יעלון מנסה להזהיר את ארה"ב מפני רוחאני
מציאות משתנה: משחק המעצמות החדשות עולה עוד מדרגה בשדה הקרב הסורי; ובמזה"ת שוב זורמים נהרות הנשק לקראת עוד קיץ חם
על פי התפיסה שהציג יעלון בביקורו בארצות הברית מיד לאחר שנודעו התוצאות, תפיסה שעליה חזר בפגישות עם צמרת הממשל בפריז שנערכו ביום שני השבוע, הניצחון של רוחאני נובע בראש ובראשונה מהחלטתו של המנהיג האיראני האמיתי, עלי חמינאי, "להשתמש" ברוחאני.
חמינאי היה יכול לפסול מראש את מועמדותו של רוחאני לנשיא (תפקיד שממילא נמוך בכמה דרגות מסמכותם של האייתוללות), או להציב מולו רק מועמד שמרן אחד או שניים, במקום לפצל את קולות השמרנים בין מועמדים רבים, אבל הייתה לו סיבה טובה לא לעשות זאת: המטרה של חמינאי יכולה להיות הקלת הסנקציות הכלכליות על איראן באמצעות הצהרות מתונות בשנה-שנתיים הקרובות, והסכמים עם המערב על האטת תוכנית ההעשרה של האורניום, זאת כדי לצלוח בנחת את השלב האחרון בדרך אל הפצצה (גם אם השלב הזה ייקח מעט יותר זמן מאשר במקרה של עימות "ראש בראש" בסגנון הנשיא היוצא אחמדינג'אד, שחתר להתקדם אל הפצצה כמעט בכל הכוח).
ובכל זאת, כמו שמערכת הביטחון לא חזתה את ניצחונו הסוחף של רוחאני, גם יעלון מכיר בכך שיש צדדים חיוביים בבחירתו של האיש המתון יחסית; אחרי הכל, האיש נקב בשם המפורש "ישראל" בנאומו הראשון לאחר הניצחון השבוע, והוא תומך בדיאלוג עם ארצות הברית באותה מתכונת שבה הוביל הקפאה אמיתית של תוכנית הגרעין האיראנית על רקע הפלישה האמריקאית לעיראק השכנה בשנים 2004-2003. אבל בינתיים הגישה הפסימית היא השלטת.
יעלון הגיע לארצות הברית בסוף השבוע שעבר בדרכו לסלון האווירי שנערך השבוע בפריז, כאשר וושינגטון נמצאת בעיצומה של הערכת מצב מחודשת באשר למדיניות (או חוסר המדיניות) שלה במזרח התיכון, ובעיקר בסוריה.
האמריקאים רצו ולא רצו לשמוע מה שיש ליעלון להגיד, ואילו דבריו של שר הביטחון לא השתנו באופן דרמטי מאז ביקורו בישראל של מזכיר ההגנה צ' אק הייגל לפני כחודש וחצי. ככלל, אין אלה ימי זוהר מבחינת ארצות הברית, וניתן היה לחוש בכך גם בסלון האווירי. הביתנים של מעצמת-העל הצטמקו בסלון הנוכחי לעומת סלונים קודמים, ולובשי מדים של הצבא הגדול בעולם לא נראו כלל בשדה התעופה, שהופך פעם בשנתיים למרכז הגלובלי של עולמות התעופה והביטחון. קיצוצי תקציב הביטחון בארצות הברית הביאו לעצירה מוחלטת של נסיעות אנשי צבא לחו"ל שלא לצרכים מבצעיים.
וככל שארצות הברית דועכת - סין ורוסיה עולות. המעצמה (הכלכלית) החדשה סין והמעצמה (הצבאית) לשעבר רוסיה ערכו בפריז מפגן כוח מרשים, עדות נוספת לערעור הסדר העולמי ששרר מאז קריסת ברית המועצות לפני 24 שנה, ושהתאפיין בהגמוניה מוחלטת של ארצות הברית - הגמוניה שכבר אינה קיימת.
במידה רבה הרצון של רוסיה לשוב ולכבוש לעצמה מעמד של מעצמת-על, או לפחות "לעשות דווקא" לארצות הברית, משתקף במלחמת האזרחים הבלתי נגמרת בסוריה. יש קשר ישיר בין ההתעקשות של רוסיה (לפחות ברמה ההצהרתית) להעביר לבשאר אסד מערכות טילי קרקע-אוויר S-300, שיקשו על חיל האוויר להמריא מכל שדה תעופה באזור, ואולי יגיעו גם לידי חיזבאללה, לבין הדרישה של הרוסים שלא להציב טילים אמריקאיים על אדמת אירופה ולא לחמש את המורדים באסד.
האמת היא שהנשק למורדים ממילא זורם כמו מים - גם מהמחסנים הנבזזים של צבא סוריה המפורר, גם דרך גבולות טורקיה או בדרכים פתלתלות יותר מערב הסעודית. יש כנראה ממש בפרסומים שהיו, גם לקראת סוף השבוע הזה, על נשק טילים מתקדם שהגיע למורדים גם בשבועות האחרונים.
אבל משחק המעצמות הולך ונעשה דרמטי יותר לנוכח הסדר המתגבש בעולם המוסלמי: העדה הסונית (בתמיכה רפה של ארה"ב) מול הציר השיעי, שכולל את איראן, אסד (שהוא בכלל עלאווי, אבל כרת ברית חיים עם השיעים) וחיזבאללה.
ההצהרה הברורה שנתן השבוע נשיא מצרים מוחמד מורסי, בעד המורדים ונגד אסד, והניסיון של ארגון חמאס הסוני לקושש כספים במקום התקציבים שהפסיקו לזרום מטהרן משרטטים בקווים ברורים יותר מאי פעם את ציר העימות השיעי-סוני.
בישראל הצביעו לא פעם בשנתיים האחרונות על הלך רוח מדאיג בעולם הערבי, שלפיו מי שכרת ברית עם ארצות הברית גילה עם הזמן שהוא אינו יכול לסמוך עליה (למשל נשיא מצרים המודח חוסני מובארק, שברק אובמה הפנה לו עורף ברגע האמת), בעוד רוסיה נלחמת עבור בעלות בריתה עד הסוף (פוטין הוא משענתו החשובה ביותר של בשאר אסד).
בשבועיים האחרונים נפל סוף-סוף האסימון גם בוושינגטון, ואיתו ההבנה שכך אכן נראים הדברים בעיניים של המזרח התיכון. מה שהוביל לתובנה המאוחרת הוא ניצחונו המוחץ של הציר השיעי בזכות לחימה של למעלה מאלף אנשי חיזבאללה, שלא פחות מ-600 מהם נהרגו או נפצעו.
ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ תומכות בכל מאודן במורדים בסוריה. הן מפעילות בימים אלה לחץ כבד על ארצות הברית כדי שתפעל מול הציר שמובילה רוסיה ושנתפס כמנצח. הלחץ הזה מצטרף לביקורת נוקבת מבית, שמשמיע המנהיג הרפובליקני ג'ון מקיין נגד אוזלת היד של ממשל אובמה בסוגיה הסורית. הממשל נתון ללחץ כבד גם עקב עניינים פנימיים, כמו הסערה המתחוללת בפרשת ההאזנות הסתר של גופי הממשל השונים.
כפי שהדברים נראו השבוע, אסד וחיזבאללה מלקקים בעצמם את פצעי הניצחון הגדול שלהם בקוסייר, והם אינם נערכים להמשך הקרבות גם על העיר חלב, שנשלטת ברובה על ידי המורדים. מלחמת האזרחים תשוב לתיקו שמאפיין אותה זה זמן רב. ארצות הברית תגביר את מעורבותה באזור, ובעיקר את הזרמת הנשק למרות האיומים של פוטין. עוד לפני הגעת יעלון לוושינגטון, וכנראה בלי קשר לבי קור, הצהירו האמריקאים באופן מפתיע כי אסד אכן חצה את הקווים האדומים של אובמה כאשר השתמש בנשק כימי נגד המורדים. האם הצעד הבא של ארצות הברית יהיה להכריז על אזור אסור לטיסות בפני חיל האוויר הסורי? האם פוטין יאפשר לאובמה להכריז על איסור כזה?
בשורה התחתונה לא התקבל למעשה שום מידע חדש לגבי השימוש בנשק הכימי מאז שראש חטיבת המחקר באמ"ן, תת-אלוף איתי ברון אמר דברים זהים לחלוטין בהרצאה באוניברסיטת תל אביב כבר לפני חודש וחצי. ההצהרה החדשה של ארצות הברית היא בסך הכל אחת התוצאות של הערכת המצב המחודשת שנערכת בוושינגטון. האמריקאים שידרו באמצעות אותה הצהרה כי הם עולים מדרגה במעורבות שלהם בסוריה. בינתיים לא ניכרת אימה בדמשק או במוסקבה, וגם לא בביירות. חיזבאללה, אגב, משלם מחיר כבד על מעורבותו המוחלטת במלחמה בסוריה מעבר לאבדות בקרבות. בתקופה הקרובה יתפוצצו ככל הנראה לא מעט מכוניות תופת במעוזים שלו בביירות ובבקעא. המורדים הסורים לא ישכחו ולא יסלחו לנסראללה על מה שעשה.
אגב, מעבר לסוריה ולאיראן, במהלך הביקור של יעלון בארצות הברית עמדו על הפרק שתי סוגיות מרכזיות בקשר לסיוע הצבאי האמריקאי לישראל. יעלון דן בפנטגון בחבילת סיוע מיידית של נשק חדש לישראל, כפיצוי על עסקת נשק ענקית של ארצות הברית עם ערב הסעודית. ערב הסעודית זקוקה לנשק חדיש ובכמויות עצומות כמשקל נגד מול ההתחמשות של איראן, בזמן שהתעשיות האמריקאיות הענקיות זקוקות לעסקת המיליארדים כמו חמצן, לנוכח קיצוץ תקציבי הרכש הביטחוני בארצות הברית עצמה. זהו עוד מנוף שבאמצעותו לוחצת ערב הסעודית על ארצות הברית להגביר את מעורבותה בסוריה.
מבחינת ישראל, הנשק שהיא עומדת לקבל בשנתיים הקרובות כפיצוי על העסקה הסעודית, שכולל טילים, מערכות מכ"מ ומטוס-מסוק מסוג V-22, שיעלון טס בו במהלך הביקור לפני שבוע, אינו מהווה מכפיל כוח ברמה האסטרטגית.
חשובים יותר היו הדיונים שהחלו בסוף השבוע שעבר בוושינגטון על מזכר הבנות לגבי סיוע ביטחוני רב-שנתי ארוך טווח חדש, במקום הסכם הסיוע לישראל (כשלושה מיליארד דולר בכל שנה), שיהיה בתוקף עד אוקטובר 2017.
בינתיים ערך השבוע צה"ל תרגיל ענקי, בעיקר באוויר וביבשה. תרגיל כזה יכול להעיד על הגברת מוכנות למלחמה בקיץ, גם אם הוא חלק משגרת אימונים כוללת. על הפרק עומד בעינו האיום הישראלי הברור להמשיך לסכל, גם בכוח, העברת משלוחי נשק אסטרטגי לסוריה ומשם ללבנון. מנגד, קיים האיום של אסד שלא יבליג על התקיפה הישר אלית הבאה בסוריה. מציאות כזאת יכולה להביא להתלקחות מלחמה במהלך החודשים הקרובים, ולכך התכוון מפקד חיל האוויר, אלוף אמיר אשל, בהרצאה בבית חיל האוויר בהרצליה לפני חודש.
ועדיין הסוגיה האיראנית היא החשובה ביותר. ישראל תפעל להסביר בארצות הברית ובמערב שמתק השפתיים של רוחאני עלול להיות מלכודת דבש שתוביל את האיראנים לפצצה גרעינית ולהשגת חימוש שיאיים על כל העולם, שכן האיראנים עדיין עובדים על טילים בעלי טווח של 10,000 קילומטר שיוכלו להגיע מאיראן אפילו עד אמריקה.
בינתיים נראה שהדינמיקה לא עובדת לפי הרצונות של ישראל. בארץ קיוו מאוד שיוגברו הסנקציות הכלכליות על איראן עוד לפני הבחירות, אבל זה לא קרה. עכשיו, בעקבות הניצחון של רוחאני, זה גם לא יקרה לפחות עד אוגוסט, אז יתקיים המפגש הבא של המעצמות עם איראן, והפעם תחת הנהגתו הפורמלית של רוחאני.
איראן כנראה לא תחצה את הקו האדום של ישראל: העשרת מעל 250 ק"ג אורניום בשיעור של 20 אחוז ומעלה. רוחאני צפוי להגיד שאיראן מעכבת את העשרת האורניום, אולי אפילו מקפיאה את התהליך. בינתיים ימשיכו מאמצי הגרעין של איראן בכל הערוצים - רחוק ככל האפשר מעיני פקחי האו"ם. זו הפוביה הישראלית שאותה מבטא יעלון בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים. אם יתברר בסופו של דבר כי רוחאני מוביל להפסקה אמיתית של תוכנית הגרעין, זו תהיה הפתעה עצומה, מסדר הגודל של חשיפת תוכניות הגרעין של לוב וסוריה בעשור שעבר, שהתגלו רק בשלבים מתקדמים מאוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם