מומחה: ירושלים חרבה בגלל עודף בפלורליזם

ייחודה המרכזי של החברה היהודית בירושלים בסוף ימי הבית השני היה פלורליזם רעיוני נרחב ששרר בכל קבוצות האוכלוסייה שלה. אולם דווקא הבידול הרעיוני בין הקבוצות, שמתגלה היטב גם במחקר הארכיאולוגי, קרע את החברה ומנע ממנה להיות מאוחדת אל מול הרומאים

שמעון (שם לא בדוי) עלה לרגל לירושלים מספר שנים ערב מרד החורבן. חוויותיו מן הביקור הכו אותו בתדהמה. בכל רחוב, ובייחוד במעלות הר הבית, אנשים שוחחו והתווכחו על נושאי דת, הלכה ואמונה. מתי יבוא המשיח? האם כלי טמא מבפנים או רק מבחוץ? האם מותר להילחם בשבת? כמה כסף מותר לדרוש על קורבן יונה? האם לאגריפס המלך מותר לקרוא בתורה במקדש? האם מותר לאכול עם גויים?
 
ירושלים הייתה מופת לפלורליזם, ריבוי דעות והשקפות של אנשים שבאו מכל קצוות הארץ, ובהם גם עולי רגל מן התפוצות, גרים, ואף גויים שבאו לפקוד את העיר המפוארת והקדושה. אך כיצד קרה שמיד אחר כך, תוך כדי המרד הגדול נגד הרומאים, פרצה בירושלים מלחמת אחים עקובה מדם שנמשכה 4 שנים, עד שבשנת 70 לספירה טיטוס החריב את בית המקדש, שרף את העיר והגלה את תושביה?

חז"ל כידוע, טענו כי המקדש השני חרב לא מאחר שלא שמרו תורה ומצוות, שמרו ועוד איך, אלא בגלל 'שנאת חנם.. ששקולה כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים' (בבלי, יומא ט ע"ב). ללמדך שיחסים גרועים בין אדם לחברו חמורים כמו יתר העבירות הדתיות הקשות ביותר גם יחד.

אולם מהי בעצם אותה שנאת חינם? כיצד קרה שפרצה בבת אחת ובצורה כה הרסנית? מבט על החברה הירושלמית לאור המקורות ההיסטוריים והארכיאולוגים מגלה כיצד החברה היהודית התרסקה מבפנים בשיא פריחתה.

היהודים בירושלים היו מפולגים למספר רב של סיעות וכיתות:
הצדוקים והכוהנים הגדולים היו אחראים על הסדר והמשמעת במקדש, החמירו בחוקים, ורצו לשמר את כוחם ולהרחיק את המון העם מן התחום המקודש בבית מקדש.

הפרושים, החכמים, היו מאד פופולאריים בציבור, אך חסרי כוח פורמאלי במקדש. הם רצו לקרב את העם לתורה, ועסקו בדינים והלכות, אך התרחקו מעם הארץ, פשוטי העם שלא הקפידו על דקדוקי ההלכה. הפרושים היו מפוצלים לבית הלל ובית שמאי, שחלקו אלו על אלו, ואף התעמתו ביניהם.

האיסיים נמנעו בדרך כלל מנשים, חיו בקומונות בערים, נטו להחרים את המקדש, אבל התיימרו לנבא את העתיד. הסיקריים, שהיו פלג של הפרושים, פעלו בשיטות של טרור בכדי לגרום לעם למרוד ברומאים, ערערו על שלטון הצדוקים והפרושים גם יחד, וניסו לגרום להפיכה.

הקנאים קמו מתוך חוגי הכוהנים דווקא, והחליטו להפסיק את הקורבנות שהוקרבו במקדש לכבוד הקיסר הרומאי. בכך בעצם הם גרמו, במכוון ובמוצהר, להכרזה על פרוץ המרד.
 
הנוצרים היו מוקצים מחמת מיאוס בירושלים בגלל אמונתם בישו והחשדות כלפיהם שהם רוצים לפגוע בעקרונות היהודיים המקודשים. הם כנראה ברחו מן העיר במהלך המרד.

יהודים מן התפוצות וגרים הגיעו לירושלים ולא מצאו את מקומם. לעיתים הם הצטרפו לאחת הקבוצות, אך בסופו של דבר הם לא הצליחו להשתלב. חלקם התחבר אל הפרושים או הנוצרים.

וסתם משיחיים ונביאי שקר תמהונים, שחשבו שהירדן ייבקע שוב לשניים, שחומות ירושלים יפלו, ושהרומאים פשוט יעזבו הכול ויברחו. את רובם חיסלו הרומאים באבחת חרב עוד לפני המרד.

ליהודי ירושלים לא היה מנהיג רשמי ולא היה מוסד מלכד מלבד הכוהן הגדול והמקדש. אלא שהמקדש, 'הסמל הלאומי' של היהודים, שכל הפלגים רצו להגן עליו –  כל אחד בדרכו שלו, במרד נגד הרומאים או בכניעה למרותם – היה בדיוק סלע המחלוקת העיקרי בין הסיעות והכיתות הללו.

החברה היהודית הייתה מפוררת מבפנים בעוד מובן. כל אדם עמד בפני עצמו והקשר שלו למשפחה או לקבוצה היה רופף מבעבר. המחשה לכך ניתן למצוא דווקא מן התגליות הארכיאולוגיות -  במערות הקבורה הרבות של יהודי ירושלים. יהודים נקברו בירושלים על ידי בני משפחתם ולצד קרוביהם.

הגופות הונחו בכוכים שנחצבו בסלע. לאחר כשנה אספו את עצמות השלד ואחסנו אותן במרוכז. אולם מזה כשלושה דורות לפני החורבן, מסיבה לא ברורה, עצמותיו יהודי שקרוביו היו יכולים להרשות זאת לעצמם מבחינה כלכלית, אוחסנו במקום נפרד ומיוחד.

כעת אספו את עצמות כל אדם בנפרד והטמינו בארון אבן קטן, גלוסקמה. לעיתים קרובות חרטו את שם הנפטר, ועיטרו את הגלוסקמה. הייתה זו הנצחה לאדם הפרטי, האינדיבידואל במותו. האדם, כמעט כל אדם, היה חשוב מספיק בחייו בכדי שיבדילו אותו מיתר בני משפחתו גם במותו.
 

בירושלים של דור החורבן כל אדם נחשב בפני עצמו. זה יפה ומרשים, אך היה לכך מחיר כבד מאד. אם לכל אדם דעה משל עצמו, כיצד ניתן להתאחד בעת צרה? כל היהודים בסוף ימי בית שני שמרו מצוות וחשבו שהמקדש חשוב ביותר. אך כל אחד חשב שהוא ורק הוא יודע כיצד נכון לשמור מצוות ואיך צריך להתנהג במקדש.

איש לא היה מוכן לקבל את מרותו של אחר. לא הייתה הנהגה כי כל אחד חשב שהוא מספיק חכם וצודק בכדי להנהיג – את עצמו. הפלורליזם והאינדיבידואליזם שהיו כל כך מסקרנים בעת שלום, הפכו לאבן נגף בעת משבר. מיעוט קנאי דרדר את העם למרד ברומאים, הציבור נגרר, ואז כולם נלחמו בכולם בגלל המחלוקת: האם למרוד? כיצד למרוד? ומי בעצם מחליט כאן על כולם.

פרופ' איל רגב הוא ראש המחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה ע"ש מרטין (זוס), אוניברסיטת בר-אילן (http://lisa.biu.ac.il/)

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...