סיפורו יוצא הדופן של האסיר איקס שלא הכרתם
לוי לוי, יהודי פולני שעלה לארץ, הצליח לחדור בקלות את חומות ההגנה של מדינת ישראל ולהגיע עד ליחידה הסודית של השב"כ. במשך 33 שנה מאסרו נותר חסוי
"באו אליי למשרד ולקחו הכל", נזכר השבוע תמיר. "בפרשה הזאת המדינה התנהגה במידה רבה כמו מדינת משטרה, ההתנהלות הייתה בעייתית, לא ממלכתית, לא ראויה ולא דמוקרטית. אדם יום אחד נעלם מעל פני האדמה, ואף אחד לא ידע לאן ולמה. אני מבין שזה קרה לאחרונה שוב, וזה חבל. אפשר היה לחשוב שהתנהלות כזאת הייתה אופיינית רק לימיה הראשונים של המדינה, עם השלטון הסמכותי של ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושל איסר הראל, שהיה הממונה על שירותי הביטחון".
לוציאן לוי, או בשמו העברי לוי לוי, נעצר בינואר 1958 בחשד לריגול למען פולין. הוא עלה לארץ בתחילת שנות ה-50, עבד ביחידה הסודית ביותר של השב"כ, והתגלה כמרגל למען המדינה שעזב לטובת ישראל. בנובמבר 1959 הוא הורשע במגע עם סוכן זר ומסירת מידע בלי שהוסמך לכך, נידון לעשר שנות מאסר, שוחרר אחרי שש שנים הודות להתנהגות טובה, וכאמור עזב את הארץ לאוסטרליה ונפטר אחרי שנים ספורות.
33 שנים ארוכות חלפו ממעצרו של לוי לוי עד שהפרשה הותרה לפרסום. זה הזמן הארוך ביותר בישראל לאיפול על דבר מעצר. מרדכי קידר לדוגמה, אסיר האיקס הידוע, ששדד ורצח סייען יהודי בארגנטינה בזמן שליחות מטעם אמ"ן, ישב באגף האיקסים השמור לאסירים ביטחוניים בכלא רמלה במשך 17 שנה בטרם נחשף. הפרשה של מרקוס קלינגברג, חוקר במכון הביולוגי בנס ציונה שהורשע במחצית שנות ה-80 בריגול למען ברית המועצות, נחשפה עשר שנים אחרי שקלינגברג הורשע, ומשפטו של רומן וייספלד, שנעצר ב-1988 בחשד שהעביר מידע סודי לסובייטים ונידון ל-15 שנות מאסר, היה חסוי במשך חמש שנים.
לוציאן לוי הצליח לחדור אל קודש הקודשים של השב"כ, אל היחידה המיוחדת של שירות הביטחון. הכעס עליו הוא כה גדול, שעד היום הפרשה לא נזכרת באתר של השב"כ.
לוי נולד ב-1922 בפולין. זמן מה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה עבר לברית המועצות והתגייס לנ-ק-וו-ד, שמו הקודם של הקג"ב. אחרי המלחמה חזר לפולין, הצטרף לשירות הביטחון הפולני והעביר מידע על חברי תנועת הנוער היהודית גורדוניה. ב-1950 עלה לישראל וביקש להצטרף לשירות הביטחון. בכיר בשירות הביטחון שהיה בנערותו חבר בגורדוניה המליץ על לוי והוא התקבל לחוליה המיוחדת, היחידה המבצעית עטורת התהילה של שירות הביטחון. 20 חברי החוליה המיוחדת עקבו אחרי נציגי הגוש המזרחי בישראל.
לוי, שהיה נשוי בשנית למלכה, אחות בבית החולים הדסה בתל אביב, היה לבוש בקפידה ונהג להסתובב עם מצלמה ולתעד את חבריו. בדירתו תמיד היו נקניקים יקרים, קוניאק, וודקה וקוויאר. הוא היה קלפן מיומן ונחשב איש מודיעין קר רוח. שופט העליון לשעבר גבריאל בך, אז סגן פרקליט המדינה, שהיה התובע במשפט, זוכר שבבית המשפט נחשף שלוי לוי שיחק קלפים עם חבריו לשירות הביטחון בדירתו כשבחדר סמוך האזינו לשיחות אנשי מודיעין פולנים. "הוא היה מתוחכם וערמומי והוא נהנה מזה. התרשמתי שהיה לו סיפוק ניכר מעצם המשחק הכפול", אומר בך.
החיים הטובים הסתיימו כשאחד ממפעיליו של לוי לוי עלה לארץ וסיפר שבשירות הביטחון יש מרגל. לוי לוי הכחיש והגיב בתוקפנות רבה, בניגוד להתנהגותו השלווה וקרת הרוח בדרך כלל. הוא הורחק מהפעילות המבצעית ואחרי זמן מה נעצר. בספרו "באור ובסתר", שנכתב עם משה ליכטמן, מספר אריה מרינסקי שאשתו של לוי פרצה אל המשרד "היסטרית לחלוטין" וסיפרה שבעלה, שעובד בשירות הביטחון, נעלם.
תמיר ומרינסקי התקשרו לראש שירות הביטחון עמוס מנור, וזה הודיע להם שלוי לוי עצור בכלא רמלה. זמן קצר אחר כך הופיע במשרדם איש ביטחון וביקש שיחתמו על הצהרת סודיות. הם סירבו, אבל שמרו על חשאיות במשך שנים ארוכות.
שני עורכי הדין פגשו את לוי לוי בבית הסוהר. הוא הכחיש שעסק בריגול והבטיח שאם יתברר שהוא אכן מרגל יוכלו עורכי הדין לחדול מלייצגו. באפריל 1958 הוגש נגדו כתב אישום שכלל ארבעה סעיפים מרכזיים: איסוף ידיעות העלולות להיות לתועלת האויב, ביצוע צילומים העלולים להיות לתועלת האויב, איסוף ידיעות סודיות בלי להיות מוסמך לכך ומסירת ידיעות לאנשים שלא היו רשאים לקבלם.
מרינסקי הוביל את ההגנה לאורך 112 הישיבות בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הדיונים בפני שלושת השופטים, מקס קנת, יצחק דולב ומקס צ'רנובילסקי, נמשכו קרוב לשנתיים, חלקם נערכו בדירות פרטיות מחמת החשאיות. "נלחמתי בתיק הזה כאילו אני נלחם על חיי, כותב מרינסקי בספר. "לוי שמר על קור רוח, השופטים לא התערבו בחקירה, לא הקשו ולא לחצו על הצדדים. זו הייתה תקופה שבה לא היו בבתי המשפט ספקות ששירותי הביטחון מביאים לבית המשפט רק את האמת ואת כל האמת".
לתביעה לא היו ראיות מוצקות. "העד המרכזי שהביא את המידע הראשוני נראה לי טיפוס חלקלק", כותב מרינסקי בספרו, "ולמרות שלא נתפס בשקר ברור, התגלו בעדותו אי סבירויות רבות ורציניות. הוא מסר תשובות מתחמקות. בהתחמקויותיו ובאישיותו החלקלקה הותיר, לדעתי, רושם רע על השופטים". הראיות הנסיבתיות, כותב מרינסקי, היו קלושות. "נטען כי לוי חי מעבר ליכולותיו הכספיות. כדוגמה הביאו את הטיעון שיש לו באמתחתו סמוקינג אחד שחור ואחד לבן ".
החידה של לוי לוי נותרה בעינה, כתב תמיר בספרו "בן הארץ הזאת", שנכתב בשיתוף עם דב גולדשטיין, אחרי שחקר את מנור. בך אומר שאף שלא היו ראיות ישירות לא היו לו ספקות. "היו כמה עדי שמיעה, ואני התייחסתי לדבריהם באמון. היו אנשים שהעידו שראו אותו בחברת אנשי מודיעין פולנים, זה לא נחשב לראיה, הוא ענד שעון שניתן לסוכנים פולנים על ידי שירות המודיעין שלהם. היו לי 15 נקודות שכל אחת מהן הייתה ראיה חלקית, וכדי לנסות לשכנע את השופטים נאלצתי לעבוד קשה. גם האווירה לא הייתה פשוטה. חבריו בשירות הביטחון חשבו שנעשה לו עוול, ועמוס מנור רצה שאני אופיע בבית המשפט כדי שהוא יורשע וחבריו, שחשבו שהוא חף מפשע, יירגעו. גם השופטים לא אחת היו ספקנים".
בסופו של דבר, על אף הספקות, לוי לוי הורשע, ונידון לעשר שנות מאסר. הוא התגרש מאשתו וערער לבית המשפט העליון. חודש ימים נמשכו הטיעונים בפני שלושת השופטים, שמעון אגרנט, אלפרד ויתקון ומשה לנדוי. גם הדיונים בבית המשפט העליון היו חסויים. בספרה "ישראל במשפט", ביוגרפיה של שמעון אגרנט, לא מזכירה פנינה שנהב את משפטו של לוי לוי.
התפנית הדרמטית אירעה לקראת סוף הדיונים בבית המשפט העליון. בספרו כותב מרינסקי שבמהלך הישיבה, אחת לפני האחרונה, הגיע מנור לבית המשפט וביקש לשוחח איתו. מנור הטיל פצצה. בצרפת נרצח סוכן פולני, "ובכליו מצאו מסמכים וצילומים הנוגעים לפעילות המודיעין הפולני. בין השמות היו גם תמונות, והייתה שם תמונה של לוי לוי".
בך זוכר היטב את האירוע. "אנחנו ידענו שהסוכן הפולני מסר גם את שמו של לוי לוי, אולם הצרפתים אסרו עלינו להשתמש במידע. ביום השלישי של הטיעונים שלי קיבלתי פתק שהסוכן הפולני נרצח, ואפשר להשתמש במידע שהוא העביר".
מרינסקי , שהיה משוכנע שבית המשפט העליון יזכה את לוי לוי, נאלץ להודיע ללקוח שלו שהגיעו ראיות חדשות. שוכנעתי שאתה מרגל, הוא אמר ללוי לוי. "הוא לא אמר מילה נוספת", כותב מרינסקי בספרו. "כמעט חצי שעה ישבנו כך זה מול זה ללא מילה נוספת. בסופו של דבר הוא הישיר מבט אל תוך עיניי: אם אתה אומר, אז אני מודה. זה נכון". המצב היה די אבסורדי, כותב מרינסקי. הערעור בוטל והעונש נשאר על כנו.
ליאורה שורקי, בתו של תמיר, אומרת שבמשך שנים דיברו בבית על המשפט של לוי לוי. "אבי אמר ללוי לוי שאם יתברר שהוא ריגל, הוא לא ימשיך להגן עליו בבית המשפט. זה ההיבט שהודגש אצלנו בבית שנים ארוכות אחרי שהמשפט הסתיים, הנאמנות למדינה והחינוך לערכים".
עו"ד יוסף תמיר זוכר שהלקח שנלמד במשפחה מהפרשה היה דווקא היחס לממסד. "מבחינתו של אבי, המשפט הזה סימן את דרך ההתנהלות של הרשויות. זה לא היה המשפט הבולט ביותר בקריירה של אבי, משפט קסטנר והמשפט של שורת המתנדבים היו חשובים יותר מבחינתו, אבל המשפט של לוי לוי היה משמעותי מפני שהוא הרגיש שהחשאיות והאופן הלא דמוקרטי של ההתנהלות בפרשה אפיינו את הממסד בתקופה של בן-גוריון".
בך רואה במשפט של לוי לוי את אחד ההישגים הגדולים של הקריירה המשפטית שלו. "למרות הספקות של השופטים הצלחתי להרשיע אותו", הוא אומר.
כמשפטן היית שלם עם החשאיות שאפפה את הפרשה?
"שוכנעתי שיש סיבה לחשאיות. אני אמנם רציתי שהדברים יתפרסמו, אבל עמוס מנור הסביר לי מדוע צריך לשמור על חשאיות. האיש הזה ידע כל מיני דברים, ואולי היה גם שיקול של שיפור היחסים עם פולניה. זו הייתה החלטה סבירה שלא פגעה בזכויות שלו".
כאחד מאסירי האיקס הראשונים והבולטים ביותר, לוי לוי למעשה הניח את התשתית לשורה של אסירי איקס שבאו אחריו.
"אני לא מכיר את הפרשות החדשות, אבל לא צריך תשתית כמו לוי לוי כדי להגן על פגיעה בביטחון המדינה. כשפרשה מסוימת או אדם מסוים גורמים לפגיעה בביטחון המדינה והחשאיות אינה פוגעת בצדק, החשאיות איננה עוול".
שש שנים ישב לוי לוי בכלא, חלקן באגף האיקסים בכלא רמלה, כשהשתחרר נסע לאוסטרליה ונפטר אחרי שנים ספורות. בספטמבר 1991, בעקבות בקשת "מעריב" ואריה מרינסקי, שרצה לחשוף את הפרשה בספרו, התיר בית המשפט לפרסם את הפרשה. "אני בטוח שלא הסתירו את הפרשה", אומר אברהם שלום, ראש השב"כ לשעבר. "אני לא מאמין שמישהו רצה לפרסם ולא אישרו לו".
33 שנה עברו בטרם בית המשפט התיר את הפרסום.
"זה לא נכון שהסתירו אותו. אני לא מאמין".
המשפט בשתי הערכאות התנהל בחשאיות.
"כל המשפטים מהסוג הזה התנהלו בחשאיות".
לוי לוי היה בין אסירי האיקס הראשונים, אחריו היו עוד כמה אסירים כאלה כמו בן זיגייר ואסיר איקס נוסף. נראה לך ראוי לפעול בחשאיות כזאת?
"אני לא יודע על זה כלום. אותי זה לא מעניין כי אני לא עוסק בדברים האלה יותר".
איך קרה שלתוך השב"כ חדר מרגל פולני?
"לא יודע. קרה. תשאלי איך תפסו אותו. זה ההישג".
מה הלקח שהשב"כ למד מהפרשה הזאת?
"שום דבר".
יכול להיות שבעוד כמה שנים פתאום יקומו ראשי שב"כ ויגלו חרטה על ההתנהלות החשאית בפרשות כאלה?
"אני כבר לא אהיה פה בעוד כמה שנים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם