אזרחי איראן יתייצבו בקלפיות לבחור נשיא
עניין ודריכות במערב לקראת הבחירות; המשטר חושש מהישג לרפורמיסטים וינסה למנוע אחוז הצבעה גבוה, שיעניק יתרון למתנגדיו
המשטר באיראן מעוניין בשיעור הצבעה שיהיה מספיק גבוה על מנת להעניק לגיטימיות לשלטון, אבל גם לא גבוה מדי, כדי שלא ייווצר מצב שבו מספר מתנגדי המשטר שיגיעו לקלפיות יהיה גבוה ממספר נאמני המשטר שיבואו להצביע. בבחירות הקודמות שיעור ההצבעה הגבוה שיחק לידי הרפורמיסטים.
לכן מצד אחד המנהיג הרוחני העליון של איראן, האייתוללה עלי חמינאי, מעודד את תומכיו להשתתף בבחירות, ואומר שכל פתק שלהם הוא קול עבור הלגיטימיות של המשטר; מצד שני המשטר נוקט צעדים כדי להוריד את מפלס ההתרגשות וההתלהבות סביב הבחירות משום שאווירה כזו עשויה להביא לקלפיות יותר מצביעים המתנגדים לשלטון.
ועדיין, מבחינת רוב האיראנים, יום הבחירות הוא אחת ההזדמנויות היחידות שלהם לדחוף לשינוי בדרכי שלום, בלי להסתכן בעונש, באלימות או גרוע מכך - בחוסר יציבות ואפילו במלחמת אזרחים (אגב, רוב האיראנים רוצים שינוי, אבל לא במחיר של מלחמת אזרחים כמו בסוריה). אם הם אכן יחליטו להתייצב ולהצביע, הרי שזה יהיה משום שבעיניהם זו הדרך הכי פחות מסוכנת לנוע לקראת שינוי.
נכון שהמרחב הפוליטי באיראן הצטמצם עוד יותר בשנתיים האחרונות עד כדי כך שאפילו מועמדות של נשיא ומייסד לשעבר של הרפובליקה האסלאמית נדחתה, וגם נכון שקשה להבדיל בין המועמדים השונים. ובכל זאת, יש הבדלים ביניהם, ואלה יכולים להשפיע על מדיניות החוץ האיראנית.
ערב הבחירות נראה שמדובר במרוץ משולש בהשתתפות השמרן סעיד ג'לילי, הממונה על המשא ומתן בנושא הגרעין; איש המרכז חסן רוחאני, לשעבר הממונה על שיחות הגרעין; ומוחמד באקר כאליבף, ראש עיריית טהרן. בעת שלכאליבף אין ניסיון במדיניות חוץ, לשני המתמודדים הנוספים בהחלט יש. ג'לילי הבטיח להשאיר את איראן במסלול המתנגד לפשרה - ואין סיבה שלא להאמין לו.
לעומת זאת, יש שלושה גורמים שעשויים לתרום להפגת המתיחות במדינה במקרה שרוחאני ינצח (בתנאי שהמשטר יכבד את התוצאות, כמובן). הגורם הראשון אינו רוחאני אלא הצוות שיביא עמו. כשאחמדינג'אד עלה לשלטון בתחילת העשור הקודם, בתוך חודשים הוא החליף 80 מהשגרירים המנוסים ביותר של איראן. רובם היו שייכים לזרם הפרגמטי יותר במדיניות החוץ, שמעדיף פשרות ולא עימותים. החליפו אותם אנשים שקיבלו את התפקיד בגלל האידאולוגיה שלהם ונאמנותם לאחמדינג'אד, ולא בגלל כישוריהם. אם בעקבות ניצחון של רוחאני יתבצע תהליך הפוך - ויוחזרו אנשי מקצוע מנוסים לעמדות מפתח במדיניות החוץ - יש בהחלט סיכוי שנראה איראן קצת שונה.
שנית, רוחאני ואנשיו מחזיקים בהשקפת עולם שונה מזו של אחמדינג'אד וחמינאי. הם עדיין חשדנים כלפי המערב ותומכים בתוכנית הגרעין, אבל האליטה האיראנית, שאליה משתייך רוחאני, לא רואה את העולם בשחור-לבן. העולם אולי עוין, אבל עדיין אפשר למצוא אינטרסים משותפים ויש סיכוי לשיתוף פעולה. וכך, במקום להדגיש את ההתנגדות (למערב), הם מתגאים בפרגמטיות היחסית שלהם.
שלישית, מנהיגי השמרנים מסרבים לכל פשרה ונראה שהם מוכנים לקחת את הסיכון שבהחרפת העימות עם המערב. עם רוחאני יש שביב של תקווה. אמנם לא המערב יקבע היום את תוצאות הבחירות, ואולם אם רוחאני ייבחר ויחליט לנקוט מדיניות חוץ מתפשרת יותר, תגובת המערב בהחלט יכולה לקבוע אם הוא יצליח ואם גורמים מתונים יוכלו להמשיך להתחזק ולדחוק לשוליים את הקיצונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם