עיר החטאים: העבר האלים לא יוצא ממדיין
על אף ניסיונות לקדם פיתוח תשתיות ורפורמות, כנופיות פשע אלימות עדיין שולטות ברחובותיה של מדיין, העיר השנייה בגודלה בקולומביה
הרכבל ממחיש את השינוי שהמקום עבר מאז היה נחלתו של אסקובר. כך גם המגדל המתנשא מעל לקו הרקיע של הבאריו (השכונה), צוק גרניט שכבר זכה לפרסים בשל עיצובו המודרני, וה"פארקה ביבליוטקה" (ספריית הפארק), שכמה מהאנשים העניים ביותר בעולם מגיעים אליה כדי ללמוד, להשתמש במחשב או סתם לחפש הפוגה מהחיים.
אלה סמלים של התרסה ותחייה במדיין, שהייתה לפני עשרים שנה העיר המסוכנת בעולם. ביום אחד יכולתם לראות בה כמה מכוניות תופת מתפוצצות, על רקע המלחמה של פבלו אסקובר במדינה, במנגנוני השלטון ואכיפת החוק, ובחברה בכלל. הסמלים הללו הם חלק מיוזמה אזרחית ופוליטית נועזת: להכניס בכוח מרחבי נשימה לתוך הבאריוס העניים והמותשים בפאתי העיר, מרחבים שאולי יתנו סיכוי לשלווה ולשוויון הזדמנויות.
ליוזמה הזאת יש פנים: סרחיו פחרדו, ראש העיר מדיין בשנים 2003 עד 2007. את הפרויקט שלו הוא הציג בפני קבוצה של אנשי עסקים שהתכנסה, מכל המקומות בעולם, בעיר חווארז במקסיקו, שירשה את מקומה של מדיין כעיר המסוכנת בעולם וכמוקד המלחמה הגלובלית בסמים.
זה היה בסתיו של 2009. במצגת שלו הראה פחרדו את ספריית הפארק ואת מיזמי התרבות והאוריינות בבניינים שהיו פעם שדות הקרב ושדות המוקשים של המלחמה בסמים. "הפוליטיקאים אמרו לנו שאנחנו חולמים", אמר פחרדו לקברניטי חווארז, "אבל הוא וצוותו "סגרו את הדלת בפני הפשיעה, ופתחו את הדלת בפני ההזדמנויות".
עכשיו יורד מהרכבל בסנטו דומינגו האיש של פחרדו בשטח, אלחנדרו אצ'ברי, שאחראי לתחייתה של מדיין משלב התכנון ועד לביצוע. עכשיו, בבאריו, אנחנו חולפים על פני אחד מה"סדסוס" הפזורים בשכונות העוני - אלו הם "מרכזי יזמות ופיתוח", מסביר אצ'ברי, "שבהם אנשים יכולים לקבל הלוואה זולה אם הם רוצים לפתוח חנות או בית קפה קטן".
בספריית הפארק יש אווירה של חריצות ומטרה, עם המוני בני אדם שמביטים במסכי מחשב או בספרים. אבל העדות האמיתית לשינוי היא הנערים בני העשרה היושבים מתחת לציורי קיר שצוירו לזכר "הקורבנות של הקונפליקט בקומונה 1" (הם ציוריים מאוד: אוסף של צלבים, אישה כפותה, אחרת נאנסת, איש שרגליו נכרתו). הנערים נראים כמו רבים כמותם בבאריוס באזור הזה של העולם: שובבים, רזים, גבוהים ונוטפי ערמה. אבל מה שבפיהם שונה מאוד.
"זה היה הבאריו הכי מסוכן במדיין", אומר סבסטיאן בן ה-16, שחובש כובע בייסבול. "להגיע למרכז העיר היה בלתי אפשרי, היינו כל הזמן תקועים כאן. האחים הגדולים שלנו כולם צרכו סמים או סחרו בהם. הייתי פעם בבית, והקליעים עפו פנימה בזמן ארוחת הערב".
ועכשיו?
"אני משתמש ברכבל, אני משתמש בספרייה - יש לי כרטיס קורא, אני יכול לשאול ספרים - אבל גם להגיע לכאן כדי לעשות שיעורים. אני הכי אוהב את שיעורי ההיסטוריה - אני אוהב לקרוא על סימון בוליבר ועל מה שהוא עשה למען האנשים".
ואם כל זה לא היה?
"אז מן הסתם הייתי מת", הוא אומר, "או שהייתי בקומבוס". הקומבוס הן הכנופיות שעדיין סובבות בעיר, ומפזרות פחד ואימה בבאריו.
אלקסיס קצת יותר מבוגר, בן 18, וגם הוא גדל על הסיפורים. "כשפבלו אסקובר היה עדיין בחיים, כל זה היה שייך לו. כשהוא מת הכל התחלק בין הקומבוס - אנשים עשו הרבה כסף מסחר בסמים וכולם רצו חלק. כשהייתי קטן וגרתי עם סבתא שלי, הם הרגו שני בני אדם בחדר שינה אחד בבית שלנו. אחד מהם נרצח בסכין. אחד ששמו "הקצב" עינה אותו למוות.
"ואז הגיעה למקום הזדמנות לשינוי. והיה שם דיל - שלום בתמורה לג'ובים. הממשלה נתנה להם מקומות עבודה ובתמורה הם הפסיקו להרוג. הם הבטיחו עבודה וחיים טובים, 'אם תניחו את הנשק'. אבא שלי עזר לתכנן את זה". הוא מצביע לכיוון הספרייה: "הבניינים האלה הם הדברים החשובים: הספרייה, בית הספר החדש".
אבל עם כל השיפור הפיזי, "השינוי הכי גדול", מסכם אלקסיס, "הוא במצב הנפשי. אנחנו אנשים שונים עכשיו".
רוסלבה קרדונה רואה את השינויים ממרומי שנותיה. היא השורדת היחידה מאחת הוועדות לענייני זכויות אדם שקראו תיגר על המיליציות. היא גם שכלה את בעלה ובנה בגלל מלחמות הסמים. "אתם לא יכולים לתאר לעצמכם מה היה כאן לפני עשור. הם היו מציעים כסף לילדים קטנים כדי שיהרגו שוטרים. זה היה שומם ומסוכן, היו גופות אפילו בכנסייה. אתה רואה את הנחל שם? הם היו זורקים אותן לתוכו בסופי השבוע. ואז בא הצבא, לקח אנשים לכלא והרג אותם. הייתה לנו ועדה, אבל כולם נהרגו ואני ברחתי. לא יכולתי להישאר ולראות הכל. ועכשיו תסתכל. חזרתי. זה מרגיש כמו חלום ואני לא רוצה להתעורר".
אלו חבלי הלידה של קולומביה, תהליך בחינה עצמית עמוק שממשלות רבות אחרות היו מתביישות לעבור. מתרחשים בה שלושה תהליכים משמעותיים. ראשית, יש ניסיון להביא לקצה את אחת ממלחמות האזרחים הארוכות בעולם, דרך הכנסת מחתרת המורדים "פאר"ק" אל הזרם המרכזי של הפוליטיקה. שנית, יש ניסיון להחזיר קרקעות למי שנעקרו מהן, במדינה שיש בה יותר עקורים פנימיים מבכל מדינה אחרת בעולם. שלישית, יש קריאה נחרצת לשינוי מהותי בשפה ובמאפיינים של המלחמה הגלובלית בסמים, אחרי 40 שנה של מאבק עקוב מדם בהנהגת ארה"ב.
למיליציות היה קלף מנצח בפוליטיקה: נשיא הברזל, אלברו אוריבה, שאביו נרצח בידי פאר"ק. בשנים 2002 עד 2008 השתמש אוריבה באמינות שלו בקרב המיליציות כדי לשכנע אותן לוותר על הנשק, להתפרק ולהפוך לחלק אינטגרלי מהחברה, באמצעות הבטחות לחינוך ולעבודה. הוא קיים חצי מהבטחתו. רוב המיליציות התפרקו, אבל דון ברנה ומפקדים אחרים הוסגרו לארה"ב, נשפטו ונשלחו לכלא. ואז קמה ועלתה ברית רפורמיסטית: האיש שהיה שר ההגנה של אוריבה והיום הוא נשיא קולומביה, חואן מנואל סנטוס קלדרון, חבר לאלמנטים מהמפלגה הליברלית היריבה ומתנועת פחרדו העצמאית, וכולם עמדו מאוחדים ברצון לרפורמות ובמלחמה נגד הסמים.
"איך שלא מסתכלים על זה, המלחמה בסמים כשלה", אומר שגריר קולומביה בארה"ב, מאוריסיו רודריגז. "ככל ש'המדינות היצרניות' סובלות יותר, כך 'המדינות הצרכניות' מאשימות אותן יותר על שהן מזהמות את 'הנוער העני והתמים שלנו'. זה ממש לא כך, ועכשיו אנחנו צריכים שינוי רדיקלי ודחוף. מספיק! לנו, באמריקה הלטינית, זה הספיק".
בשנה שעברה אירחה קולומביה את "ועידת האמריקות", והשיקה יוזמה שמטרתה "לחשוב על כל הנושא מחדש", מסביר השגריר רודריגז. "להגיע לניתוח מומחים גלובלי של נושא הסחר בסמים - מבחינה כלכלית, מבחינת מחיר חברתי, מבחינת הלבנת הרווחים בבנקים הגדולים, הכל - ולהגיע לאסטרטגיה גלובלית חדשה, רדיקלית".
היוזמה מבוססת בחלקה על חישובים שמראים כמה מעט המדינות מרוויחות מהסחר, שגורם להן כל כך הרבה נזק. דניאל מחיה, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת האנדים בבוגוטה ועמית לשעבר של אלחנדרו גביריה אוריבה (כיום שר הבריאות והביטוח הלאומי בקולומביה), הגיע למסקנה שרק 2.6 אחוזים מהערך המיוצר בקולומביה אכן נשאר במדינה.
מחיה מסביר את אבני הדרך בתמחור של קילו קוקאין: "בג'ונגל הקולומביאני המחיר הוא 3,000-2,500 דולר , באזור החוף 8,000-6,000 דולר. ברגע שהחומר מגיע למקסיקו המחיר הוא 15,000 דולר , ובתחומי ארה"ב 35 אלף - לסיטונאים; ברחוב המחיר הוא בין 150 אלף ל-250 אלף . המחיר נוסק למעלה אחרי שהחומר עוזב את אזור ההשפעה של קולומביה. האדם היחיד שאי פעם התקרב לשליטת על כל שרשרת הייצור והסחר היה פבלו אסקובר".
בשנת 1993, אומר מחיה, שיעור מעשי הרצח בקולומביה היה הגבוה בעולם: 420 לכל מאה אלף איש, "ובמדיין אפילו כפול מזה". עכשיו השיעור הארצי הוא 33 למאה אלף איש, "אבל במדיין המספרים עלו מ-75 ל-150 לכל מאה אלף, מאז שדון ברנה נלכד ב-2008. יש האומרים שכששלט בעיר הוא עשה עסקה עם פחרדו, ושמר על השקט". כל מה שקרה בעיר, לטוב ולרע, אפשר להסביר "בעזרת העובדה שהיא נמצאת על צומת דרכים של נתיבי הברחת הקוקאין", לפי מחיה. וכך, למרות כל השינויים, העיר מדיין היא עדיין נתיב מעבר לכמויות ענק של סמים. השאלה היא מי מעבירים את הסמים, ואיך הם עושים זאת.
עם זאת, מה שמשפיע על החיים במדיין הוא הדרך שבה פועלת כיום מלחמת הקרטלים, בעידן ה"פוסט-פירמידה" של הנרקוקפיטליזם: בריתות חלשות של פשע מאורגן וחצי מאורגן, כנופיות ו"קומבוס" או "סופר-קומבוס" (תלוי בגודל ובהשפעה). החידוש הבולט האחר, כמו בכל עיר באמריקה הלטינית, הוא העלייה בהתמכרות לסמים קשים - במיוחד לקראק קוקאין, שהוא עכשיו הקללה הגדולה של הבאריוס באמריקה הלטינית.
כשמראים לך את מדיין דרך עיני המקצוענים הצעירים ממשרד ראש העיר, הכל נראה טוב. שאלות בדבר מבנה הכנופיות החדש והמורכבויות של עידן פוסט-אסקובר נענות במשיכת כתפיים. כשהולכים לסיור בקומונה 13, כדי להתפעל ממבנה מדרגות נעות מרשים שהוקם בלב הבאריו, איש לא מספר שרק שבוע קודם לכן שלושה ילדים, שליחים של חנויות מכולת, חצו שם קו גבול בלתי נראה המבדיל בין אזורי שליטה ופעולה של כנופיות: על חייו של בן השמונה חסו ושלחו אותו לביתו, אבל את שני בני ה-11 עינו ורצחו.
וכך חזרתי לקומונה 13, כדי לחפש את הראפר ג'היקו, שגדל בשכנות לילדים שנרצחו. "אחרי שזה קרה כל כך הרבה אנשים יצאו לרחובות, שלא היה בבאריו אפילו מעשה רצח אחד במשך שמונה ימים", הוא אומר.
ג'היקו, בעל מראה דובי וחוכמת רחוב, הוא מנהיג שכונות במדיין: הוא מדבר נגד אלימות הקרטלים והכנופיות ונגד הכוח כמטרה בפני עצמה, ומושך המון קהל ותשומת לב בינלאומית גם בשל השירים שלו.
"אני שם את עצמי בקו החזית, כמו כל אחיי ואחיותיי שעושים את זה", הוא אומר. "אני לא חש שמישהו רוצה להרוג אותי, ומכבדים אותי בבאריו ובקהילה. לעתים קרובות מגיעות חדשות רעות - כמה מחבריי בתנועת ההיפ-הופ למען השלום נהרגו. לפעמים הם חוצים קווי גבול בלתי נראים, לפעמים נקלעים לקו האש או נפגעים מריקושט, ולפעמים זאת בכלל לא תאונה".
אנחנו הולכים ברחובות של קומונה 13, כשילד קטן עוצר את ג'היקו ומבקש ממנו חתימה על המחברת שלו, המעוטרת בתמונות של הארי פוטר. "במדיין, אם אתה עובד למען התרבות אתה עובד נגד מלחמה", ממשיך הראפר. "אנחנו לא יכולים לעשות הרבה בנוגע לצעירים שכבר חברים בכנופיות. ולא שאנחנו לא מנסים, אלא שפשוט אין לנו משאבים מספיקים כדי לפתות אותם לעזוב את מה שהם עושים או את הכסף שהם מרוויחים. אבל אנחנו יכולים להציג מודל אלטרנטיבי לכל השאר - מוזיקה במקום אלימות. אנחנו קוראים לבני נוער לא לפגוע באחרים. אנחנו מוחים נגד התקשורת ונגד ההאדרה של ברוני הסמים בטלנובלות, כל הזבל הזה".
הוא בוחן את השינויים מאז תקופת פחרדו ואומר: "כן, היה שינוי. ומובן שאנחנו מסכימים עם השינויים. אבל הם צריכים להמשיך לתקוף את הגורמים, לא את התוצאות". ג'היקו משרטט דיאגרמה: גרעין שמסביבו חגים "לוויינים" כמו שוד, חטיפות, סמים ומעשי רצח.
"זה מה שהם תוקפים, את הלוויינים. ומה באמצע? חוסר שוויון, חינוך רע, מחסור במקומות עבודה או בהזדמנויות - את הדברים האלה צריך לשנות", הוא אומר. "היו כמה דברים טובים, אבל אני הלכתי בכל יום לבית הספר דרך אזור מלחמה, ובכל יום אני לוקח את בני בן ה-8 לבית הספר דרך אזור מלחמה. זה לא ממש השתנה. קודם היו סוחרי סמים, מיליציות. עכשיו: קומבוס, מיני-קומבוס, סופר-קומבוס - הכל מפורק לגורמים, אבל זו עדיין מלחמה".
יש תחושה שהימים ההם רק מחכים להזדמנות לחזור. בדירה בחלק הנוח יותר של העיר, מלאת חפצי אמנות ופרחים, אני פוגש אישה נדיבה שמגישה עוגות טעימות. איתה נמצא בנה החורג, שלובש חולצה לבנה הדוקה. הוא פותח בשיחה ושואל מאיפה באתי. "הייתי בקומונה 13", אני עונה, "בשביל הסיפור של הילדים שנרצחו". " אה", הוא אומר, "אנחנו מכירים את הילדים האלה. הם היו פושעים, גנבים. החיסול שלהם היה רצון הקהילה". זה דיבור של מיליציות. ואכן, הוא מראה צלקת מפצע ירי.
עורך הדין מישל פינדה רמירז הוא הפנים של דון ברנה, הסופר-קאפו שכלוא בפלורידה. לרמירז ברור לגמרי למה פחרדו הצליח לקדם את הרפורמות שלו. "למה היה פה שלום בזמן שפחרדו היה ראש העיר?", הוא שואל רטורית. "מכיוון שדון ברנה היה מסוגל לערוב לזה. בגלל ההסכם".
בין מי למי?
"בין דון ברנה והתדמית שלו לפחרדו והתדמית שלו. הפשיעה הייתה בירידה, בגלל ההוראות של דון ברנה".
לעומת זאת, הוא מציין: "עכשיו יש לכם את ה' אופיסינה' ואת ה'אורבנוס', אבל אין מפקדים שישליטו סדר. הילדים אחראים על העסק, אף אחד לא יכול להשתלט על זה - וזה המצב הפוליטי. כשכורתים את הראש הילדים חופשיים לנהוג בטפשות. אם דון ברנה היה כאן, לא היו לנו הבעיות האלה. התנאי לפירוק המיליציות היה חנינה וסטטוס פוליטי, גם לדון ברנה, ואז אוריבה שינה את הכללים. הוא עצר את הקאפוס והסגיר אותם, כולל את מרשי".
אבל דון ברנה הודה בסעיף האישום שמייחס לו סחר בסמים.
"כוח להגנה עצמית שמשתמש בסמים כדי לגייס כספים הוא לא קרטל סמים. כשאתה מרשה לסוחרים לשנע טונות של קוקאין ולוקח על זה כסף - זה מס. הפאר"ק, שנגדם נלחמנו, נמצאים באותו מצב. הם גברים במדים. זה לא אותו דבר כמו צ'אפו גוזמן או פבלו אסקובר - אלא היו סוחרי סמים, ללא כוונות פוליטיות".
כצפוי , פינדה רמירז לא משתכנע מהתנועה ששואפת להביא שלום דרך רפורמות אורבניות, רפורמות של מדיניות הסמים ושיחות שלום עם פאר"ק. קולומביה, הוא טוען, "מחולקת בבסיסה בין אוריביסטים (ימנים) לאנטי-אוריביסטים משמאל".
למי משתייכים הרפורמיסטים של פחדרו?
"הם החזיר שבאמצע".
ג'היקו, הראפר למען השלום, מכין לעצמו כוס תה צמחים עם "אגואה ארוטיקה", מים ארוטיים. "אתה מרגיש כאליו אתה קופץ במעלה הנהר", הוא מתאר את מה שהוא עושה. "אבל אפילו אם נפסיד בסוף, זה לא אומר שצריך להפסיק. צריך להמשיך להילחם. לפעמים אני חושב שאני צריך לעזוב את קולומביה ולהשאיר הכל מאחור. אבל אפילו אם נפסיד, אני צריך להיות מסוגל לומר שנלחמתי. אם אתה לא נלחם, אתה משול למת. יש לנו כאן אמרה: לחיות זה לא רק לנשום - זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי, ידידי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם