מצרים החדשה: דיווח מיוחד מקהיר החצויה
מלחמת האחים המדממת ברחובות העיר, הדילמות של הצבא והאוטונומיות שקמו בשכונות הבירה. גדעון קוץ מדווח מהשכנה המחולקת
הצבא בחר בבירור את מחנהו. אחרי תפילות יום שישי תומכי מורסי צעדו אל עבר בניין הטלוויזיה וסביבות כיכר תחריר בתסריט שהזכיר קרבות דומים מאוד, באותו מקום בו התפתחו אז, במהפכת 2011.
על גשר 6 באוקטובר, שמול חלוני, כוחות הביטחון הניחו למצב להידרדר. הם התערבו אחרי שנפלו קורבנות משני הצדדים. הללו נפגעו מירי צלפים, ממהלומות מכות ברזל ומזיקוקים שנורו מטווח קרוב. אפילו המגנים המאולתרים, חלקם מחלקי מכוניות, לא עזרו. רק אז הגיע הצבא כדי להגן על מתנגדי מורסי.
כמה מהם הועלו על רכבים צבאיים ועל טנקים - הכל נעשה כדי להקנות להפלת הנשיא האסלאמיסט אופי של מהפכה חוזרת. אלא שמהפכות אינן חוזרות בגלגול הבא באותו אופן בדיוק, וצבאות אינם רוצים מהפכות.
כללי המשחק והשחקנים עצמם בעימות הזה מזכירים מאוד את אלה של המהפכה ב-2011. החליפו את "אנטי-מובארק" ו"פרומובארק" ב"פרו-מורסי" ו"אנטי-מורסי" בהתאמה, ותמצאו את אותם אנשים. כך שיכולתי לפגוש בשני הצדדים מכרים ותיקים מימי תחריר, רק בתלבושת חדשה. הצלפים שירו מעל הגשר במפגינים נגד מובארק - מטווחים היום את מתנגדי מורסי.
מי שמסתדר היטב עם השינויים הם, כרגיל, המקצוענים: סוכני הממשל עוד מתקופת מובארק מכאן, או חברי המנגנון המשומן של האחים המוסלמים משם. בתווך נותרו היחידים שהחליפו מחנה, "הפראיירים" והיוזמים האמיתיים של שני המהפכים, שגם שילמו ומשלמים את המחיר; הצעירים, אלה המכונים כיום המעמד הבינוני. אלה שקצה נפשם תחילה בדיקטטורה של מובארק ואחר כך בתיאוקרטיה של מורסי.
כמו אז, גם היום אין להם סיכוי להשתתף בממשל, והתנועה שהקימו ביוזמת חמישה מהם, "אמארוד", עמדה מאחורי המאמץ של ארגון הפגנות הענק אשר הובילו להדחת מורסי, כבר הודיעה שאינה מקבלת את מפת הדרכים של הנשיא עלי מנצור וראש ממשלתו חאזם אל-בבלאווי.
חליל, איש יחסי ציבור שהפגין בהתלהבות נגד מובארק בעזרת שלטים באנגלית יצירתית, תומך עכשיו בחזרה לנורמליות בעזרת הצבא. מורסי היווה עבורו ועבור חבריו טראומה שקשה להם להתאושש ממנה.
"חשבנו שאנחנו מסייעים למעמד הבינוני", הוא אומר, "אבל השנה הזאת אכזבה את כולנו. איננו יכולים עוד להשתכר למחייתנו. כמה מחבריי החליטו להגר לקנדה. כבר התחלתי לנסות להצטרף אליהם, אבל זה קשה".
רבים ממפילי מובארק חושבים עכשיו על הגירה. הדחת מורסי היא סיכוי אחרון של חזרה לשפיות. אחרים מזכירים מעצרים של עיתונאים ודיכוי זכויות אדם.
סיפור השבוע הוא סיפורן של שתי מדינות אוטונומיות שקמו בקהיר: מדינת תחריר ולעומתה מדינת נאסר-סיטי. ולפחות כמדינה או כסמל, ידה של האחרונה על העליונה.
בין חגיגה לחגיגה הפקירו מתנגדיו של מורסי את כיכר תחריר בידי דלים ואביונים וטיפוסים מפוקפקים שאפילו מנסים לגבות דמי כניסה ל"אתר המהפכה" ומתחזים ל"שירות סדרנים מהפכנים".
בשמש הלוהטת קוראות הכרזות שעל האוהלים הנטושים המתוחזקים בידי תורנים מנומנמים בעיקר בגנות אובמה וארצות הברית - גם מקומה של סי-אן-אן לא נפקד - ומהללות את צבא מצרים. תחריר זה פאסה.
מוקד ההתנגדות לשלטון בקהיר נמצא היום ברובע נאסר-סיטי, בבנייני שיכון מקומרים שהוקמו ביוזמת השליט המנוח גמאל עבדול נאסר. הללו נמצאים במזרח העיר, בדרך לשדה התעופה, סביב מסגד ראבעה אל-עדאוויה, המשמש להם כקרנות המזבח.
נשאי ההתנגדות הם, מה לעשות, תומכיו של הנשיא המודח, שעורכים שם מפגני ענק כמו זה שלאחר התקרית הקטלנית ביום שני. באותה תקרית 52 מפגינים נהרגו על ידי הצבא והמשטרה כשניסו לתקוף את מועדון הקצינים של המשמר הרפובליקני השוכן לא רחוק משם. זאת כדי לשחרר את מורסי, המוחזק שם, לטענתם. זו גרסת הצבא. לפי עדויות אחרות, זו הייתה תקיפת פתע של כוחות הביטחון נגד המפגינים שערכו באותה שעה תפילה.
לשם גם זרמו וממשיכים לזרום תומכים רבים, משפחות שלמות, לתפילות הרמדאן. המתחם הזה הוא עיר בתוך עיר, מדינה בתוך מדינה. שם מורסי עדיין נשיא ותמונותיו מתנוססות בכל מקום. ישנים שם, חיים שם. על המדרכות, תחת אוהלים, אך גם בחלק מדירות השיכונים. מוכרים שם הכלמזכרות לתיירים, אוכל, מעט שטיחים. כמו בתחריר לפני שנתיים.
לא כל הקבוצות שמגיעות לשם הן של האחים המוסלמים. אחמד, איש מחשבים, אומר: "הייתי בתחריר לפני שנתיים. איננו אחים מוסלמים, אך אנו תומכים בדמוקרטיה נגד ההפיכה". "אנחנו רוצים את הקול שלנו", קוראות כרזות הפזורות מסביב. איש מזוקן צועד לידי. "אשאר פה עד שנמות", הוא אומר. "עד שמורסי יחזור".
קהל הרבבות רחוק מאוד מהדימוי ההיסטרי והפנאטי שנוטים, באופן טבעי, להדביק לו. הכל נראה מאורגן, כולם נראים ממושמעים. הם מקשיבים בסבר פנים רציניות לנאומי המנהיגים. קבוצות נשים צעירות, רעולות ושאינן רעולות, מגיעות לקול שירה. קבוצת גברים רוקדת לצלילי שיר תמיכה במורסי.
עד שעות הלילה מתמלאת הרחבה שבין השיכונים למסגד במוחים רבים נוספים. בטקס מבוים היטב הוצבו על הבמה 50 ארונות מכוסים בדגלי מצרים, לזכר המפגינים שנורו. 50 אנשים אחזו בבגדי שהיד לבנים, כדי להראות שגם הם מוכנים ללכת בעקבותיהם.
נשק חם לא נראה, לפחות כלפי חוץ, בידי הנוכחים. הסדרנים מצוידים באלות ובמוטות. מתרסים ומחסומים הוצבו בכמה יציאות. במרחק מה משם שריוניות של הצבא ניצבות דוממות. בינתיים הצבא משאיר את המתחם הזה בידי המתקוממים.
למחרת קיבלו בנאסר-סיטי בזעם רב את הידיעה על צו המעצר שהוצא נגד המנהיג הרוחני העליון מוחמד בדיע ושמונה פעילים אחרים בגין דברי הסתה, שהביאו לניסיון הפריצה למועדון המשמר הרפובליקני. "אנחנו הקורבנות, ועוד מאשימים אותנו", זעמו דוברי האחים בתוך מרכז תקשורת קטן שדאגו להקים ליד המסגד.
בין תפילה המונית אחת לאחרת, ביום הראשון של הרמדאן, הלהיטו הנואמים את המתפללים הצמאים והרעבים בשמש הלוהטת. "לא נוותר עד שמוחמד מורסי ישוב לשלטון, העם בעד השריעה", קראו המתפללים בקצב שהזכיר סיסמאות אחרות לפני שנתיים, "העם בעד מוחמד בדיע". שורות-שורות ישובות לאורך השדרות והמדרכות, ובמרכז התקשורת מסביר הדובר, מוחמד סאלח, שלא פחות מ-602 מפעילי התנועה מוחזקים עכשיו במעצר.
בבית חולים שדה קטן שהוקם במקום, מספר אחד הרופאים כי הבוקר הובאה למקום גופתו של פעיל עצור שנמצאה בשכונה, ועליה סימני עינויים ואלקטרודות. הוא מראה מסמכים, אך הגופה כבר נלקחה משם. הדובר, ג'יהאד אלחדד, איש הנהגה, אומר לעיתונאים המערביים: "הממשלות שלכם מתייחסות עכשיו אלינו כמו אל חמאס. עודדתם בחירות חופשיות, ולאחר שהתבררו התוצאות, התחרטתם". נציג אחר מוסיף: "מה שנעשה כאן זה לא הישראלים שעשו זאת לפלסטינים, אלא המצרים שהרגו מצרים".
אפשר לראות כאן גם שרים לשעבר בממשל מורסי. שר הדתות, למשל, שאומרים כי היה מאלה שהובילו את ההפגנה ליד מועדון הקצינים.
עברתי אחר כך ליד שדה הקטל של יום שני. נראה שבינתיים המפגינים ויתרו, וכוחות הביטחון השיגו את שלהם. איש לא היה שם לתפוס את מקום ההרוגים. השטח היה ריק.
חיילים במדים מצוחצחים סוגרים על המקום ועל האתר לזכר סאדאת, שהוקם ממול. בתו של סאדאת הודתה לגנרל אלסיסי, האיש החזק של מצרים, שנקם את דם אביה ושהדיח את מורסי. אל-סיסי עצמו סייר באזור בו נמצאים תומכיו - כיכר תחריר הנשמרת על ידי כמה טנקים.
בשעות הערב ערכו מדינת נאסר-סיטי ומדינת תחריר כמה ארוחות מתחרות.
בנאסר סיטי התחזקו ההמונים בסעודה הקלה, ויצאו להפגין כשהם נושאים ארונות סמליים לכיוון ארמון הנשיאות, ואילו בתחריר הפכה הסעודה שמימן שחקן קולנוע ידוע למהומה בנוסח חלוקת אוכל לנפגעי מלחמה או אזור אסון; כל עניי האזור הסתערו, המארגנים הנבוכים, אנשי החוגים הליברליים החליטו להמשיך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם