ספקית הנשק הגדולה למדינות ערב: ישראל
ייצוא אמצעי הלחימה מישראל לארצות ערב נאמד במיליארדי דולרים. מה הסיכוי שבמלחמה הבאה ישוגרו לכאן טילים מתוצרת ישראלית?
בספרו "מלחמתו של צ'רלי וילסון" מתאר ג'ורג' קרייל מכירת נשק מישראל לפקיסטן בתחילת שנות ה-80. אלחאק היה זקוק למערכות רדאר למטוסי אף-16. וילסון סיפר לנשיא הפקיסטני על החוויה שלו בשנה הקודמת, כשהישראלים הראו לו מחסני ענק של נשק סובייטי שהם לקחו מאש"ף בלבנון.
חבר הקונגרס האמריקני, שהיה להוט לסייע למוג'הידין באפגניסטן במלחמתם בצבא האדום הסובייטי, הסביר לאל-חאק שהוא מנסה לשכנע את הסי-אי-איי לרכוש את הנשק הסובייטי מישראל, להעבירו לפקיסטן ומשם לאפגניסטן. "זיא, פרגמטי כתמיד", כותב קרייל, "חייך והוסיף: רק אל תצייר מגן דוד על התיבות".
וילסון הכיר היטב את צורת העבודה הישראלית. חודש לפני כן נודע לו שישראל משדרגת בחשאי טנקים רוסיים מסוג טי-55 עבור הסינים. סין מכרה את הטנקים המשודרגים לפקיסטן. וילסון ראה את הטנקים באסלמאבאד, בירת פקיסטן, הבין את חוקי המשחק והציע שאל-חאק יערוך עסקה דומה עם ישראל.
חבר הקונגרס האמריקני היה נחוש ונלהב. הוא ביקר בישראל, נפגש עם ידידו צבי רפיח, לוביסט של התעשיות הביטחוניות בוושינגטון, ועם חברתו משכבר הימים, השחקנית גילה אלמגור. ידידתו קרול שאנון, שהצטרפה אליו לביקור בישראל, סיפרה לקרייל שווילסון דיבר על טנקי טי-55 ועל עסקאות סודיות עם פקיסטן: "הוא היה בטוח שהוא יצליח לעשות משהו שאף אחד אחר לא הצליח".
וילסון אף ביקש מהתעשייה הצבאית שתפתח מערכת הגנה מפני הליקופטרים שתימכר לאפגניסטן. "אתם היהודים כל כך חכמים", הוא אמר בסיור בתעשייה הצבאית. "נסו לפתח מערכת הגנה ואני אשכנע את הפנטגון לממן את הפיתוח".
שלושים שנה אחר כך, צבי רפיח מתנער מהדברים. "למיטב ידיעתי לא הייתה שום מכירת נשק לפקיסטן", הוא אומר. "אני לא הייתי מעורב במכירת נשק לפקיסטן ואני לא יודע על מעורבות של צ'רלי בדבר כזה".
ג'ורג' קרייל, שהיה מפיק בכיר ברשת סי-בי-אס האמריקנית, נפטר לפני שבע שנים. וילסון נפטר לפני שלוש שנים. השחקן טום הנקס גילם את וילסון בסרט על חייו, "מלחמתו של צ'רלי וילסון", שיצא לאקרנים בשנת 2007.
"יש לנו שורשים רציניים בפקיסטן עוד מהתקופה של המשטר הצבאי", אומר סוחר נשק ישראלי. "אין שום בעיה להגיע אליהם ולתפור עסקאות נשק. מסתובבים שם עדיין גנרלים מהמשטר הצבאי, שהכירו טוב אנשי צבא ישראלים".
לפי דו"ח של סוכנות המידע הביטחוני ג'יינס, ב-2012 הייתה ישראל יצואנית הנשק השישית בגודלה בעולם, עם מכירות בסכום של 2.4 מיליארד דולר - אחרי ארצות הברית (28 מיליארד דולר), רוסיה (10 מיליארד דולר), צרפת (4.5 מיליארד דולר), בריטניה (4 מיליארד דולר) וגרמניה (3 מיליארד דולר).
היצוא הביטחוני הישראלי עלה ב-74 אחוזים מאז 2008, בעיקר בגלל עסקאות נשק עם הודו. במכירת מל"טים ישראל נמצאת במקום השני אחרי ארצות הברית, ולפי הערכת ג'יינס היא תגיע בשנה הבאה למקום הראשון.
"ישראל הרשמית וסוחרי נשק ישראלים פרטיים מכרו בשנים האחרונות ציוד ביטחוני ונשק כמעט לכל מדינה בעולם, מלבד אולי לעיראק ולאיראן", אומר סוחר נשק ותיק. ישראלים מכרו נשק וציוד ביטחוני לסומליה, שהיא בסיס לארגוני טרור רבים, ונשק נמכר גם לטליבאן, לאיחוד האמירויות, לסודן, לסרי לנקה העובדת בשיתוף פעולה הדוק עם איראן, ואפילו לאיראן עצמה.
לפי דו"ח של המשרד הבריטי לעסקים, חדשנות וכישורים, המפקח על היצוא הביטחוני במדינה, ישראל מכרה בשנתיים האחרונות מערכות לוחמה אלקטרוניות למצרים ולמרוקו; מכ"ם, ציוד קשר, ציוד ניווט ומערכות תצפית לאלג'יריה; מערכות מכ"ם ומערכות להגנה מפני טילים לאיחוד האמירויות; ומערכות מכ"ם ולוחמה אלקטרונית לפקיסטן. משרד הביטחון הישראלי ופקיסטן הכחישו קשרים ביטחוניים בין שתי המדינות כפי שעלו מהדו"ח, שנחשף באחרונה בעיתון הארץ.
בספרו "חרב פיפיות" כותב אהרון קליימן ששר המסחר לשעבר, גדעון פת, הבהיר ב-83' כי "השיקול העקרוני, הראשון והמובן מאליו העומד ביסוד ההחלטות למסחר בנשק הוא איסור מוחלט למכור נשק למדינת אויב, ונקיטת מרב אמצעי הזהירות כדי למנוע את נפילתו של ציוד רגיש לידיים הלא נכונות". שיקול של פת נשמע היום תמים ומנותק מהמציאות.
"מאז שנחתמו הסכמי אוסלו אני מסתובב במדינות מוסלמיות וערביות ומוכר ציוד ביטחוני", אומר יצרן ציוד ביטחוני. "קל להגיע אליהם, ולמעשה הם אלה שמגיעים אלינו באמצעות סוכנים בריטים וצרפתים. אנחנו נפגשים בכינוסים בינלאומיים. בשבוע שעבר התקיים בצרפת הסלון האווירי. כולם היו שם, גם נציגים של מדינות ערב.
"אחרי שנוצר הקשר הראשוני אנחנו מחליפים מיילים מוצפנים. גם הטרוריסטים נוהגים להצפין דואר בשיטות האלה. אף פעם לא התרגשתי או פחדתי מהמגעים עם ארצות ערב. מבחינתי הרבה יותר מפחיד להסתובב באפריקה או בדרום אמריקה מאשר במדינה ערבית. אתה גם לא מרגיש שהגעת למדינה ערבית. שדות התעופה שלהם מודרניים, בתי המלון ברמה של חמישה כוכבים, אין שום הבדל בין שהות במדינה ערבית לנסיעה לאירופה.
"לפעמים אנחנו נפגשים בלונדון או בפריז: כמו כולנו, גם הם אוהבים את אירופה. ההתרגשות היחידה במגעים איתם היא סביב השאלה אם הם יקנו את הציוד שאני מעוניין למכור. יש הרבה סוכנים שמדברים עם יצרנים כמוני אבל רק עסקאות ספורות נחתמות".
כל העסקאות, הוא אומר, נחתמות רק אחרי שהוא מקבל את אישור משרד הביטחון. "בדרך כלל אין בעיה להשיג אישור. למדינת ישראל יש אינטרס לשמור על קשרים עם מדינות ערב".
הקשרים הביטחוניים בין ישראל למדינות ערביות ומוסלמיות הדוקים: לאחד משרי הממשלה הנוכחית היו קשרים עסקיים-ביטחוניים במדינות המפרץ. אהוד ברק הוא בעל מניות בחברה לציוד ביטחוני "סיאלום טכנולוגיות", שמוכרת למלזיה, לפקיסטן, לעומאן ולערב הסעודית. מקורביו אמרו ל"הארץ" כי המניות מוחזקות באופן חוקי ושהכל מדווח.
חברה ישראלית אימנה לוחמים באחת ממדינות המפרץ. בפרשה של חיסול מחמוד אל-מבחוח ב-2010 פורסם בתקשורת העולמית שדובאי השתמשה במערכת אבטחה ישראלית כדי לזהות את אנשי המוסד שהשתתפו בהתנקשות.
חגי פלג, שהיה מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, ביצע סקר ביטחוני בשביל מדינה במפרץ הפרסי בהיותו הבעלים של חברת "אסי". חברת "ראדום" לייצור מערכות במטוסים, שבראש חברת האם שלה עמד גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, סחרה עם אחת ממדינות המפרץ. ב-2008 חתמה התעשייה האווירית על חוזה כקבלן משנה של חברת לוקהיד מרטין להתקנה של מערכות השבחה במטוסי אף-16 שהיו בשירות צבא מרוקו.
איש העסקים מתי כוכבי נולד בחיפה. אביו דוד היה מורה בבית הספר הריאלי. הוא היגר בשנות ה-90 לארצות הברית, והתעשר מעיסוק בנדל"ן ומשיווק טכנולוגיות ביטחוניות להגנה על נמלי ים ושדות תעופה. כוכבי התפרסם ב-2004 כשניסה להקים אי אוניברסיטאי בערבה בחסות מלך ירדן. חברת איי-ג' י-טי שבבעלותו חתמה על חוזי הגנה על גבולות, על מקומות אסטרטגיים ועל בארות הנפט של מדינה במפרץ.
לא כל העסקאות כשרות. בחודש ספטמבר, בבית משפט בארצות הברית, ייגזר דינו של סוחר הנשק עודד אורבך, שניסה למכור נשק לטליבאן באפגניסטן. ב-16 בינואר 2002 החליטה מועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה מספר 1390 להטיל אמברגו על מכירת נשק לטליבאן, מה שלא מנע מעודד אורבך, סוחר נשק ישראלי-אמריקני תושב אילינוי, לתכנן מכירה של נשק לארגון הטרור האפגני.
הפרשה החלה כשמנהל הסמים האמריקני חשף בסוף 2010 חמישה עבריינים שניסו להעביר הרואין וקוקאין לארצות הברית. עסקאות סמים ונשק קשורות לעתים זו לזו, ואכן החמישה הודו בחקירתם שהטליבאן ביקשו מהם גם נשק כדי להגן על מעבדות ההרואין ולהשמיד טנקים אמריקניים.
בתרגיל עוקץ התחזו סוכנים אמריקנים לנציגי הטליבאן, נפגשו בגאנה עם אלוואר פאוריאן, שותפו של אורבך, וביקשו ממנו נשק. פאוריאן פעל בזריזות. שבועיים אחר כך שלח אורבך לפאוריאן הצעת מחיר החושפת את סכומי העתק המתגלגלים בשוק המסחר בנשק. מחירו של טיל ג'בלין נגד טנקים נע בין 87 אלף ל-110 אלף דולר. מחירו של טיל סטינגר (טיל כתף נגד מטוסים) מגיע ל-49 אלף דולר. רובה צלפים נמכר בין 13,480 ל-16,750 דולר. 2,750 דולר יעלה משגר רימונים.
הסוכנים האמריקנים הציעו לפאוריאן ולאורבך לבוא לרומניה כדי לחתום על החוזה. בפברואר 2011 טסו השניים לבוקרשט ושם פגשו את הסוכנים, שהתחזו לנציגי הטליבאן. אורבך הציע בפגישה לשלוח לאפגניסטן אנשים מטעמו שידריכו את אנשי הטליבאן כיצד להשתמש בנשק. למחרת הוא נעצר ביחד עם פאוריאן. אחרי חודשיים הם הועברו לארצות הברית. לפני כחודשיים אורבך הורשע בקשירת קשר להעברת טילים ותמיכה חומרית לטליבאן באפגניסטן.
התובעת פריט בהררה אמרה בבית המשפט המחוזי בניו יורק שאורבך ושותפו פאוריאן בגדו במדינתם. לפי כתב האישום השניים נפגשו עם מקור ברומניה, בגאנה ובאוקראינה בתחילת נובמבר 2010, כדי לדון במכירה של טילי קרקע-אוויר, טילים נגד טנקים ורובי אם-16 לטליבאן. סכום העסקה הגיע ל-25 מיליון דולר, והעמלה שהיה אורבך אמור לשלשל לכיסו עמדה על 800 אלף דולר.
שכניו של אורבך בהיילנד פארק שבאילינוי היו המומים. אורבך - בן 55, יליד ישראל, נשוי ואב לשניים - היה איש עסקים קטן. הוא ניהל חברה שמכרה סבון ושמפו לבתי מלון וסיפק סוכר לחברת קוקה קולה. לפי נתונים שנחשפו בבית המשפט הוא נקלע לקשיים כספיים. שני שעבודים בגובה של 86 אלף דולרים נרשמו על ביתו בהיילנד פארק.
לאתר האינטרנט היילנד פארק ווטץ' סיפרו השכנים שקרובת משפחה של אורבך נהרגה בפיגוע בישראל. "אתה חושב שאתה מכיר את שכניך אבל למעשה אתה לא מכיר אותם", אמרה כריסטי לולו, השכנה מהבית הסמוך.
אבל אורבך אינו הישראלי היחיד שניסה למכור נשק למדינות או לארגוני טרור. בשנת 2000 נעצרו שני ישראלים, אלי כהן ואביחי וינשטיין, בחשד שניסו למכור נגמ"שים לאיראן. השניים הכחישו ובסופו של דבר לא הוגש נגדם כתב אישום.
שנתיים אחר כך נחקר וינשטיין בחשד למכירת רפידות נגמ"שים לאיראן. המשלוח, על גבי אונייה ישראלית, היה מיועד באופן רשמי לתאילנד, אולם כשהספינה עגנה בנמל המבורג גילו השלטונות בגרמניה שהרפידות נמכרו לאיראן. וינשטיין הכחיש וטען שאינו יודע דבר על שינוי היעד.
ב-2004 טענו כלי תקשורת ירדניים ששני סוחרי נשק ישראלים נעצרו בירדן אחרי שהבריחו נשק למורדים בחבל דארפור בסודן. שלוש שנים אחר כך לכדו אנשי האו"ם בסודן כלי נשק ישראליים - רובי גליל ותבור - אצל המיליציות האחראיות לטבח בדארפור.
ב-2006 נחקר אזרח ישראלי ביאחב"ל בחשד שייצא ציוד ביטחוני לעיראק. שלוש שנים לפני כן טען רדיו עיראק שישראל מחמשת את צבא ארצות הברית במדינה באמצעות מטוסים הנוחתים בבגדד. ביוני 2010 הואשם בארצות הברית חנוך מילר, סוחר נשק ישראלי תושב יהוד, במכירת נשק לסומליה - נמל מבטחים לארגוני טרור כאל-קאעידה, לפי דו"ח של המועצה ליחסים בינלאומיים מיוני 2010.
ב-23 בינואר 1992 הטיל האו"ם אמברגו על מכירת נשק לסומליה, בהחלטת מועצת הביטחון 733. האמברגו עדיין לא הוסר, אך כל זה לא הפריע למילר, סרן ביחידה לתכנון מטוסים בחיל האוויר וממקימי חברת ראדום. לפי כתב האישום הוא תכנן להקים רשת אווירית עם שני מטוסי תובלה, שתטיס ציוד ביטחוני ורובי קלצ'ניקוב במשקל של 24 טון מבוסניה לצפון סומליה.
"התעשיות הביטחוניות מוכרות נשק וציוד ביטחוני למדינות ערביות ומוסלמיות, ומשם הוא עובר הלאה לאיראן ולמדינות אחרות שלא היינו רוצים שהוא ייפול לידיהן", אומר בכיר בתעשיית המזל"טים. כבר יותר מעשרים שנה הוא עובד בתחום - מנהל בכיר, מסתובב בכל העולם, מכיר את כולם, יודע היטב איך מתנהל המסחר בציוד ביטחוני ובנשק.
"מכרתי מזל"ט למדינה מסוימת. מבחינת ישראל עדיף שהנשק שלנו לא יגיע למדינה הזאת, אבל אנחנו רוצים למכור ולא להתעסק במוסר. לפעמים אנחנו לא מוכרים ישירות את הנשק למדינה ערבית או מוסלמית אלא למדינה אירופית, ומשם, בהסכמתנו, הוא עובר למדינת אויב. לפעמים המדינה שרכשה מאיתנו את הנשק משתמשת בו בעצמה ומזמינה את האיראנים להשתתף בחגיגה. בתוך שלושה-ארבעה ימים המהנדסים האיראנים יודעים מה יש במטוס".
דני יתום, ראש המוסד לשעבר, מכיר את התופעה. הוא הקים בעבר חברה למכירה של ציוד ביטחוני ומאמן אנשי ביטחון באפריקה. "לגיטימי שמדינה מוכרת נשק. לא כל מה שנמכר יורה והורג, אבל כשהשאה הפרסי היה בשלטון מדינת ישראל מכרה לו נשק. אחר כך פגשנו את הפצצות האלה כשהן הגיע לחיזבאללה ונחתו על ראשינו.
"לעתים יש חשש שהנשק יעשה סיבוב ויסכן אותנו, ואז רצוי להיות חכמים ולא למכור. אנחנו מוכרים כנראה ציוד ביטחוני למצרים בהיקפים מצומצמים, וזה לא חכם כי הנשק הזה עלול להיות מופנה נגדנו. מערכת היחסים שלנו עם מצרים מתוחה, ומכירת הנשק לא תמתן אותה".
דורון אלמוג, אלוף פיקוד הדרום לשעבר, היה אחד המשקיעים בחברת המזל"טים "בלובירד", שמכרה מטוסים למדינות ערביות ומוסלמיות. "גם כלוחם הגעתי למדינות ערביות עם טכנולוגיה ישראלית", הוא אומר.
לחימה במדינת אויב כשאתה מצויד בטכנולוגיה ישראלית לא דומה למכירת מטוס למדינת אויב.
"הכל נעשה לפי היתרים של משרד הביטחון ולמען ביטחון ישראל".
נשק שנמכר למדינות ערביות ומוסלמיות עלול להיות מופנה נגדנו. יכול להיות שזה נעשה למען בצע כסף, ולא למען ביטחון ישראל?
"לא ולא. השיקול הראשון הוא טובת ביטחון המדינה, ואין יותר מה לדון בזה".
סוחר נשק ישראלי אומר שהוא מכיר היטב את השיקולים הישראליים הקשורים למסחר בנשק. "לנו ולמדינות ערב יש אינטרסים משותפים. אנחנו רוצים מהן נפט בכמויות גדולות, שעולות על הצריכה שלנו, והן רוצות נשק.
"יש אינטרס נוסף, של מאבק באויבים משותפים. סוריה, חיזבאללה ואיראן הם האויבים שלנו ושל מדינות ערב, והמלחמה המשותפת מאפשרת לנו לחתור לשיתופי פעולה עם מדינות ערב. סוחרי נשק ואנשי עסקים ישראלים פוגשים את הסוחרים הערבים באפריקה ובאירופה, ומצליחים לתפור בלי שום בעיה עסקאות נשק".
"הדברים האלה נעשים אחרי שיקול דעת מאוד מעמיק", אומר בכיר באחת מחברות התעשייה הביטחונית, שמוכרת ציוד ביטחוני למדינות ערביות. "זה לא שיקול הדעת של התעשייה הבטחונית, אלא של שר הביטחון ולפעמים של הקבינט הביטחוני. ברור שהתעשיות רוצות למכור. אנחנו זקוקים לחוזי יצוא כאוויר לנשימה.
"גם מערכת הביטחון זקוקה ליצוא הבטחוני מפני שהכסף שמגיע מהיצוא עוזר לה לממן פרויקטים בשביל צה"ל, אבל השיקול הכלכלי אינו היחיד. אחד השיקולים המרכזיים במסחר בנשק עם מדינות ערביות הוא הרצון להשאיר ערוץ תקשורת פתוח, שדרכו אפשר לסחור אבל גם לנסות לדבר ולהשפיע. זה סוג של ערוץ תקשורת שדרכו אפשר, לא תמיד בהצלחה מלאה, להגיע למדינה שבשום אופן לא הייתה מדברת איתך".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "ככלל, משרד הביטחון אינו נוהג להתייחס לעסקאות יצוא ביטחוני".
"אם אנחנו לא נמכור אירופה תמכור, ואז הכסף יגיע לחברה אירופית ולא לחברה ישראלית", אומר בכיר באחת החברות הביטחוניות. סכומי עתק מתגלגלים בתחום. על פי הדו"ח השנתי האחרון של הפיקוח על היצוא הביטחוני והטכנולוגיה הצבאית של האיחוד האירופי, מדינות האיחוד האירופי העניקו ב-2011 אישורים ליצוא נשק בסכום של 37.5 מיליארד אירו - בעשרים אחוזים יותר מאשר בשנה הקודמת - וזאת הודות לשווקים הגדלים במזרח התיכון ובאסיה.
ערב הסעודית היא רוכשת הנשק הגדולה ביותר, עם רכישות בסכום של 4.2 מיליארד אירו; אחריה איחוד האמירויות עם 1.9 מיליארד אירו. 48,123 אישורי ייצוא ניתנו ב-2011 במדינות האיחוד האירופי. רק 379 פניות נדחו, ובהן 74 בקשות למכירת נשק במזרח התיכון.
לפי הדו"ח האחרון של "סיפרי", ארגון שוודי העוקב אחרי עסקאות נשק בינלאומיות, שוק המסחר בנשק גלגל בשנה האחרונה טריליון דולר. ארצות הברית, רוסיה, גרמניה, צרפת ובריטניה שולטות ב-75 אחוזים מהיקף יצוא הנשק, ישראל נמצאת במקום העשירי. לפי דו"ח של הקונגרס האמריקני, בין 2004 ל-2011 מכרה ישראל נשק בסכום של 10.6 מיליארד דולר, לא כולל מכירות לצה"ל.
"הכיוון בעסקאות נשק הוא לא רק כלכלי", אומר בנימין בן אליעזר שהיה שר הביטחון. "אני לא מוכן לאשר שסחרנו עם מדינות ערביות, אבל תחשבי בהיגיון מה צריכים להיות השיקולים אם מדינת ישראל סוחרת עם מדינות ערב, והכיוון הוא לא רק כלכלי".
ובכל זאת, קשה להתעלם מהצד הכלכלי. מדינת ישראל חילקה 320 אלף רישיונות שיווק לציוד ביטחוני, והתוקף של רובם יפוג בסוף השנה. "אין לנו שום כוונה לחדש את כל הרישיונות הקיימים", הודיע מאיר שליט, ראש אפ"י, האגף לפיקוח על היצוא הביטחוני במשרד הביטחון, בכנס של האגף בחודש שעבר.
רוב הבקשות המגיעות לאפ"י מאושרות. ב-2012 הגיעו לאגף 26 אלף בקשות לרישיונות שיווק, מתוכן הופקו עשרים אלף רישיונות. מתוך 9,000 בקשות לרישיונות יצוא הופקו 8,200 בקשות.
בינואר 2008 נכנס לתוקף חוק הפיקוח על היצוא הביטחוני, המטיל חובה על אזרח המדינה או תושב קבע לקבל רישיון שיווק ויצוא מהאגף לפיקוח על היצוא הביטחוני במשרד הביטחון. חובת הרישוי חלה גם במקרים של מגעים מוקדמים בארץ ובחו"ל לקידום עסקה. המפר את החוק צפוי לעונש מאסר של שלוש שנים ולקנס של שישה מיליון שקלים.
משרד הביטחון חייב להיוועץ במשרד החוץ לפני מתן הרישיונות. דו"ח מבקר המדינה מהשנה שעברה מצא שבחמישה מקרים מנכ"ל משרד הביטחון, אודי שני, לא התייעץ עם משרד החוץ. שתיים מהעסקאות אף יושמו ללא קבלת ייעוץ מתאים.
אבל לא רק השכנים הסמוכים מסוכנים, לעתים מכירה של נשק למדינות המנהלות קשרי מסחר עם מדינות אויב חמורה לא פחות. "כל התעשיות הביטחוניות הישראליות מוכרות נשק למדינות דרום אמריקה. בדרום אמריקה אפשר לקנות כל דבר תמורת כסף", אומר הבכיר בתעשיית המזל"טים.
"האיראנים משחדים מפקדי בסיסים בדרום אמריקה, מגיעים לבסיס, בוחנים את הנשק שלנו ובתוך זמן קצר יודעים בדיוק איך הוא מורכב וכיצד להתגונן מפניו. הם אפילו לא צריכים להגיע למדינה דרך השלטון המרכזי, מספיק שהם מכירים מפקד בסיס רודף בצע".
"ישראל לא תאשר מכירת נשק לשום מדינה שארצות הברית, קנדה, צרפת ובריטניה דחו את בקשותיה לאספקת נשק", הבטיח שר המסחר והתעשייה גדעון פת ב-83'. המציאות היום שונה. סין היא סדין אדום בכל מה שקשור לעסקאות נשק. לסין קשרים צבאיים וכלכליים הדוקים עם איראן.
בהוראת ארצות הברית ביטלה ישראל בשנת 2000 מכירה של מטוס ביון מסוג "פלקון" לסין, ב-2004 פרץ משבר נוסף כשלארצות הברית נודע שישראל מוכרת לסין חלקי חילוף למל"ט "הארפי" המיוצר בתעשייה האווירית. ב-2006 נחקר אפרים מנשה, הבעלים של חברת המל"טים "אמית", בחשד שמכר מזל"ט לסין, אך לא הוגש נגדו כתב אישום.
מנשה הכחיש, אבל ב-2008 פרסם העיתוון "סטרייט טיימס סינגפור" כי בתערוכת נשק בסין הוצג מל"ט סיני, סי-אייץ'-3, הכוכב של המל"טים הסיניים. "איש לא שם לב", נכתב בעיתון, "שהמל"ט הסיני הוא כמעט העתק של המל"ט 'בלו הורייזון' של חברת אמית".
אפרים מנשה אומר שהוא מכיר את הפרסום. "בוודאות לא מכרתי לסין, המתחרים שלי העלילו עליי עלילות", הוא אומר. "הסינים חיקו מל"ט אמריקני. גם להודים יש מל"ט דומה".
לפי הדו"ח הבריטי, בריטניה אסרה על ישראל למכור לאזרבייג'ן נשק עם מרכיבים בריטיים. ארצות הברית ואירופה לא מוכרות נשק לאזרבייג'ן מחשש שהיא תשתמש בו להשגת שליטה בחבל נגורנו קרבאך, אולם בספטמבר 2008 נחתמו חוזים למכירת נשק בין שלוש יצרניות נשק לאזרבייג'ן.
באתר המודיעין הפתוח "אירוסינט" נכתב כי אזרבייג'ן תקנה מישראל נשק בסכום של 1.6 מיליארד דולר. תקציב הביטחון של המדינה ב-2012 יגיע ל-1.7 מיליארד דולר, רובו ככולו יוקדש לרכישת נשק ישראלי ומערכות הגנה מפני טילים.
בריטניה אף אסרה על ישראל למכור מנועי מטוסים לסרי לנקה. ישראל, לפי פרסומים זרים, מכרה לסרי לנקה ציוד ביטחוני בסכום של מאות מיליוני דולרים: בין השאר נמכרו ספינות טילים, מטוסי כפיר, מזל"טים וטילי ים-ים מסוג גבריאל.
בריטניה עצמה מכרה ב-2009 נשק לסרי לנקה בסכום של כשישה מיליון דולר. לאחרונה הקשרים בין סרי לנקה לאיראן התהדקו. קצינים מצבא סרי לנקה התאמנו באיראן, ואיראן מכרה נשק למדינה. שר הנפט של איראן, חוסיין פאראחי, ביקר בה לפני שבועיים. בפגישה עם שר החוץ של סרי לנקה ג'י-לי פייריס בפברואר השנה, דיבר ראש הממשלה נתניהו על הצורך להחריף את הפיקוח הבינלאומי על איראן ולהטיל עליה סנקציות צבאיות.
בפברואר 2010 נידון סוחר הנשק הישראלי גדעון שריג לתשע שנות מאסר בלונדון על סחר בנשק עם סרי לנקה ללא אישורים. שריג, לפי כתב האישום, מכר לסרי לנקה רובי עוזי וכלי נשק אחרים מאוקראינה, ותחמושת מסרביה. "מסחר בנשק הוא לא העבודה הכי נאה והכי יפה", אומר עמי פדר, עורך הדין של שריג, בשיחת טלפון ממשרדו בלונדון, "אבל קצת קשה לחשוב כל הזמן בלונדון על מצבים שעלולים לסכן את ישראל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם