הגמגום של ארה"ב מול רוסיה יגבה מחיר כבד
ברק אובמה בוחר בבחירה הקלסית של האדם המערבי: לא להחליט, ובכך הוא יגרום לארצו לשלם מחיר כבד לא פחות מזה שגרם קודמו, בוש
המדיניות האסונית של ג'ורג' בוש הבן עלתה לאמריקה בדם ובממון רב. ההכרזה שלו על מלחמה מתמשכת, נצחית ואוניברסלית, כזו שאין ולא יהיה לה לעולם סיום, התפיחה את תקציב הביטחון האמריקאי. הוא הפך למפלצתי. הוא צמח בלמעלה ממאה אחוז אחרי 2001, ונשאר תפוח ומתרחב תמיד כמעט עשר שנים מאוחר יותר.
האימפריה הייתה צריכה להגן על גבולותיה, להעביר את הקרב לשטח האויב בעיראק ובאפגניסטן, ולכן שלפה את הארנק כדי לממן קמפיין צבאי גדול. כמו שרומא הייתה שולפת את שקי הזהב כדי לממן את הלגיונות שלה ומסעות הביטחון (או הנקם) שלהם מעבר לפרובינקיה מרוחקת. רק שהארנק האמריקאי, כמו הארנק הרומי בשלבים מסוימים, היה ריק. אז היא הדפיסה כסף ובעיקר לוותה אותו ושילמה בערך, פלוס מינוס, מיליארד דולר ליום.
אני יודע שיש כאלה שיביטו במספר האחרון ויחשבו שהוא מופרז. אז הנה הנתונים לפי מחקר אחרון שנעשה בהרווארד: המלחמות בעיראק ובאפגניסטן יעלו, בסוף, אחרי הכל, בין ארבעה לשישה טריליון דולר לארצות הברית של אמריקה. הפרויקטים האלה הם, במילים אחרות, מחסלי אימפריות.
אל מול ההפקרות המוחלטת הזו, יחד עם המשבר הכלכלי, נאלץ אובמה לעשות את הצעד המתבקש היחיד: לחזור הביתה. נעזוב את ההצדקה המפוקפקת למלחמה בעיראק, וושינגטון הייתה חייבת לסיים את המלחמה, ולו רק מסיבות כלכליות. האפשרות הנוספת הייתה קריסה כלכלית מוחלטת, היסטורית ולא בת שיקום.
אז אמריקה החלה נסוגה. היא יצאה מעיראק. היא התמקדה בהפקת אנרגיה בתוך גבולותיה - גם באנרגיה ירוקה מתחדשת, ובעיקר באמצעי הפקה חדשים של נפט וגז מהקרקע. בקרוב ארצות הברית לא תזדקק למקורות אנרגיה זרים, ותוכל שוב לממן את עצמה. השנה תקציב הביטחון יקוצץ, ולאחר מכן יקוצץ שוב. ושוב.
רק שבמקביל לנסיגה הזו, שאיננה סופנית בהכרח ולבטח איננה מצביעה על סוף עידן ההגמוניה האמריקאית, העולם ממשיך להתרחש. מלחמות פורצות. כוחות מסוכנים עולים. המזרח התיכון, שהוא עדיין קריטי ליציבות הכלכלה העולמית )בגלל מאגרי הנפט(, משתנה ועובר תהליכים מהירים ומאתגרים.
האיראנים גילו בוקר אחד ב-2004 את אמריקה על הגבול שלהם. הם אהבו את סילוקו של סדאם, ופחדו פחד מוות מהגעתה של האימפריה אל גבולם. למרבה שמחתה של טהרן, אחרי שהאמריקאים גמרו לחסל את אויביהם הגדולים, ממזרח וממערב, הם מודיעים עכשיו על יציאתם.
והאמריקאים? הם, בעודם בנסיגה מתמשכת, נאלצים לכבות שרפות. להוכיח שהם יוצאים, אבל בעצם נשארים. להמשיך לקיים איום צבאי אמין נגד איראן, כדי שזו תזנח את תוכנית הגרעין - אבל גם לפנות בסיסים שהיו עשויים לשמש במתקפה כזו.
לתוך הלבטים האדירים הללו נשאב ממשל אובמה. הניסיון שלו לשקם את "הכוח הרך" של ארצות הברית של אמריקה נחל הצלחה אדירה. אמריקה היום מוערכת בינלאומית ומסוגלת לייצר קואליציות רבות עוצמה. הבעיה של אובמה היא שהכוח הקשה של ארצות הברית נשחק. כולם יודעים שהוא נשחק. הדם נמצא במים, והכרישים מריחים אותו.
כאן אנחנו מגיעים לסוריה. הרי זה הזמן שרוסיה יכולה לשלוף את ראשה מהמחילה העמוקה שחפרה לעצמה, ולהצהיר על כוונות נאו-אימפריאליות. הרוסים מדברים בז'רגון הסובייטי הוותיק. השבוע לא הייתה להם בעיה לומר שמטרת אספקת טילי ה-S-300 לאסד היא להרגיע "כמה חמומי מוח". הם מתכוונים לאירופאים ולאמריקאים, שרוצים אולי לחמש את המורדים או לכפות אזור ללא טיסה מעל סוריה. הם גם מתכוונים לנתניהו.
מה וושינגטון עושה? היא מגמגמת. היא חושבת בקול רם. רגע אחד היא מבקשת מהפנטגון "להכין תוכנית" לאזור ללא טיסה (המשמעות, שיהיה ברור, היא מלחמה), ורגע אחר מכחישה. כבר שנה היא מתלבטת על חימוש המורדים. ההתלבטות אכן קשה. הרי תמיכה במורדים הסונים יכולה לבסוף להתגלות כתמיכה בעליית שלטון אל-קאעידיסטי, גרוע יותר מזה של אסד. אבל אל מול ההחלטות הקשות שצריכות להתקבל, אובמה בוחר בבחירה הקלאסית של האדם המערבי: לא להחליט בינתיים.
ממשל אובמה יושב על המרפסת, ומגנה את הרוסים על מכירת טילי ה-S-300, אבל אומר שהוא ימשיך "לעבוד עם הרוסים" כדי לסיים את האלימות ולהביא "להסדר פוליטי". איזה הסדר פוליטי? האם האמריקאים באמת סבורים שאסד, שמרגיש בתקופה האחרונה שהוא על הסוס, עם תמיכה רוסית קולנית וגוברת, מתעתד להודיע בוועידת ז' נבה הקרובה שיוותר על שלטונו?
בהתחלה היה נדמה שהרוסים רוצים רק לסכם עם האמריקאים על גבולות הגזרה, ומה יהיה בסוריה אחרי החלפת שלטון אסד; שמוסקבה רק מעוניינת לוודא שהאינטרסים שלה יישמרו; שאולי היא תמשיך להיות סוג של בעל בית בסוריה. פוטין היה צרוב מניסיונו הרע בלוב; שם הוא הסכים לבקשות המערב ליישם אזור ללא טיסה, וקם בבוקר כדי לגלות שהממשלה החדשה בכיס הקטן של אירופה וארצות הברית.
הוא נשבע שזה לא יקרה שוב (זו איננה הערכה; זה ציטוט שנאמר לבכיר ישראלי בפגישה עם נשיא רוסיה). אבל ככל שהתמיכה הרוסית התבררה והתבהרה יותר, הקרב בסוריה הפך לטוטלי. הכוחות הסוניים, כבר ברור, לא ייתנו לרוסים שום נגיעה במדינה אם וכאשר ישתלטו עליה; ההבנה הזו הובילה לאסקלציה רוסית. כמו אסד, אין להם מה להפסיד בסוריה.
המדיניות הכוחנית הפכה למדיניות בריונית, מעצמתית. שימוש בכל מרכיבי השפה הסובייטית - מאספקת נשק ועד לתת לג'ון קרי להמתין שלוש שעות לפגישה עם פוטין, נניח. ושוב, מה אמריקה עושה אל מול זה? היא נעה לאט, היא מתלבטת הרבה. היא חיה בתוך הספקות.
אמריקה לא זקוקה לפרופסור למשפטים, העירה השבוע (בהקשר אחר) כותבת טור ב"וושינגטון פוסט", היא לא צריכה את מפקד ההתייסרות, אלא את מפקד הכוחות המזוינים (בארצות הברית הנשיא הוא המפקד העליון של הצבא, נ"א). בזמן הזה הרוסים נותנים תחושה (למען האמת אשליה) של כוח למזרח התיכון, ובעיקר מותירים רושם של חולשה אמריקאית. הרושם הזה, יותר מהמציאות עצמה, מסוכן מאוד.
אמריקה צריכה לפעול; כך חושבות ידידותיה, מלונדון דרך פריז עד ירושלים. לבסוף וושינגטון תפעל. השאלה היא אם זה לא יהיה מאוחר מדי, אחרי שההסלמה המוחלטת כבר תהיה כאן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם