עבר להתאמן בלילות, והרגשנו בלילה מאוד נוח", מספר פרופ' מונדלק, שהפך ברבות הימים לחוקר בתחום הכלכלה החקלאית. "חשבתי שהסיכוי להצליח הוא טוב, רק צריך לחפש עוד משוגע כמוני, וככה זה התגלגל. הבעיה לא הייתה המרחק שהיינו צריכים לעבור, אלא הזהירות שהיינו צריכים לנקוט". הרעיון היה לרדת דרומה, לנקודת התפר בין הכוחות הערביים, ואז לחתוך מערבה עד לחולדה שבשפלה. על טפר אומרים גם היום שהוא אחד הסיירים הטובים שהיו בצה"ל, בלי קשר לרמת החיילות שהפגין.
"זו הייתה תקופת הקציר, והבדואים היו באים ומתנחלים מסביב לכפרים הערביים, רועים את הצאן בשדות", סיפר מונדלק. "אז הכלבים נבחו ונאלצנו לעשות עיקוף יותר גדול. ירו עלינו פעם אחת כשחצינו את הכביש, התחבאנו במערה עד שנעשה שקט, והמשכנו". עם שחר הגיעו שלושת החלוצים לחולדה. טפר, לפני שהמשיך ליגור, עבר במטה הפלמ"ח ביפו ומסר את המידע על הנתיב. כמה ימים לאחר מכן יצאו בג'יפים 11 חברי פלמ"ח, ובהם שלמה שמיר, עמוס חורב וגבריאל רפפורט, ועלו על הדרך שבה תוכל לעבור גם האספקה הרכובה לעיר הנצורה.
על התהילה שבפריצת הדרך לא התמודדו רק טפר וחבריו. "היו אנשים שגילו יוזמה וביקשו לעשות את המסלול, אבל כל זה נעשה אחרינו", מונדלק מסביר. "רבין הכיר את אריה ואותי, ואין מצב שהיה נותן לנו ללכת ולא היה אומר שכבר עשו את זה לפנינו. הבעיה היא שאריה לא היה אחד מהחבר'ה, ובטח לא מהשמות הזוהרים של הפלמ"ח. דאגו להעלים אותו".
טפר היה טיפוס נטול גינוני טקס, קשוח, אחד שאומר את האמת תמיד בפנים, גם אם היא רותחת וכואבת. אביו, יעקב, נטש את משפחתו, ואמו לאה גידלה אותו בתנאים לא קלים. בפני מילשטיין הוא התוודה שהכל קרה בזכות אמא. "אבי היה פחדן, למרות שהיה מפקד עמדה בזמן המאורעות", סיפר טפר למילשטיין.
אלמנתו של טפר, אהובה, סיפרה שפעם בעלה התוודה באוזני חבר, והודה בפניו כי הוא מרגיש שמשהו אצלו לא בסדר: הוא לא יודע פחד. "הוא חשב שהוא צריך להסתיר את זה", היא חייכה השבוע.
גם תא"ל במיל' מרדכי ציפורי, שהיה חברו הטוב של טפר וסגן שר הביטחון בממשלת בגין, מספר דברים דומים. "הוא היה אמיץ באופן חולני", אומר ציפורי. "פעם מצביא אנגלי אמר שאם מישהו התגאה שהוא לא מפחד בזמן מלחמה, לא כדאי להאמין לו. כל אדם מפחד, אבל מי שמתגבר ומבצע את המשימה הוא האמיץ. אריה היה מעבר לזה".
את הסימנים לאומץ לבו יוצא הדופן של טפר אפשר היה למצוא כבר ב-1946, בליל הגשרים, אז יצאו 35 חיילי פלמ"ח במטרה לפוצץ את גשר אלנבי העובר מעל נהר הירדן, חמישה קילומטרים מזרחית ליריחו. חיים בר-לב היה המפקד הישיר של הפעולה, עוזי נרקיס היה אמור להשתלט על הגשר עם אנשיו, וטפר היה ממפקדי חוליות החבלה.
במהלך המבצע התגלו הלוחמים, ואש חזקה נפתחה עליהם. מי שנשא את חומרי הנפץ קפץ למימי הנהר. לפי עדותו של טפר, רק הוא וטוראי גרשון דובנבוים, שכולם הכירו כ'דבמבם', המשיכו לתפקד בתוך הכאוס. "התבוננתי בגשר", העיד טפר באוזני מילשטיין. "סביבנו שרקו כדורים, וחשבנו, כל אחד לעצמו, על 'נמושות הפלמ"ח', שמשחקים את גיבורי חבורת הגורילות, שואפים להיות זכרים-אלפא, להשיג חדירות אצל הנקבות, ומתמוטטים תחת אש בלתי מכוונת. חשתי אז שהכוחנות של דור הבנים אינה סותרת פחדנות, ואולי אפילו נובעת ממנה. דבמבם היה ג'ינג'י אמיץ מרחובות, עם רוח ספורטיבית. אני הייתי הרפתקן פתולוגי".
בדקות הבאות השניים העמיסו 350 קילוגרם של חומר נפץ על הגשר, חיברו פתיל השהיה באורך שישים סנטימטרים כדי שיהיה להם זמן לברוח, ורצו לשיחי הפטל הסמוכים. אחרי דקה נשמע הפיצוץ העז, וגשר אלנבי התמוטט. "מדינת ישראל הייתה קמה גם בלי פיצוץ הגשר", אמר אחר כך טפר, "אך ספק אם הפלמ"ח היה מגיע לאותה עמדה במערכת הביטחון של היישוב בפרוץ מלחמת העצמאות, אם היינו מוותרים על ביצוע המשימה וחוזרים כלעומת שבאנו. אבל לא חשבתי אז על העם היהודי, על הציונות או על הפלמ"ח. פעלתי מתוך יצר הרפתקנות. משימה יש לבצע, ואין מכשול שאינני יכול להתגבר עליו. זאת נורמת האבירים, נורמת האחריות. לו היססתי חצי דקה, לא היינו מפוצצים את הגשר".
טפר כעס כשגילה כי שוב ייפו את האמת, לאחר שהלוחמים שבו בשלום לבסיסם: "בדו"ח שלו על הפעולה כתב בר-לב: "בסיכום יש לציין שהכל דפק לפי התוכנית. רוח האנשים טובה". לפחות רוחו הייתה טובה, שכן אף שבפעולת הפיצוץ שום דבר לא "דפק" לפי התוכנית, הוא יצא מליל הגשרים כמנצח הגדול, שדרכו נסללה לכס הרמטכ"ל ולצמרת המדינה. מחיר המסלול הזה היה בניינו של צבא פגום, שאינו יכול לבצע כהלכה את המשימות שהדרג המדיני מטיל עליו, והסתאב בהכרח, בעיקר בשל היעדר ביקורתיות, בשל דיווחים שקריים, בשל אי איתור פגמים ובשל אי הפקת לקחים.
אהובה זוכרת היטב את הימים שבהם הביקורת של בעלה יצאה החוצה והגיעה גם לאוזניי הגוורדיה הבכירה. "ביום שישי אחד, תמר בר-לב, שגרה ברחוב מקביל אלינו, עלתה אל אריה בסערה. היא כעסה נורא על מה שהוא אמר לגבי התפקוד של חיים בליל הגשרים, איך עשה דבר כזה, אבל אריה לא היה בלופר. עם כל הביקורת שהייתה לו, איש לא תבע אותו".
לטפר יצא שם של מחרב מסיבות. אין כמעט משימה שחזר ממנה בלי להישיר מבט למפקדיו ולומר להם את האמת בפרצוף. קרב תל מוטילה במאי 1951 היה כזה. הקרב התחיל בימים של מתיחות בין ישראל לסוריה על השטחים המפורזים ממזרח לירדן ולכנרת. תל מוטילה נמצא היכן שממוקם היום המושב אלמגור.
עדר פרות סורי נכנס לשטח הישראלי, ונשמעו דיבורים על חיילים סוריים בלבוש אזרחי שמסתובבים שם, ועל חיילי נח"ל שרצו להוריד כמה פרות לטובת קומזיץ. מפה לשם נפתחה מערכה כבדה שעליה פיקדו מח"ט גולני מאיר עמית ומפקד גדוד 13 של החטיבה, רחבעם זאבי. "בתל מוטילה כל חטיבת גולני הייתה מעורבת, ואני מניח שאם העסק היה מתמוטט ונגמר במפלה הסורים היו רואים שצה"ל לא שווה, והייתה מתחילה מלחמה של ממש. היה צריך לבלום אותם", מספר מילשטיין על האירוע.
עמית וגנדי מינו את אריה טפר, אז מ"פ בגדודו של גנדי, למפקד תל מוטילה. "יצאתי אל התל ברגל עם חובש ושני חיילים", סיפר טפר. "כשהגענו מצאנו דמורליזציה גמורה. האנשים לא חפרו שוחות, והסורים הפגיזו אותם בלי הרף ממרגמות 60 מ"מ. אנשים אחדים היו בהלם. ברגע שבאתי חפרתי שוחה. הם ראו שאני חופר וחפרו גם הם בעזרת כובעי פלדה, עם אבנים, בציפורניים".
טפר חלה במלריה ונאלץ לעזוב את המקום, אבל ממיטת חוליו, כששמע ששום דבר לא מתקדם, חזר לקרב. המח"ט עמית אמר לו שאנשים לא מסתערים. "סע, קח פיקוד וכבוש את המוצב", פקד עליו. טפר חזר לתופת ומצא אנשים מבוהלים. היו המוני הרוגים מסביב ואווירת חוסר אונים, במיוחד חוסר ניסיון של טירונים. הוא לקח את חפירה שהיה במקום והחל לעורר את האנשים. במכות נמרצות הוא ביקש שייראו כמו לוחמים אמיתיים. בשעה 11:15 בבוקר, באותו יום, הסתיימו חמשת ימי קרב תל מוטילה. צה"ל ספר 41 הרוגים, אבל לפחות לא נכנע.
הרמטכ"ל יגאל ידין כינס את המפקדים בווילה מלצ"ט כדי לקיים דיון והסקת מסקנות. הייתה שם ביקורת קשה, אבל את טפר לא הזמינו לומר את אשר על לבו. הוא שחרר את המטען קצת יותר מאוחר, והאשים את המפקדים, במיוחד את גנדי. "הם לא ניהלו את הקרב כראוי לאנשי צבא", ביקר . "הם לא הבינו מה קורה, לא ידעו איפה אנחנו, ניהלו את הקרב מרחוק. מה הם היו יכולים לדעת מהחפ"ק? זה כמו לשבת בעוספיה ולנהל קרב בכפר חסידים. הם לא ידעו איך לתת סיוע. לא היה פיקוד חטיבתי וגדודי בתל מוטילה". אהובה מכירה היטב את הסיפורים מהימים ההם. "את כל מי שהשתתף בקרב ההוא העלו בדרגה, חוץ ממני", הוא חזר ואמר, סיפרה .
מילשטיין אומר שלקרבות שבהם השתתף טפר יש קשר ישיר להקמת המדינה, וכי ההצלחות שלו בשדה הקרב מנעו אסונות שאולי היו מערערים את היסודות. "טרומפלדור - הגבורה שלו היא תל חי", הוא אומר. "מאיר הר ציון, מה עשה? הלך ברגל ארבעים קילומטר והרג איזה ערבי. פה יש בן אדם שהיה בפלמ"ח, במלחמת העצמאות, אחרי זה הקים את הסיור של השריון, ולחם במבצע קדש ובששת הימים.
הוא היה במקומות הכי קשים ופיקד באופן יוצא מהכלל. העובדה שלא לומדים עליו מלמדת משהו עלינו. הרי מי הן דמויות המופת? מי שהפלמ"ח קידם, מי שהצנחנים קידמו. את טפר לא קידמו. אני כתבתי עליו, אבל גם במקרה שלי כל העולם נגדי. חניכים בפו"ם (המכללה לפיקוד ומטה, א"ל) היו שואלים, 'מה עם הספרים של אורי מילשטיין'? והמדריכים היו עונים 'אל תתייחסו אליו'. הצבא לא פתוח. מה אני, יורד? סרבן פקודה? שירתתי בצנחנים, רחל המשוררת היא דודה שלי. אפשר להגיד שאני מלח הארץ. כדי שהמערכת תהיה מוכנה לעשות מטפר גיבור, הספרים שלי צריכים להיות לגיטימיים".
מילשטיין הכיר את טפר במקרה, רק אחרי שהגיבור שוחרר מהצבא. חבר שעבד במשרד חקירות, לוחם לח"י לשעבר, אמר לו שאם הוא מעוניין לדעת על מה שקרה באמת בגוש עציון, שלא ילך לסמלים שתפסו כותרות, אלא שיפנה לטפר. מילשטיין הרים טלפון וטפר בא אליו הביתה. שעות הם היו נוהגים לשוחח בטלפון, לפעמים בארבע לפנות בוקר, כי טפר היה קם בשלוש להליכות. מילשטיין שאל אותו פעם למה הוא משכים בשעה כל כך לא שגרתית, וטפר ענה שהוא לא רוצה לפגוש את כל המנוולים שצמחו מסביבו בצבא, ועוד להגיד להם שלום.
יחד הם גלגלו סיפורי קרב מיתולוגיים ושחטו פרות קדושות. מילשטיין שתה בצמא כל פרט. עד היום הוא משוכנע שקרב ג' בשבט הוא קרב היום המוצלח ביותר בתולדות מדינת ישראל. גם יגאל אלון, אז מפקד הפלמ"ח, הודה שזו התקפת הנגד הכי מוצלחת במלחמת העצמאות.
זה קרה בגוש עציון ב-14 בינואר 1948. עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מנהיג הכוחות הערביים באזור ירושלים, ריכז כוחות בסביבות הגוש במטרה להשמיד את ארבעת היישובים היהודיים שהיו שם ולהשתלט על המתחם. היו לצדו כשלוש מאות לוחמים מאומנים, והוא סמך גם על המקומיים החמושים שיבואו לעזרתו. אל-חוסייני ידע שהכוח שמנגד דליל, חסר ניסיון, ושמפקד הגוש - אז עוזי נרקיס - ודאי יתקשה לעצור את השטף.
נרקיס אכן הודה בהמשך כי כשהחלה ההתקפה הערבית, הוא הבין שלא ראה אף פעם כל כך הרבה ערבים הולכים ביחד, וביקש אז מהבריטים סיוע דחוף כי היה בנחיתות ברורה. טפר היה בצפון הגוש כששמע על המתרחש. הוא לקח שלוש כיתות של לוחמים, כשלושים איש, והחל לנוע לכיוון קולות הקרב. כשפגש לוחמים נסוגים בדרך, איים עליהם שאם לא יצטרפו יירו בהם אנשי פלמ"ח.
בשעה שתיים בצהריים נפתחה מתקפת הנגד בראשותו של טפר. בהתחלה הפתיע הכוח המצומצם כשישים לוחמים ערבים וחיסל אותם באש ובכידונים. משם הגיע הכוח לרכס, וראה בתוך הוואדי מאתיים מאנשי חוסייני בזמן מנוחה, אוכלים פיתות ותפוזים כשהנשק לצדם. גם בהם טיפלה מתקפת הנגד של טפר. בניגוד לתוכניותיו לניצחון מוחץ סיים חוסיני את הקרב בנסיגה עם זנב בין הרגליים, כשמאחוריו שוכבים מאתיים הרוגים ויותר מתשעים פצועים. הכוח של טפר ספר שלושה הרוגים וחזר עטור עלי דפנה.
מילשטיין חושב שלקרב הזה הייתה השלכה עצומה על המשך המלחמה. חוסייני איבד מביטחונו ומיוקרתו, הפגיעה המורלית בצד השני הייתה קשה, וגם הניסיונות להסתיר את גודל המכה לא הועילו. יגאל ידין אמר אז: "היה זה אחד הניצחונות הגדולים שלנו. ניצחון אדיר בנסיבות הימים ההם ויחסית לדלות כוחנו".
"תחשוב על עשרה חי"רניקים שמנפנפים חטיבה שלמה של האויב", מתרגש מילשטיין. "לא רק שהצילו את הגוש, אלא פתאום הערבים הבינו שהיהודים נלחמים".
מילשטיין החל לטפטף את סיפורי טפר כבר לפני הרבה שנים. לא רבים שמו לב, אבל את עיניו של עו"ד אהוד פלג, היום מנכ"ל המועצה לצרכנות, לכד הנושא כבר בתחילת שנות השמונים. את אחת הכתבות הוא אפילו שמר במגירה, וכשהקים את מכון "אתגרים" לפיתוח מנהיגות ואזרחות משמעותית, החליט להביא את טפר שיגולל את סיפורו בפני החניכים.
"עשיתי להם תרגיל", פלג נזכר. "הייתי מספר להם את כל סיפורי הגבורה שלו, ואז הייתי מבקש מהחניכים בקורס לתאר את הדמות שעומדת להיכנס לחדר. הם היו מתארים מישהו כמו הרקולס או גוליבר, ואת השיעור מספר אחת במנהיגות הם היו לומדים כשהוא נכנס לחדר. קטן, מוצק, מבט עז בעיניים. הייתי נותן להם לשאול אותו שאלות, ואפילו לגעת בו כדי להאמין שהוא אדם בשר ודם ולא איזו דמות מיתולוגית, דמיונית. החניכים יצאו ממנו מוקסמים".
מה משך בו?
"תחשוב על סיפור שבו הוא, עם עוד כיתה וכיתה ברתק, הסתער על כוח של שלושת אלפים ערבים, תפס יוזמה. הוא הציל את גוש עציון באותו יום. אותי עניין איך קיבל את ההחלטה, מה עבר לו בראש. אז התברר שהוא בוחן את המצב, מתנתק מכל שיקול אחר. בודק סיכויים מול סיכונים, וסיכונים לא ברמה של פחד, אלא אם יצליח או לא. תופס את המהלך הכי הנכון מבחינה טקטית, גם זה שנחשב לנועז ביותר. תראה, עברתי על סיפוריהם של גיבורי ישראל ואני לא מזלזל באף אחד, אבל ריכוז כזה של פעולות, ולא בלהט הרגע, לא ראיתי. מחשבה קרה שמקפיאה את הדם רק מלשמוע. אריה תמיד אמר לי 'הדבר הקשה ביותר הוא ההחלטה. הביצוע הוא כבר עניין טכני'".
פלג בילה הרבה שעות עם טפר, והבין שהוא לא איש של גינונים ונימוסים. הוא שמע מטפר שהיה מועמד לקבל צל"ש פעמיים, אחת מהן על קרב שכלל לא השתתף בו, אבל מעולם לא זכה בכבוד.
באזכרה שנערכה לו הבטיח פלג: "אני מתחייב להמשיך ולעשות לתיקון העוול הציבורי שנגרם לך, ולא לשקוט עד אשר יוענק לך, גם אם אחרי מותך, עיטור הגבורה שאתה כה ראוי לו והוא לך. כי במדינת ישראל עיטור הגבורה, כשאיננו מוצמד לשמו של אריה טפר, הוא כמו דגל המדינה שאיננו מתנוסס מעל בית הנשיא".
פלג כבר בדק את חוק העיטורים של צה"ל, ונאמר שם שלא מעניקים עיטור רטרואקטיבית. בשיחות גישוש שקיים הבין שאין כוונה לפתוח תיבות פנדורה, אבל לדבריו מצא איזו פרצה. אמרו לו שאפשר להמיר צל"ש שניתן בעבר, ואילו אחרי פעולת נבי דניאל נכתב בפרוטוקול הישיבה: "כבוד למפקד טפר" - על הצלת השיירה.
"למישהו יש ספק בכך שהמילים האלה הן ציון לשבח?" משכנע פלג. "לא היו באותן שנים הגדרות. הוא קיבל את הצל"ש, ואני רוצה שימירו אותו בעיטור גבורה. זו הרי פעולה מול פני האויב, בחירוף נפש. המערכת לא אוהבת את זה. ניסו לצנן אותי, אבל אני הולך לפנות רשמית ולדרוש, והם יצטרכו להתמודד עם הטענות".
מבחינת מעריצי טפר, ופלג כבר מנסה לעניין במאי קולנוע בסיפור, שיירת נבי דניאל הייתה אולי האירוע הבולט ביותר בקריירה הצבאית העשירה שלו. שיירת הענק יצאה מירושלים לגוש עציון ב-27 במרץ 1948 במטרה להעביר אספקה. הדרך הלוך עברה ללא תקלות, ואז הגיעה העת לחזור לירושלים - בשיירה של 186 איש ועשרות רכבים. אלפי ערבים התארגנו לאורך הכביש בניסיון לעצור אותה. מחסומים הונחו, מארבים הוצבו.
את ששת המחסומים הראשונים הצליח להסיר הרכב הפורץ, שעליו פיקד זרובבל הורביץ. במחסום השביעי, ליד בריכות שלמה, לא רחוק מבית לחם, הוא נעצר. אש תופת נפתחה מכל עבר, רכבים נפגעו, אנשים נהרגו. צבי זמיר, שהתמנה בהמשך לראשות המוסד, היה אחד ממפקדי השיירה. הוא נסע בסוף הטור, וביקש מכל מי שיכול לסוב על עקביו ולחזור לגוש.
עשרה כלי רכב הסתובבו, אבל טפר נשאר. הוא ניתב את האנשים לבית אבן בשולי הכביש, ששימש בזמן הבציר כאכסניה לפועלים המקומיים. את כלי הרכב החנה מסביב כדי ליצור חומת הגנה, ואילו את כל האנשים הכניס פנימה. בסך הכל היו בצדו כמה עשרות חמושים מול אלפי הערבים שהקיפו את המתחם.
במשך שלושים שעות נאלצו האנשים בבית להדוף את ההמון הזועם בחוץ. בשעות החשכה הם שמעו לא פעם התגרויות: "איפה אמא שלכם, איפה בן גוריון שיבוא להציל אתכם? עוד מעט אנחנו מתחילים לשחוט". הסיוע התעכב. הבריטים שהיו בסמוך לא מיהרו, והחשש היה שגורלם של הנצורים יהיה דומה לטרגדיה שעברה שיירת הל"ה כמה חודשים לפני כן, כשההמון המסתער הרג את כל 35 הלוחמים שביקשו לסייע לתושבי גוש עציון.
הבריטים החלו במלאכת התיווך בין הצדדים. זמיר, במפקדה מגוש עציון, אמר לטפר בקשר שיודיע לקצין האנגלי כי הם מסכימים שיעבירו את הפצועים ואת מי שלא לוחם לירושלים, אבל ביקש שהלוחמים שנמצאים בבית לא יזוזו בלי נשקם. טפר אמר לזמיר שהוא לא מקבל ממנו יותר הוראות וסגר את מכשיר הקשר.
היה זה מייג'ור אלן, קצין אירי, שליווה את טפר במשוריין למשטרת בית לחם, שם חיכו לו עבד אל-קאדר אל-חוסייני וכמה מפקדים ערבים כדי לדון בסיום הפרשה. הבריטים ביקשו שטפר ואנשיו ישאירו את כל הנשק בבית, ואילו הם, בתמורה, ייקחו אותם לירושלים. טפר ביקש התחייבות בכתב. האנגלים כעסו ואמרו שאם לא יעשו זאת הם ישאירו אותם במקום. טפר הסכים בלית ברירה לתנאים. אחר כך אמר שזה היה הקרב הקשה והשחור בחייו.
הוא חזר לבית הנצור כשהמון ערבים מקיפים אותו. הם לא נגעו בו. "תבין, הוא עשה דבר מדהים", פלג עדיין מתפלא. "הלך ישר בין הערבים ולא זז. זה הכי הדהים אותי. פעולת התאבדות. החניכים בקורס היו שואלים אותו, 'אתה משוגע, מטורף, מה חשבת?' זה הרי לא האינסטינקט הטבעי. הוא אמר להם, 'אתם מסתכלים על זה כאילו אני נגד אלף ערבים, אבל זה לא ככה. אין להם מוח קולקטיבי. זה אני בקרב מוחות מול כל אחד מהם. אני לא טוב יותר מהם?' הוא הדחיק את הפחד וניתח פסיכולוגית את האירוע באופן מקורי. פעם הוא אמר לי: 'הפחד הוא לא לעניין'".
טפר הצליח להחזיר את רוב הכוח הביתה. 14 מהלוחמים נהרגו, 40 נפצעו. זרובבל הורביץ, שפיקד על משוריין שפרץ מחסומים ונהרג כשפוצץ את המשוריין על התוקפים, זכה על המעשה באות גיבור ישראל, שהומר אחר כך בעיטור הגבורה. טפר בקושי זכה לטפיחה על השכם. מפקד המחוז דוד שאלתיאל הזמין אותו לשיחה, רצה להודות לו על אומץ הלב, אבל טפר סירב ואמר שאין להם על מה לדבר.
בפלמ"ח היה מי שחשב שצריך להעניש את העקשן, אבל שאלתיאל ביקש שיניחו לו - בכל זאת, מדובר בגיבור. רק בישיבת המפקדה הארצית של ההגנה ב-29 במרץ שיבח ישראל גלילי את האיש, וכתב את המשפט שפלג מסתמך עליו: "כבוד למפקד טפר".
שנים אחר כך אמר טפר למילשטיין: "כל חיי מאז שילמתי בגלל נבי דניאל. בשנים הרבות של שירותי כקצין בצה"ל טרחו ה'חברים' שלי מהפלמ"ח 'להעמיד אותי במקום הנכון'".
האנשים סביב טפר הלכו והתקדמו, ואילו הוא נעמד במקום. רבין הפך לראש ממשלה, בר-לב לרמטכ"ל, גנדי לאלוף ואחר כך לשר בממשלה. זמיר היה לראש המוסד. טפר השתחרר מהצבא ב-1968 בדרגת סגן אלוף. הוא היה מפקד גדוד הסיור באוגדה של אריק שרון, והשמועות מספרות על תקרית ביניהם שדחקה אותו הצדה, אבל האמת היא שיותר מדי אנשים חיכו לו בצד.
חברו, ציפורי, שהיה מפקד בית הספר לשריון, החזיר את טפר לשירות, אבל זו הייתה שירת הברבור. "אני מניח שכאבה לו העובדה שהוא לא זכה אפילו בחלק מהתהילה", ציפורי משוכנע. "הוא היה אדם מופנם, אבל אין לי ספק שכשראה את כל גיבורי הפלמ?ח זה צבט, כי הוא היה לפחות הטוב בין השווים".
טפר לא הסתדר באזרחות. הוא ניסה את מזלו במגן דוד אדום, אבל כשהיה עד לפרשת שחיתות לא הצליח לשתוק, התלונן ונאלץ לעזוב. רוב הזמן בילה בביתו שברמת השרון וקרא ספרי היסטוריה צבאית. פעם בשבוע נהג לעלות על אוטובוס, לנסוע לאיזה מקום בארץ ולטייל ברגל לבד. לפעמים דיבר עם מקומיים. בערב היה חוזר.
תמיד נסע באוטובוסים, אף פעם לא ברכב פרטי. טפר אמר שאם היה יכול היה מוותר על רישיון הנהיגה. "הוא לא הסתדר בחיים", מספרת אהובה אלמנתו. "הוא היה חף מחומרנות. לא עניינו אותו אוכל, בגדים, מגורים. היה אומר שכסף הוא רק נייר. אני עבדתי, כדי שיהיה ממה לחיות".
אהובה מספרת על אדם שלא החצין רגשות, שלא התלונן ולא סיפר שכואבת לו העזיבה של הצבא. היא הייתה אשתו השנייה, ולהם שני ילדים. לפני כן היה טפר נשוי למירה, וממנה נולד בנו דרור. כשהתגרש כמעט לא נשארו בקשר. במלחמת יום כיפור נהרג סג"מ דרור בן העשרים, מפקד טנק, בקרבות ברמת הגולן. "הוא לא דיבר על עזיבת הצבא ומיעט לדבר על בנו", אהובה מספרת.
"כשעזב את אשתו דאג שיהיו לה חיים טובים, וכשהתחתנה עם בעלה השני היא ביקשה לגדל את דרור. אריה הסכים וחתם. ביום שדרור נהרג אני יודעת שהוא לקח את זה קשה. הוא לא דיבר, אבל בערך חודש לפני שנפטר הכינו סרט על קרב תל מוטילה ולקחו אותו לשם עם מישהי שאחיה נהרג. הפתיע אותי שהיא סיפרה אחרי מותו שבמהלך הנסיעה הוא דיבר על דרור".
אריה נפטר מדום לב אחרי שני התקפים קשים שעבר, אבל כמו במהלך כל חייו הוא אף פעם לא נשמע לאזהרות. כשביקשו ממנו להימנע ממתוקים אמר שהוא לא שם סוכר בתה, אלא שותה אותו עם חלווה. לאריה, כך אומרים, היה ח וש הומור גם ברגעים הקשים. אחרי התקף הלב הראשון, כשקם ממוות קליני, שאלו אותו איך הרגיש כשהיה בתרדמת והוא ענה שראה ארבעה נגרים שבאו לקחת ממנו מידות.
הנס היחיד שקרה לו היה בהתקף הלב השני שלו, כך סיפר לעו"ד פלג, שהתפלא על כך שטפר לא שייך את הנפלאות לעובדה שבכל הקרבות שהשתתף בהם לא ספג אף לא כדור אחד. בהתקף הלב השני היה טפר בגבעת טרשים באזור השרון, לצד הארכאולוג שמעון דר. טפר לא היה מסוגל ללכת, ואז הגיח לפתע רועה צאן ערבי רכוב על חמור. דר שאל ממנו את החמור, וזה הוביל את טפר עד לרכב שחיכה למטה. "זה נס", דיווח טפר.
"אריה פעם אמר שאם הוא לא היה מקיים עם אורי מילשטיין את השיחות הארוכות שלהם, הוא היה מת", סיפרה אלמנתו אהובה, שחיה היום עם מרדכי ציפורי. "הדברים העיקו עליו נורא, ובסוף הוא נפ טר מהתקף, כשאורי לצדו".
זו לא הייתה לוויה צבאית. לא באו לכבד את זכרו ראש הממשלה או שרים. רק האלוף ישראל טל הגיע לבית הקברות ברמת השרון, וצמד חיילות הניחו זר מטעם הצבא. הלוחם האגדי הלך לעולמו בשקט, כמעט כמו שחי. "לא הייתי בלוויה. לא ידעתי שהוא נפטר", מספר פלג. "אבל ביקרתי בקבר, וזו תמונה מרתקת. כמה חודשים לפני מותו הוא טייל בכרמל עם אחיו יגאל, וראה סלע שמאוד אהב. הסלע הוא המצבה, אבל הצמחייה, עם השנים, התפשטה ומכסה היום הכל. אין קבר ראוי מזה לסייר פלמ"ח. מוסווה לחלוטין".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם