מהפכה בתחריר, יוגה בסיני: רשמי ביקור
אחרי שמתגברים על הפחד וחוצים את הגבול לראס א-שטן, מגלים עסקים כרגיל. ומסר לישראלים שנעלמו: "כאן הבדואים שולטים, לא יגעו בנו"
ההתחלה הייתה דומה: 42 מעלות בצל חיכו לי ביציאה משדה התעופה באילת, ואלל, נהג מונית שעבר מעפולה והתמכר לחום הדרומי, לקח אותי לגבול. "הסיבה היחידה שמעט אנשים עוברים עכשיו לסיני היא רק כי העונה עוד לא התחילה, זה בכלל לא קשור לפחד. עוד מעט זה ישתנה גם כאן וגם בסיני", הוא אומר לי.
בכניסה למתחם יש שער סגור. אף אחד לא עומד מהצד האחר. כעבור דקה מבחינה בי מישהי ומכניסה אותי פנימה. אני ניגש לעמדת הדואר, משלם 105 שקלים אגרת מעבר ופורט שקלים לכסף מצרי בשער חליפין שגבוה בעשרים אגורות מהשער הרשמי שבדקתי קודם לכן, בתוספת מרגיזה של 21 שקלים. ישראל נמנעת מלעודד הגעה למצרים, ונהנית מאוד להרוויח עמלות מוגזמות ממי שעושים כן. אני שואל את הפקידה אם רבים עוברים את הגבול לסיני, ונענה בשלילה. "אנחנו מתעסקים כאן בעיקר בתיירות זרה, בכאלה שעוברים לקזינו בטאבה. יש לנו מספיק עבודה".
אני ממשיך לעמדת הדרכונים ומופתע: המקום נטוש. אני יודע שאסור, אבל אני בכל זאת מוציא מצלמה ומתעד את הברזלים הדוממים, שבעבר אכלסו תורי ענק בדרך לסיני. פקיד המעבר קולט אותי ופוקד עליי להפסיק. רגע אחר כך הוא מספר לי שהוא כבר כמה שעות במשמרת, ושאני הישראלי הראשון וכנראה האחרון שיעבור היום את הגבול.
אני עובר לצד המצרי. גם שם המצב רדום למדי. קצינים, פקידי ממשל ועובדים פשוטים מעבירים את זמנם בשתיית קפה, בבטלה ובשיחות חולין. גם בעבר לא אהבתי את השלב הזה. המצרים לא מנסים להסתיר את חוסר האהדה שלהם אלינו, ובימי עומס זה היה פשוט נורא.
הפעם זה לא באמת עניין אותי. החלטתי לברר על שער החליפין שהצד המצרי מציע בתמורה לשקל, וגיליתי שזהו אותו השער כמו בישראל, רק בעמלה צנועה יותר. אחר כך הם יגבו ממני 75 לירות נוספות (42 שקלים) באגרת מעבר למצרים. בחדר של הקפטן הראשי רואים סדרת טלוויזיה אמריקנית עם תרגום לערבית על מסך מחשב.
אני מגיע לשם אחרי שהפקיד במעבר מבקש ממני ללכת ולקבל ממנו חתימה נוספת בדרכון. כשאני חוזר אליו הוא רומז לי שישמח לכמה לירות בתמורה למאמץ הגדול שהשקיע בי. זו הפעם הראשונה בעשרים שנה שאני נוסע לסיני שמישהו ביקש ממני כסף בתמורה למה שהוא עושה. הכל כבר היה חתום, אז פשוט התעלמתי ממנו והמשכתי הלאה.
כדי להוריד את רמת הסיכון ולהפחית את החרדות, דאגתי מבעוד מועד ליצור קשר עם נהג שיחכה לי בגבול. אבו עטיא שמו, דובר עברית, מחזיק ברשותו טלפון של סלקום. מנהל תחנת המוניות המקומית מנסה להתנגד למחטף: עטיא מסמן לי לא להתייחס, ואנחנו נכנסים לפולקסווגן טרנזיט המפוארת שלו. עד לפני כמה שנים מכונית כזו לא הייתה זזה עד שכל המקומות היו תפוסים, גם אם היית צריך לחכות שעתיים ארוכות בחום נוראי ולהצטער על הרגע שנולדת. הפעם אני זוכה לסוג של חוויה מתקנת.
אנחנו נוסעים אולי קילומטר, ועטיא עוצר ליד מרכז מסחרי כדי לקנות משהו לשתות ולצנן את החום הכבד. בכניסה אני עובר לראשונה בחיי בתוך סיני בדיקה ביטחונית בידי שומר עם גלאי מתכות. אנחנו ממשיכים בדרכנו היפה והמדברית. בצדי הדרך מתגלים פרויקטים של בנייה שתקועים כבר שנים, כנראה בגלל הירידה בתיירות באזור, ומהר מאוד אני מגלה שהבעיה הגדולה ביותר שסובלים ממנה במצרים בכלל ובסיני בפרט היא מחסור בדלק.
הסיבה היא שהמשטר מנסה להקשות את התזוזה על האנשים ממקום למקום, במיוחד בימים שלפני הפגנת המיליונים. "עכשיו, כדי לנסוע באוטו, צריך לחכות לפעמים חמש שעות בתחנת דלק. לפעמים אין בכלל", אומר לי עטיא. "מובארק היה הרבה יותר טוב ממורסי, אין מה להשוות. במצרים רוצים מנהיג חזק, לא כמו מה שיש עכשיו".
מגיעים לכאן הרבה ישראלים?
"בחופשות ובקיץ מגיעים הרבה, כולל משפחות וילדים. אנשים לא מפחדים. בשאר הזמן הפרנסה באה מתיירים אירופים, בעיקר רוסים, וגם מקהיר".
שעה חולפת, ובמהלכה אני זוכה לעוד חוויה ראשונית בסיני: הפעלת מזגן באוטו לחמש דקות תמימות. אז אנחנו מגיעים לראס א-שטן, שלשם כיוונתי פעמיי: חוף יפהפה למרגלות נוף הרים עוצר נשימה, ששמו יצא למרחקים כמקום המועדף על מוזיקאים ישראלים. הוא מנוהל בידי בדואי הנשוי לישראלית. שני ילדים יש לזוג. כשאפגוש אותה יום לפני עזיבתי היא תספר לי שהיא מתחמקת ממני כבר כמה ימים, לאחר ששמעה על הכנת הכתבה, ותבקש שלא אזכיר את שמה.
"המצב כאן רגיש מאוד", היא אומרת. "דווקא העובדה שזה מקום שמפגיש בין ישראלים לערבים מכל האזור ועושה כל כך הרבה טוב יכולה לגרום לכוחות החושך לעשות דברים כדי למנוע את זה". במקום יש גם סטודיו ומוזיקאים ישראלים רבים כבר הקליטו בו אלבומים. באמצע אוגוסט ישיקו בעלת המקום וקבוצת אמנים ישראלית פרויקט מוזיקלי שנקרא על שמו של החוף, במסגרת פסטיבל ישראל בירושלים.
ההתמקמות בחוף לוקחת דקות ספורות. לפי בקשתי קיבלתי חושה על שפת המים במחיר 50 לירות ללילה (28 שקלים). החושה עשויה מקש, ופרט לכמה מזרונים וכריות אין בה בעצם כלום. מאוחר יותר אגלה במקום חושות שוות יותר, מעוצבות, עם נישות מאבן להנחת חפצים, ואפילו כמה שבהן יש חשמל. חלקן ממוקמות על צלע ההר, והנוף הנשקף מהן פשוט עוצר נשימה. במקומות אחרים בסיני תוכלו למצוא גם בקתות מושקעות יותר, ממוזגות ומוארות, וכמובן בתי מלון בתעריפים נוחים.
הזמנתי ארוחה צמחונית שמבוססת על תבשילים, סלט וטחינה, והתחלתי להסתובב. מהר מאוד הבנתי שהמקום ריק למדי, ומכיל בדואים, מצרים ומעט ישראלים וישראליות. אחת מהן, נילי, מורה ליוגה בת 35 מתל אביב, נמצאת כאן כבר חודשיים וחצי. בכל בוקר היא מעבירה שיעורי יוגה פרטיים לבעלי החוף וילדיהם, ובתמורה זוכה לאירוח מלא ללא תמורה.
נילי, מתברר, היא חלק מצוות מורים שנמצא בחוף ומעניק השכלה מתחומים שונים, בעיקר לדור הצעיר של המשפחה. במשך היום עוברים הילדים שיעורי אנגלית, ערבית ומתמטיקה בידי בעלי מקצוע שנהנים עד מאוד מהאפשרות לסחר החליפין. עניין אותי מאוד להבין איך בחורה בגילה מוצאת את עצמה פתאום על החוף בסיני לזמן ארוך כזה. "זה שילוב של כמה דברים יחד", היא אומרת לי. "הבנתי שאני לא רוצה להמשיך לחיות בקצב המטורף שבו חייתי לפני, ושכדי להבין מה הלאה אני חייבת לעצור לרגע. בארץ זה פשוט בלתי אפשרי, כי מבחינה כלכלית אתה לא יכול לצאת לרגע מהמרוץ. המקום הזה מאפשר עצירה כי אין כאן מרדף אחרי כסף, ולא צריך להילחם כל הזמן כדי לשרוד".
מה מיוחד כאן?
"המרחבים, השקט, הטבע, האינסופיות והאנשים שהמקום הזה מושך אליו. מתאפשר כאן מפגש אמיתי בלב ובעיניים, מעבר לדת, גזע ומין". מה דעתך על העובדה שישראלים כמעט לא מגיעים יותר? "אני שמחה בשבילי, אבל הם מפסידים בגדול. עצוב שאנחנו בוחרים בפחד ובאמונה שכל המצרים והבדואים אויבים ושכולם אותו הדבר. זה רחוק מאוד מלהיות נכון". זכורה לך כאן סיטואציה שגרמה לך לפחד? "לא הייתה לי אפילו סיטואציה אחת כזו בתקופה שאני פה. אני מרגישה ביטחון מלא והכל טוב. אני לא קונה את זה שסטטיסטית מסוכן פה יותר. אם כבר, אז בדיוק הפוך. אם אני צריכה ללכת, לפחות שיהיה בשלווה". את ממליצה לאנשים לבוא? "אני לא יכולה להמליץ לאף אחד לבוא, זו החלטה אישית שצריכה לבוא משחרור של פחדים ושחרור עיניים. כל אחד והקצב שלו. הייתי שמחה אם יותר ישראלים היו מבינים שזה חלק מהדרך לפתרון, להעביר ימים ולילות עם מצרים וירדנים ובדואים, ולגלות שבסופו של דבר אין בינינו שום הבדל מהותי".
מה השלב הבא?
"אני לא רוצה לחזור לקצב ולטירוף שחייתי בו. אם אצליח למצוא דרך לחיות חיים פשוטים בארץ אעשה את זה. אשמח להישאר קרוב למשפחה ולחברים שלי. אני אוהבת את ישראל, אבל המצב בה פשוט בלתי אפשרי".
את נילי אני פוגש יחד עם אידה בת ה-40, שמנהלת בערבה את "מואה", מקום שמשמש כיום תחליף לישראלים רבים שאהבו לנסוע לסיני. אידה עצמה שברה רק בינואר השנה את מחסום הפחד, אחרי שלוש שנים שלא העזה לחצות את הגבול. למקומות מרוחקים יותר מהחוף שאנו נמצאים בו היא עדיין לא מוכנה לנסוע. "יש לי חברים שלא הפסיקו להגיע, אפילו לרגע, והם יורדים לסיני ארבע-חמש פעמים בשנה. לקראת השנה החדשה היה כאן אירוע גדול של מוזיקאים ישראלים, שכנעו אותי לבוא ומשהו שוב נפתח מחדש".
מה דעתך על אנשים שבאים לכאן עם הילדים שלהם?
"הבן שלי בן 12, והייתי מתה שהוא יבוא איתי. גם הוא רוצה, אבל אבא שלו הטיל וטו ואני מכבדת את זה. בכלל, אני מאמינה שמי שממש מפחד - שלא יגיע. אין טעם. מי שקצת חושש, אחרי יום אחד זה יעבור לו. אני מתכוונת להמשיך להגיע לכאן לפחות שלוש פעמים בשנה".
מלבד נילי ואידה נמצאים על החוף עוד שני צעירים ישראלים, שמסתלקים אחרי 24 שעות בטענה שמטרת ההגעה הייתה סוג של מבחן אומץ, ומתנחל זמני - אבנר מקיבוץ חולדה, שמבלה בכל שנה שלושה חודשים בחופים ומנצל כל רגע לנגינה בכינור. "אני פליט של הצדק החברתי", הוא אומר, "בארץ איבדו את הכבוד הבסיסי לאנשים. אני בן 38, אין לי סיכוי להגיע לדירה, אז החלטתי לא להיות חלק מהמערכת ולהשקיע את כל כולי בנגינת כינור".
חופי סיני יפים מאוד ביום, אבל כשהלילה יורד, הירח זורח, הכוכבים מנצנצים מעל הים ורוח אלוהית עוטפת אותך, אתה מבין שהגעת לפיסת גן עדן אמיתית. בכל אחד מלילותיי שם, שהתארכו משלושה לחמישה כי פשוט לא יכולתי לעזוב, נפעמתי מקסמו של המקום. אתה מסתכל ונושם ולא מצליח להאמין. בלילה הראשון כמעט לא הכרתי אנשים ולקחתי בחשבון שאבלה בעיקר בחברת עצמי.
לאחר ארוחת ערב צנועה וטעימה ומקלחת קרירה ומרעננת, התיישבתי באחת מפינות האירוח באזור המרכזי. במרכז ישבו כמה בדואים. אחד מהם ניגן על סומסומיה, כלי מעץ שעליו מתוחים חמישה מיתרי מתכת המשמיעים צלילים קסומים. שנים שלא ישבתי לצד בדואים, אבל מהר מאוד נזכרתי בקבלת הפנים הידידותית שלהם. הם כיבדו אותי בכל מה שהיה להם להציע, וכשהוצאתי את הגיטרה מהכיסוי שלה ביקשו שאנגן להם. כשסיימתי ביקשו שאתקרב למרכז. משום מקום הצטרפו אלינו עוד כמה נגנים של כלי הקשה שונים, ובתוך כמה דקות כבר היינו בתוך חאפלה סוערת של שירה ומוזיקה, מקצבים שונים, מחיאות כפיים וכיף שקשה לתאר במילים. אפילו היתושים שהתחילו לנגוס בי לא הצליחו למחוק את החיוך מהפרצוף שלי. כעבור שעה, בעודי מקשיב לנגינה ושירה של חברים אחרים, ניסיתי להבין איך מנעתי מעצמי את התענוג הזה למשך כל כך הרבה זמן.
גבריאל, בן 52, תושב הגליל, הוא אחד המוזיקאים שפגשתי בזמן שהותי על החוף. הוא בן בית במקום משנת 1992 ומגיע כמה פעמים בשנה באופן קבוע. ב-16 ביולי ישיק גבריאל בזאפה הרצליה את Human Project, פרויקט מוזיקלי בינלאומי שבהקלטתו השתתפו גם זמרת ערבייה, זמרת איראנית וזמר פקיסטני שפגש בראס א-שטן. הוא גם מעביר סדנאות של שירה מקודשת, וייסד את סדרת המפגשים "סולחה" בין יהודים לפלסטינים.
"אני מרגיש שזו מצווה לבוא לכאן, כי המפגשים שקורים פה לא קורים בשום מקום אחר", הוא אומר. "זה המקום היחיד במזרח התיכון שבו יכולים להיפגש תושבים מכל האזור, פחות על רקע פוליטי ויותר על רקע אנושי, להיפתח דרך המוזיקה ולנהל שיחות שבחיים לא ניהלו קודם".
אין בך שום פחד לבוא לפה?
"אני לא עיוור למה שקורה. אני מקשיב ויודע, אבל גם לא נותן לחדשות לקבוע בשבילי. יש לי כאן ביטחון בסיסי. אני מרגיש פה בבית וזה מרגיש לי נכון. המזרח התיכון יכול להיות אחד המקומות הכי יפים בפלנטה, ואם יהיה שלום אין גבול לדמיון של מה שיכול לקרות, בטח מבחינה אמנותית. אם לא היינו עסוקים במלחמות היינו עסוקים במוזיקה, בסרטים ובתאטרון".
מבחינה מספרית, אולי פרט לבדואים, המצרים היו הרוב במקום בזמן שהותי בו. רבים מהם התמקמו ב"מון", חוף סמוך לראס א-שטן, שהגעתי אליו בזכות שמועה על שני יתרונות בסיסיים: גישה נוחה יותר לכניסה למים, ומקרר במטבח שמאפשר לך ליהנות מקולה וממיץ גויאבה קרים במיוחד.
בהתחשב בכך שיש רגעים שבא לך לקפוץ לתוך המקרר, מדובר בהחלט ביתרון קריטי. רוב החבורה המצרית עסקה בעיקר בלחגוג, לשתות ולשמוע מוזיקה. הם הזכירו לי את הישראלים הצעירים שהיו באים פעם בהמוניהם לחופים לעשות רעש ובלגן, אבל בסך הכל הם היו חביבים למדי. "אבא שלי חינך אותי לדבר עם בן אדם ולהכיר אותו לפני שאני מחליטה אם אני מחבבת אותו, בלי קשר למוצא שלו או למקום מגוריו", הסבירה לי שרה, בת 28, תושבת קהיר. כששאלתי אותה ביום ראשון אם היא מתכוונת לנסוע להפגנות נגד מורסי, הגיבה בביטול: "בפעם הקודמת השתתפתי בהפגנות בתחריר וניסו לאנוס אותי שם. לדברים האלה אני לא הולכת יותר".
ביום השני בחוף פגשתי את רניה, בת 38, ילידת ברוקלין, שחזרה לגור עם אמה בקהיר לפני כעשר שנים ומאז מחלקת את זמנה בין מצרים, פינלנד, ארה"ב ומדינות אחרות. במקצועה היא יוצרת פרויקטים של ריקוד ווידאו-ארט. בארה"ב היו לרניה, במשך השנים, בני זוג יהודים, אבל עד לפני שנתיים לא הייתה מוכנה לדבר עם ישראלי. "כל ישראלי היה מבחינתי נציג של מדיניות הכיבוש. ברגעים כאלה הייתי נסערת, נכנסת מיד לעימותים", היא מתארת, "הייתי שישה שבועות ברשות הפלסטינית במסגרת פרויקט שעשיתי, ולא רציתי בשום אופן לנסוע לראות את תל אביב, אף שהדרכון האמריקני שלי מאפשר גישה להרבה מקומות שמצרי רגיל לא יכול להגיע אליהם".
מה גרם לך לשנות את דעתך?
"הבנתי שלא כל הישראלים הם נציגי המשטר, שיש אנשים מקסימים בלי שום קשר, ושלכל מטבע יש שני צדדים. ברשות פגשתי הרבה מאוד פלסטינים ממורמרים שתקועים בתחושת קורבן אינסופית, וזה היה מאוד עצוב בשבילי. בצורה הזו הם אף פעם לא יוכלו להתקדם למקום טוב יותר".
מה המצב כיום במצרים?
"אנחנו מדינת עולם שלישי ויש לנו הרבה בעיות, אבל אני מאמינה שבמשך הזמן המהפכה תוכיח את עצמה ומצרים תהפוך למקום טוב יותר. אני אוהבת מאוד את המדינה שלי".
בינתיים נראה שהכל רק נעשה גרוע יותר.
"זה רק כי השלטון שנבחר טיפש ושנוא. החלופה היחידה שהייתה לאחים המוסלמים הייתה קשורה למשטר הקודם של מובארק. אבל בשטח כבר גדל דור חדש של מנהיגים, שיוביל את המדינה למקום טוב יותר".
מציק לי שאנשי אמנות ותרבות במצרים מחרימים באופן שיטתי אנשים דומים בישראל. אלו האנשים שאמורים להיות גשר לשלום.
"אני לא בטוחה שמה שאתה אומר הוא מוחלט, ואם זה ככה אז באמת כדאי שנשנה את זה. יצירת אמנות משותפת בהחלט יכולה לתרום לשיפור המצב בין המדינות. מצד שני, אני יודעת שישראל לא מאפשרת למצרים להיכנס אליה. אז איזה מין שלום זה? "
את נשמעת כמו מישהי עם מודעת פוליטית. איך את נשארת כאן ולא הולכת להפגין?
"הייתי חלק מההפגנות הקודמות ואני לא רוצה לקחת בזה חלק הפעם. בעשרה ביולי אני טסה לסדנת בוטו תאטרון מחול יפני, (ד"מ) ואני רוצה לבלות קצת זמן עם אמא שלי, אבל היא ביקשה שאשאר כאן עד שיירגעו העניינים".
את הימים בסיני קל מאוד להעביר בנעימים. לשעה אין שום משמעות, אתה לא מפספס שום דבר וגם לא חייב לעשות כלום. אתה אוכל רק כשאתה רעב, ובתוך זמן קצר אתה נעשה קשוב הרבה יותר לגוף שלך ולרצונות שלו. במשך שעות עסקנו אני ומי שסביבי בקריאה, בציור, בנגינה, בהקשבה למוזיקה, בשיחות, בשחייה ובצלילה בעזרת שנורקל לריף אלמוגים מקסים במרחק נגיעה. בלי להרגיש היום עובר, ומיום ליום הנוף מסביב נכנס יותר לנשמה, ומצליח להוריד קצב ולהרגיע אפילו אנשים תזזיתיים שכמותי.
בערב השני לא התפתח ג'אם מוזיקלי. הנגנים כנראה העדיפו חוף אחר, או צפייה בשלבי ההכרעה של טורניר הקונפדרציות בברזיל. פתאום שמעתי ממרחקים קולות נגינה מיוחדים במינם. כמו חולה ירח שקיבל פקודה קמתי מיד, ורגליי נשאו אותי לחוף הסמוך, קאסל ביץ'. אחרי הליכה קצרה נגלתה לעיניי להקה של שלושה נגנים, שהפליאו בנגינה ובזמרה של שירי עם בדואים.
במשך דקות ארוכות לא הצלחתי להוריד את החיוך מהפנים, וכשהתעשתתי התחלתי מיד להקליט את ההופעה באייפון. הלהקה הורכבה מבחור בשנות ה-50 לחייו , איברה, שניגן על הסומסומיה; עטהה, שניגן על פריים דראם; ומאל פנאן, כישרון אמיתי שכבר שיתף פעולה עם כמה אמנים ישראלים, שמנגן בווירטואוזיות גם על דרבוקה וכלי הקשה. שלושתם, התברר מאוחר יותר, הם גם צוות העובדים המצומצם של המקום. לצדם ישב מיטאווה, שהציג את עצמו כמנקה של החוף והסביר לי ש"המוזיקה היא האוכל של הנשמה, אז לפעמים אנחנו פשוט חייבים לשיר ולנגן".
מהר מאוד הבנתי שאולי הוא עוזר לנקות את החוף מדי פעם, אבל הוא בעיקר הבעלים של המקום. גם הוא נשוי לישראלית, וכבר 22 שנה הוא נמצא על החוף בריזורט שהקים, ושעל קיומו הוא נלחם היום. במהלך שהותי בסביבה לא ראיתי ולו אורח אחד אצלו. הסיבה היא כנראה התנועה החלשה, המחיר הגבוה שהוא דורש (300 שקלים ללילה לזוג בבונגלו, כולל ארוחת בוקר) והעובדה שהוא בוחר את אורחיו בקפידה.
כשאני חוזר אליו בבקשה לצלם אותו לכתבה, אני מוצא אותו צופה בטלוויזיה בהפגנה הענקית שמתחילה להתעצם במצרים. הוא מסרב להצטלם בכל תוקף, אבל מורה מיד על הבאת מים קרים וקנקן תה. הוא שמח מאוד לדבר איתי. "טבעי שהישראלים יפחדו לבוא לכאן, כי עכשיו הם לא יודעים מי נגד מי פה", הוא מבהיר, "אבל יחד עם זה הם חייבים להבין שהבדואים שולטים באזור הזה. המצרים והישראלים לא יכולים לגעת בנו. אנחנו חמולה גדולה שפותחת עיניים ואוזניים ושומרת כאן על הביטחון. בשבילנו זו מלחמה על הפרנסה. לכן לא אכניס לכאן כל אחד, ולא אכפת לי גם שהמקום ריק. אני מעדיף שיהיה לי שקט וכיף, ושלא יהיו לי כאן סטלנים או כאלה שאני לא בוטח בהם".
אני לא יודע אם מה שאתה אומר יגרום למי שמפחד להרגיש בטוח יותר לבוא.
"במציאות, מאז הפיגוע ב-2004 לא קרה כאן כלום, וגם אז זה קרה כי המשטרה המצרית לא חשבה ביטחון ולא בנתה את המקומות נכון. גם היום אנחנו מקשיבים לעצמנו ולא להם".
איך אפשר לשרוד בלי קליינטים כל כך הרבה זמן?
"כסף הוא לא הבעיה שלנו. כסף לא חסר. בשנים הטובות היינו מרוויחים כאן חצי מיליון דולר בתשעה חודשים של עבודה. תסתכל מסביב, הכל מסודר, הכל נקי והכל בסדר. אנחנו חיים פה טוב וזה מה שהכי חשוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם