"שלא תהיה לך טעות, המדינה רצחה אותו"
הוא סחף אלפי חסידים, והסעיר מדינה שלמה כשהתבצר עמם בביתו. השבוע נפטר הרב עוזי משולם, ורק משפחתו לצדו.
ביום שלישי השבוע באתי אל חצר הבית הבלתי נשכחת ההיא ברחוב ביאליק ביהוד, וישבתי עם שניים מבניו, שמואל ושילה. הבכור עמי הגיע מקנדה, שם הוא מתגורר בשנותיו האחרונות; והאחות בת אל, ילדה בן יום אחד לפני אותו יום חמישי, האחרון בחייו של עוזי משולם.
עכשיו, כשיושבים שבעה על בעל הבית, החצר מופרדת בין עזרת גברים לעזרת נשים, שם יושבת האישה אלישבע. בחצר תנועה ערה של אנשים, אבל בשעות הארוכות שהייתי שם לא ראיתי שהגיעו המוני אדם. השנים הארוכות שעברו מאז מחלתו והסתגרותו של משולם, עשו את שלהן.
הבן שמואל מספר שהגיע לבית החולים עם אביו רק כדי לחדש את צינורות ההאכלה שהזינו את גופו המשותק, אבל הרופאים התעקשו שהוא זקוק לאשפוז. הדופק היה אטי, 52, לעומת 68 האופייני למשולם בתקופה האחרונה. כשהבין שמואל שאין מנוס מאשפוז, הזעיק מהבית ביהוד את התרופות הקבועות שלו וגם את המזרן עליו שכב, נימבוס 4 המיוחד נגד פצעי לחץ, שעליו שוכב גם אריאל שרון.
בשעות האחרונות הצמידו למשולם טלפון סלולרי והוא, בהכרתו המעורפלת, אולי שמע את בתו, בת אל - שזה עתה ילדה ללא סיוע של זריקת אפידורל כמצוותו - אומרת לו "תודה אבא". שמואל מספר שאחרי השיחה עם הבת חזר דופק הלב של אביו לנורמה.
למחרת, יום שישי ב-12 בצהריים , קיבל שמואל טלפון מרון, המטפל האישי של משולם, שהזעיק אותו דחוף לבית החולים. שמואל שאל: "אבא נפטר?" נראה לי שכן, ענה המטפל. כשהגיע לבית החולים, אחיו עמי כבר היה שם. אביו היה כבר מנותק מכל צינורות ההנשמה וההזנה. שמואל משחזר: "אבא זה צדיק, קדוש. נישקתי אותו בראש ואמרתי לו: 'קום, בוא אחזיר אותך הביתה'".
17 שנה לפני שנכנס לכלא לשמונה שנים ועשרה חודשים (ישב בפועל חמש שנים), החל משולם, שנולד בשכונת פג'ה בפתח תקווה, את חייו הציבוריים כמדריך קייטנה ביישוב בני עי"ש. הוא הכה שם תלמיד ונמלט מפחד נקמת משפחתו, המשיך להוראה בבית ספר בעיר הולדתו פתח תקווה, והלך ללמוד בסמינר למורים של ישיבת דרום.
הוא היה מדריך קראטה והעביר שיעורים במושב ברקת, שבו התרכזו יוצאי תימן. לימים יהפכו מושבים שלמים כמו ברקת, טירת יהודה וגבעת כ"ח למעוזי החסידים של משולם, שיתגודדו סביבו באותם 52 ימים הרי גורל שנים לאחר מכן בחצר ביתו.
משולם פרש ללימודי קבלה וחיתן במשך השנים עשרות זוגות. מקטרגיו טענו כי מעולם לא הוסמך לרבנות, אבל ילדיו וחבריו דוחים זאת על הסף. "הסבתא הביולוגית שלו התחתנה עם המקובל חיים סינואני, שהיה מורו ורבו, והוא הסמיך את אבא שלי", מספר שמואל משולם, "ולא המדינה הזאת שהרבנים שלה, כמו שכולם רואים, הם מושחתים, נואפים או אוכלי חזירים.
"כיוון שבמדינה הזאת אתה לא יכול לחתן בלי הסכמה של הרבנות, הוא קיבל אישור של הרב שלמה עמרם קורח, הרב של בני ברק, והוא הוסמך כרב והשיא זוגות. בכל העולם החרדי אין מי שעבד ועובד את השם כמו אבא שלי שהיה איש שכולו פנימיות".
משולם שוחרר משירות סדיר בתחילת שנות ה-70 לאחר ששירת כפקיד שלישות. בהמשך שירת במילואים כפקיד קישור בגדוד רפואה. באחת מהפסקות האימונים נח משולם במבנה נטוש באזור קיבוץ קליה, שרוסס בחומר הדברה שהכיל אשלגן, מה שגרם לנשירה מהירה של כל שיער גופו, ובעקבות זאת קבע לו הצבא 28 אחוזי נכות.
אף ששמואל בנו סיפר לנו השבוע שאביו היה לוחם סיירת שחטף כנראה פגיעה מגז חרדל באחת הפעילויות המבצעיות שבהן השתתף, משולם עצמו הכחיש כי שירת כלוחם בסיירת מובחרת, וטען כי היה חייל פשוט. גם עדותו זו לא מונעת מחסידיו לאורך השנים לקשור לו כתרים לא לו.
ב-1977 העביר משולם הרצאה במסגרת יום עיון מטעם ארגון ההורים הארצי בנושא המאבק הנצחי בין אשכנזים לספרדים, והעלה לראשונה את נושא היעלמותם של ילדי תימן. הוא החל לקבץ סביבו תלמידים וחסידים נלהבים שהלכו אחרי הרצאותיו בכל הארץ.
הוא הקים את ישיבת "משכן אוהלים", וניחן בידע תורני ובכריזמה כובשת. אירוע ההתבצרות בחצר במרס 1994 החל מסכסוך שכנים פעוט עם קבלן בניין שבנה בסמוך לחצרו של משולם, וסתם את הביוב. תלמידיו של משולם שהגיעו לחצר התערבו בסכסוך, והקבלן הזעיק משטרה. אחד התלמידים שהיה נכה הוכה במהלך העימות שהתלקח, ולחצר זרמו עשרות מחסידי משולם.
המשטרה חסמה את הגישה לחצר, וכשנורו היריות הראשונות נעשה ניסיון לפשרה שבסופה ייצאו החסידים לדרכם, בעלי הנשק יירשמו ותוקם ועדה לחקירת גורלם של ילדי תימן. אלא שההסכם בוטל בעקבות ביקורת בעיתונים, והמצב בשטח הלך והידרדר, כאשר החצר מוקפת בעשרות שוטרי יס"מ חמושים ובמשטרה לחוצה ומושפעת מאירועי ההתאבדות של אנשי כת כורש באותם ימים בארצות הברית.
הפגישה עם בניו בחצר ביתו טעונה מאוד. הבן הצעיר שילה יושב איתנו, אבל כמעט לא משתף פעולה, ניכר עליו שהראיון הזה לא לרוחו. הוא כעוס, מופנם ולא היה רוצה לראות כאן תקשורת, שבעיניו היא חלק בלתי נפרד מהממסד הישראלי שרדף כל השנים את אבא שלו.
גם שמואל, 25, סטודנט להנדסת אלקטרוניקה, שהקדיש את השנתיים האחרונות לטיפול אישי באביו, כועס וטעון, אבל מדבר בהתרגשות: "דבר ראשון אנחנו לא מהפכנים, ואין לנו קשר לפשעים שהממסד עושה ועשה כאן. אין לנו קשר לילדי תימן ואנחנו לא מתעסקים בזה. אני משקשק מהממסד ולא מתעסק בזה. אנחנו אנשים פשוטים של אבא שלהם, שהיה איש טוב ומדהים ברמה המוסרית שלו, והקריב את חייו עבור מטרה קדושה.
"המדינה עשתה לאבא שלי רצח אופי, וזה נגמר ברצח פיזי. אבי נרצח ושלא תהיה לך טעות. הוא יצא מהכלא ושכב חסר תנועה עוד 13 שנה. זה לא היה חיסול ממוקד ומהיר. התשתית נבנתה בכלא, וזה נגמר ביום שישי שעבר. שמעתי שאומרים שהוא מת ממחלה, וצחקתי.
"הוא נכנס לכלא על הרגליים, וחזר הביתה על אלונקה בגיל 47. נמנעו מאיתנו ביקורים אצלו בכלא. כשיצא ללוויה של סבתא, ליוו אותו מלמעלה עם מסוקים. אין לנו מושג מה עשו לו שם בפנים ומה שמו לו בגוף".
שמואל משולם מקפיד לומר שהוא ושאר משפחתו לא ממשיכים את דרכו של אביהם: "נמשיך את חיינו בדרך של גמילות חסדים ולמידה. גם אתה בתקשורת שהיא זרוע של הממסד לא תוכל לכתוב את מה שאמרתי לך פה, כי גם אתה תהיה ז"ל כמו אבא שלי. או שתהיה ז"ל או שתהיה פודל שלהם.
"אני יודע שאחי עזב לקנדה כי לא רצו שהוא ימשיך לחיות כאן. אבא שלי חזר מהכלא עם לחץ דם, סוכר, לב ומחלת ריאות. הכל קרס. פחדנו לקחת אותו לבתי חולים כי איך אתה יודע מה הרופא שם ישים לו".
למה שהרופאים ירצו לפגוע בו?
"אתה נאיבי. אתה לא יודע איפה אתה חי. זו מדינה שבה כל אחד יכול להיות פתאום לחיץ. הרגו פה ראש ממשלה. הכל פה מכוון מלמעלה, מהוראות. אין כאן יד המקרה בשום דבר".
במהלך מאסרו נוספו למשולם עשרה חודשי מאסר בגלל התנהגות אלימה שלו ושל חסידיו בכלא ובפעולות כלפי אישים ותשתיות ציבוריות, אבל לחץ ציבורי והחלטה של הנשיא עזר ויצמן לקצר את מאסרו סללו את שחרורו.
אבל תנאי השחרור ומצבו הבריאותי המדורדר כפו על משולם בדידות. בשום מצב לא יכלו להיות אצלו יותר מארבעה מבקרים, ורבים מחסידיו הדירו את רגליהם מביתו. המאבק שלו למען ילדי תימן אמנם הפיק ועדות בדיקה שהעלו תהיות ועדויות שונות, אך לא הגיעו לכדי מסקנות ברורות ומוכחות במסמכים על חטיפת ילדים מאורגנת.
שמואל משולם ואחיו מתקשים להכיר בישראל כמדינתם. מבחינתם הם חיים ב"ארץ ישראל" ומקיימים דין תורה. להבדיל מאביהם, הם לא שירתו בצבא ולא מצביעים בבחירות. "אני מקבל את דין התורה", אומר שמואל.
"אם היו עושים לאבא שלך מה שעשו לאבא שלי, היית עושה צבא? אנחנו מאמינים במדינת התורה ולא במדינת ישראל וחוקיה. אחרי מה שעשו לאבא שלנו, במי אנחנו צריכים להאמין? תשאל את אח שלי למה הוא עזב לקנדה וביקש שם מקלט מדיני.
"למוסד ולשב"כ היה אינטרס להחליש ולפגוע בנו. אנחנו לא מאמינים באף אחד. איבדנו את האמון. אבא לא היה מוכן לקבל כסף מביטוח לאומי למרות שמגיעים לו מהם מיליונים. אותו לא עניין כסף. הוא היה יחיד במינו, אבל המדינה גמרה אותו. ארבעה D9 (בולדוזר המשמש להריסה, א"פ) נדרשו כדי להרוס את הבתים בגוש קטיף, ופה הביאו שניים כדי לשבור את החצר של אבא שלי. אז תבין לבד".
המוטיבים העיקריים של המסר המשולמי: נאמני משולם הם היהודים האמיתיים היחידים. כל מתנגדיו היהודים הם "ערב רב" במובן המקראי.
בבוקרו של 30 באוקטובר 1994, חודשים אחרי כליאתו של משולם, יצא קצין הביטחון של כלא ניצן, בני אבירם, מביתו שבקריית מלאכי ונורה ביריות אקדח ממכונית חונה. היריות פגעו בלסתו, בחזהו ובזרועו, ולמרות פציעותיו הקשות שלף את אקדחו וירה לעבר המכונית הנמלטת, שבה ישבו שלושה אנשים, ובהם יואב שעבי ואבנר סעיד, שהורשעו בניסיון רצח ונידונו על ידי השופטים יעקב קדמי, דליה דורנר וחנוך אריאל ל-16 שנות מאסר.
מאוחר יותר נחקר שעבי במעורבות לרצח קצין הרפואה של שירות בתי הסוהר, יעקב זיגלבוים, שנהרג בפיצוץ במכוניתו. את שעבי, שישב כמעט 12 שנה, פגשנו השבוע בביתו בשכונת שעריה בפתח תקווה. מאז שוחרר לא פגש את משולם מפני שהיה אסיר ברישיון, ומשולם עצמו כבר לא היה במצב שאפשר פגישה.
הוא בן 52 בסך הכל, נשוי ואב לארבעה, ונלחם במחלת סרטן שתקפה אותו בשנה האחרונה. שעבי הוא מחסידי משולם, שפגש אותו בשיעור תורה בגוש קטיף ומאז הלך אחריו. שעבי שילם את המחיר הכבד ביותר על מסירותו, והיום לבו כבד על חצר הרב בשל תחושתו שננטש לאורך השנים הארוכות בכלא.
למרות הכעס, נשאר נאמן למשולם, והוא לא מקונן על המחיר האישי ששילם: "תלוי איך מסתכלים על זה. לא שדדתי זקנה ולא שדדתי בנק. נלחמתי על עניינים חשובים לעם ישראל. פרשת יהודי תימן עלתה לתודעה וחשפה כמה אלפי ילדים נעלמו.
"אני חושב שמדובר ב-20 אלף ילדים מכל יהדות המזרח, כולל גם כמה ילדים אשכנזים, שעברו ניסויים כדי להכשיר את התרופה לפוליו. הכרתי אדם שנדיר למצוא היום, שמוכן למסור את נפשו על עיקרון מוסרי. לא חוכמה רק לשבת ולעסוק בתורה, צריך גם לעשות, והרב עוזי עשה. היו פה אנשים שהיו מוכנים להרוג כדי שהאמת לא תצא החוצה. היה קשר שתיקה של שנים של הבכירים ביותר".
אז מה אתה חושב היום על המדינה?
"קשה לי להכיר בה כמדינה שלי, אבל דינא דמלכותא דינא. אנחנו בעיצומו של חילול מסיבי של השם. תראה את הרב הראשי מצגר, את הרב עובדיה, את הרב סתיו. מולם היה הרב משולם צדיק, איש אמת שלא תמצא כמוהו. הוא עמד מול כולם, מול כל אלה שהיו מוכנים להרוג, ובלבד שלא תיפתח תיבת פנדורה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם