גירושים מתחת לרדאר
כך עובדת השיטה: מתחתנים, מתגרשים, קובעים מזונות מזעריים – ואת השאר משלמת המדינה. גירושים במגזר הבדואי, גרסת העוקץ
היא תצהיר שבעלה משלם את המזונות כדין, אך תטען שהמזונות הללו אינם מספיקים לה לצורך כלכלת ילדיה. כשהתביעה תתקבל היא תזכה לגמלת הבטחת הכנסה בסכום של עד 3,000 שקלים, וזאת בנוסף לקצבאות הילדים ולזכויות נוספות המגיעות לה בגין מעמדה כאם חד-הורית.
כל מי שיש לו חוש ריח מפותח מספיק צריך להתחיל לחשוד בהליך לא כשר. לכאורה, המדינה משלמת במקום הבעל כספים שמגיעים לגרושה. אך מדוע האישה תובעת אותם מן המדינה ולא מבעלה?
התשובה פשוטה ומקוממת כאחת. מתברר כי האישה לא באמת התגרשה מבעלה. האישה ושבעת ילדיה ממשיכים בפועל לחיות עם הבעל במתחם אחד ולנהל חיי משפחה תקינים, כשהגירושים הם רק פיקציה משפטית שנועדה להביא להם את תקרת הסכום המוקנה בהבטחת הכנסה לפי חוק הביטוח הלאומי. בדרך זו כולם יוצאים נקיים, והביטוח הלאומי וההוצאה לפועל לא יכולים לעשות דבר.
הבעל, מצדו, משלם את דמי המזונות שנקצבו לו, והאישה זכאית לכאורה לכל הסכומים המשולמים לה.
תחקיר מעלה כי ייתכן שמדובר לכאורה בשיטה במגזר הבדווי. גבר המעוניין לשאת אישה נוספת על אשתו "מגרש" קודם כול את אשתו הראשונה. בכך הוא מרוויח פעמיים: הוא מתיר לעצמו בכך לשאת אישה נוספת, להביא ממנה ילדים ולקבל בגינם קצבאות, ולצד זאת הוא מקבל דרך אשתו הראשונה משכורת של הבטחת הכנסה וזכויות נוספות המגיעות לה כאם חד-הורית.
העוקץ החד-פעמי הופך לתעשייה של ממש במשפחה הפוליגמית, כאשר הגבר מגרש פיקטיבית גם את אשתו השנייה כדי לשאת אישה שלישית, ואת השלישית כדי לשאת אישה רביעית (המותרת לו לפי ההלכה המוסלמית), ולבסוף מגרש גם את הרביעית. האינטרס שלו, במקרים רבים, הוא שכל נשותיו יירשמו כגרושות.
כאן נכנסים לתמונה בתי הדין השרעיים, שהגירושים נערכים בין כותליהם ובאישורם. בפועל האיש אומר לאשתו "מגורשת" פעם אחת, ובית הדין מוציא אישור על גירושים. פעולה זו נקראת "גירושים קטנים", והיא חסרת כל משמעות מבחינה השריעה (ההלכה המוסלמית), שכן לפי השריעה הגירושים אינם תקפים אלא אם האיש מכריז שלוש פעמים "מגורשת" בפני שני עדים.
יתרה מכך, ברבים מהמקרים בתי הדין כלל אינם מקיימים דיון בפני שני הצדדים, ואינם מקפידים לזמן את שני הצדדים לשטוח את גרסתם. בלא מעט מקרים ניתנים אישורי גירושים כשהבעל והאישה כלל אינם נוכחים, ובפני הדיינים ניצב רק עורך דינה של האישה.
התועלת הכלכלית הגלומה בגירושים כאלה היא רבה. בתיקים רבים פוסקים הקאדים בבתי הדין מזונות בסכומים מגוחכים של כ-100 שקלים בלבד לילד. רק לשם השוואה, סכום המינימום לתשלומי מזונות בבתי משפט למשפחה ובבתי דין רבניים עומד על 1,200 שקלים לילד, וזאת ללא תלות ביכולת השתכרותו הריאלית של הבעל. במקביל, האישה, שכלל לא התגרשה על פי השריעה המוסלמית, נרשמת כגרושה לצורכי הביטוח הלאומי – וזה משלים את הכנסתה דרך גמלת הבטחת הכנסה, במקום שהבעל יעשה זאת.
בתי הדין השרעיים הם בתי דין רשמיים של מדינת ישראל, הפועלים בחסות משרד המשפטים. הם קיימים מימי האימפריה העות'מאנית, אז שימשו כבית המשפט של המדינה. עם קבלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל נשארו בתי הדין השרעיים על כנם, אולם סמכויותיהם נתחמו לענייני המעמד האישי של המוסלמים בלבד.
"מדינת ישראל הכירה בבתי הדין השרעיים, בסמכויותיהם ובדין התקף בהם, וזאת בהתאם לפקודת סדרי השלטון והמשפט, ואף חוקקה את חוק הקאדים לאישור מינויים, שהכיר בקאדים שכיהנו בבתי הדין ערב הקמת המדינה. מאז קום המדינה היו בתי הדין השרעיים באחריות משרד הדתות, עד שעברו לאחריות משרד המשפטים ביום 21 בפברואר 2001", נכתב באתר הממשלתי הרשמי של משרד המשפטים.
מדובר אפוא בבית דין לכל דבר. אלא שבעוד בתי המשפט ובתי הדין הרבניים בישראל מצויים תחת זכוכית מגדלת ציבורית, וכל פסק דין שנוי במחלוקת זוכה לחשיפה ולביקורת ציבורית מיידית, בתי הדין השרעיים פועלים באפילה, ופסקיהם כמעט אינם נחשפים לציבור הרחב.
דוגמה בולטת במיוחד היא הפוליגמיה הנפוצה במגזר. לפי החוק הישראלי הפוליגמיה (נישואים עם כמה נשים) היא עברה פלילית, והעונש בגינה הוא עד חמש שנות מאסר, אולם החוק המדובר כמעט אינו נאכף במגזר הבדווי. לפי נתונים רשמיים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ממ"מ), נישואים פוליגמיים מהווים עד 36 אחוזים מכלל הנישואים במגזר. מלבד העברה הבוטה על החוק מנוצלים הנישואים הללו למפעל ענק של שאיבת מאות מיליוני שקלים שלא כדין בחסות בתי הדין השרעיים, כאמור לעיל.
הגירושים הפיקטיביים הם צעד חשוב לקידום תביעות הממון, וזאת משתי סיבות: הראשונה היא שגברים בדווים רבים נושאים נשים פלשתיניות או ירדניות. נשים אלו משוללות מעמד חוקי בישראל, והן זכאיות לקצבאות רק אם הן נישאות לאזרח ישראלי. אישה כזו תמשיך לקבל גם אחרי גירושיה מזונות ילדים בשביל ילדיה הישראלים, לכן משפחות הפוליגמיה אינן מסתפקות בהצהרה על האם כחד-הורית אלא עורכות טקס נישואים ולאחר מכן מצהירות על גירושים.
הסיבה השנייה היא שאישה שלא רשומה כנשואה עשויה למצוא את עצמה מנהלת הליך ממושך ומייגע לצורך קבלת הגמלאות. קחו למשל את סיפורה של הבדווית ח'. באחד מהדיונים מצהירה ח' כי היא "אישה שנייה לס', והנישואים הלא רשומים ביניהם נערכו לפני 35 שנה. מנישואים אלה נולדו להם שבעה ילדים, כולם בגירים. בני הזוג פרודים מזה כשבע שנים וכל אחד מהם מתגורר בבית נפרד, כאשר התובעת מתגוררת בבית בנה".
הקאדי מקבל את הצהרתה של האישה ונותן לה פסק דין של גירושים, אף שבפועל שבה האישה למשפחתה. והנה, באורח פלא, בסמיכות לפסק הדין מקבלת התובעת מסמך מה', עובד סוציאלי בפזורה הבדווית, ובו המלצה לביטוח לאומי לאשר לח' דמי הבטחת הכנסה, מכיוון שהיא "אישה שנייה לגבר הנשוי לארבע נשים... והקשר עם בעלה נותק והם אינם מקיימים יחסים כלשהם". קשה לשער שהאישה היתה מקבלת בקלות כזו את גמלת ההכנסה לולא פסק לה בית הדין גירושים.
את פסקי הדין נותנים בתי הדין השרעיים בסיטונות, ללא כל שינוי בנוסח. ראו למשל את פסק הדין שניתן לז' מתחילת הכתבה: "בשם אללה הרחמן והחנון... בישיבה הופיעה התובעת ז', עם בא כוחה, ולא הופיע הנתבע ח' (הבעל, י"י).
"התובעת הצהירה שהיא הודיעה לנתבע את מועד ישיבה זו, והוא הודיע לה שהוא יחויב במזונות המבוקשים לה ולשבעת ילדיה הקטנים. התובעת חזרה על כתב התביעה וביקשה לחייב את התובע בהיעדרו במזונות בסך של 100 שקל לחודש... הוחלט להיענות לבקשה של התובעת ולחייב את הנתבע בהיעדרו לשלם את דמי המזונות המבוקשים".
והשוו את פסק הדין הזה לפסק דין שניתן בתיק אחר: "בשם אללה הרחמן והחנון... בישיבה נכחו התובעת ר' ובא כוחה, ואילו הנתבע א' לא נכח. התובעת אמרה כי היא מסרה לנתבע על מועד הישיבה, והתובע אמר לה כי הוא מסכים שבית הדין יחייב אותו לשלם את דמי המזונות המבוקשים לה ולחמשת ילדיהם... בסכום של 100 שקלים חדשים מדי חודש בחודשו... הוחלט להיענות לבקשה של התובעת ולחייב את הנתבע בהיעדרו לשלם את דמי המזונות המבוקשים".
הביטוח הלאומי והפרקליטות אינם מערערים על פסיקותיהם המופרכות של בתי הדין השרעיים, ומזכים את הנשים ה"גרושות" בהבטחת הכנסה בלי לבדוק בשטח אם הן באמת גרושות או שהן ממשיכות לחיות עם הבעל באותו המתחם. ש', בכיר בביטוח הלאומי, מכיר את התופעה מקרוב. "אנחנו חיים במדינת חלם. כולם שואלים איפה הכסף ולא רואים את הפיצוץ בצינור, את שוד הקופה הציבורית שמתרחש פה מתחת לאף", הוא אומר לסופשבוע.
כיצד צמחה השיטה? "מבחינה היסטורית הסיפור פשוט: עד לביטול קצבאות הילדים הגדולות, לפני כעשור, הבדווים חיו בעיקר על הקצבאות הללו. מאז שהמדינה סגרה את הברז מצאו את עצמם בעלי המשפחות ברוכות הילדים בישראל בבעיה, אבל הבדווים גילו את החור בגדר. היום הגבר הבדווי שואף לגרש פיקטיבית את האישה שלו כמה שיותר מהר. כדי להוכיח שהם גרושים הוא הולך לבית הדין השרעי ומביא פסק דין מצחיק למזונות, שמחייב אותו לשלם בין 50 ל-100 שקלים לילד".
"בדרך כלל כשבעל חייב במזונות ההוצאה לפועל תרדוף אחריו ותגבה ממנו את החוב, אבל כאן האישה מצהירה שהוא משלם לה בזמן את המזונות שפסקו לה בבית הדין השרעי. היא טוענת – בצדק לכאורה – שהמזונות לא מספיקים לה לגדל את הילדים. כך נוצר מעגל סגור של שקרים שאתה ואני משלמים עליו מהמסים שלנו. אין שום פיקוח על בתי הדין שלהם, וגם כשפנינו לדרגים בכירים והתרענו על התופעה גילינו שאף אחד לא עושה דבר. הכלבים נובחים והשיירה עוברת".
אם אישה בדואית רוצה באמת להתגרש, זה מה שהיא תקבל בבית הדין השרעי? 100 שקל לילד? "ממש לא. אישה בדווית שרוצה באמת להתגרש לא תלך לבית הדין השרעי, אלא לבית משפט למשפחה. שם היא תקבל מזונות בגובה ריאלי, כפי שמקובל בישראל. הגירושים בבית הדין השרעי נועדו רק לסחוט את המדינה. זה הפך להיות אפנה, כי הם מקבלים שם כסף בקלי קלות. אני יכול לקחת אותך לכפרים שלהם ולהראות לך חמולות שלמות שבהן הנשים חיות יחד אבל רשומות אצלנו כגרושות. תעשה סיבוב קצר בנגב, לא תאמין כמה כסף נשפך על מקום אחד".
מה היקף התופעה? מה הסכום המוערך שאתם משלמים על הגירושים הפיקטיביים במשפחות הפוליגמיה?
"מדובר בהון עתק, מיליונים רבים שנשפכים בכל חודש. האבסורד הוא שבתי הדין השרעיים אפילו לא מתאמצים להיראות כערכאת שיפוט רצינית. כשיהודים מתגרשים יש מלחמת עולם, יש דיונים ארוכים וממושכים. בית המשפט למשפחה או בית הדין הרבני יפסקו בהתחלה מזונות זמניים, לאחר מכן כל אחד מבני הזוג ינסה להוכיח כמה הכנסה יש לו, יהיה דיון ובסופו פסק דין.
"במגזר הבדווי זה לא קיים, אין אפילו מראית עין של הליך משפטי. האישה במקרים רבים כלל לא מגיעה לבית הדין השרעי, וגם הגבר לרוב לא מגיע. הם מגיעים להסכמה ביניהם, ועורך הדין מגיע להחתים את הדיינים".
אתה מתאר כאן תעשייה שלמה.
"כמובן. החבר'ה הללו הם אלופי העולם במדעי החיים, עושים לכולנו בית ספר. המצב הוא שברבות מהמשפחות הפוליגמיות האישה מגישה תביעה לביטוח הלאומי, מביאה את פסק הדין המצחיק הזה ומקבלת מהמדינה משכורת נוספת בלי לצאת מהבית".
"במגזר הבדווי זה לא קיים, אין אפילו מראית עין של הליך משפטי. האישה במקרים רבים כלל לא מגיעה לבית הדין השרעי, וגם הגבר לרוב לא מגיע. הם מגיעים להסכמה ביניהם, ועורך הדין מגיע להחתים את הדיינים".
אתה מתאר כאן תעשייה שלמה.
"כמובן. החבר'ה הללו הם אלופי העולם במדעי החיים, עושים לכולנו בית ספר. המצב הוא שברבות מהמשפחות הפוליגמיות האישה מגישה תביעה לביטוח הלאומי, מביאה את פסק הדין המצחיק הזה ומקבלת מהמדינה משכורת נוספת בלי לצאת מהבית".
שיעור הפוליגמיה אינו יורד בשנים האחרונות, על אף תהליכי המודרניזציה שעוברים על החברה הבדווית, והתופעה נפוצה גם בקרב צעירים ומשכילים. המדינה אינה נוקפת אצבע: איסור הפולגימה אינו נאכף כמעט, ומאז 2004 נפתחו במשטרת ישראל רק ארבעה תיקים הקשורים בעברה. הסיבה להיעדר האכיפה היא התפיסה שהתופעה מקובלת במגזר הבדווי, ושאין מקום להתערב בה מטעמי הגישה הרב-תרבותית.
תופעת הפוליגמיה בחברה הבדווית והשלכותיה נחקרו לראשונה במרכז המידע והמחקר של הכנסת באוקטובר 2006. המחקר המקיף סקר את הסיבות להיקף העצום של הפוליגמיה, והעלה כמה ממצאים: הראשון הוא הלגיטימציה לפוליגמיה בחברה הבדווית, גם בקרב צעירים ומשכילים. הלגיטימציה נובעת מכמה סיבות.
ראשית, ריבוי נשים איננו אסור על פי האסלאם. שנית, ריבוי נשים מהווה בחברה הפטריארכלית סמל סטטוס, שכן לנשיאת אישה יש עלות כלכלית כבדה בדמות המוהר המשולם תמורת האישה, וכך ריבוי נשים משמש עדות לכוחו ועושרו של הגבר.
שלישית, קיים רצון להגדיל את המשפחה והשבט. הסיבה לכך, לפי מחברת המחקר אורלי לוטן, היא שכל משפחה מעוניינת לגדול כדי להתעצם ו"להכין את עצמה למאבקי כוח עתידיים מול גורמים חיצוניים". לדבריה, לריבוי ילדים משמעות פוליטית, "שכן ההצבעה בבחירות ברשויות המקומיות במגזר הבדווי נוטה להיות חמולתית. ככל שהמשפחה או השבט גדולים יותר, כך גדלים סיכוייהם להציב אנשים מקרבם בעמדות כוח ברשויות המקומות".
רק בהערת שוליים צוין במחקר כי "יש טוענים שלריבוי ילדים עדיין יש משמעות כלכלית בשביל ההורים, בשל קצבאות הילדים שהמדינה משלמת". בהערה צוין כי את הדברים טען רפ"ק שלום בן-סלמון, היועץ לענייני ערבים של מפקד המחוז הדרומי במשטרת ישראל, בדו"ח מיוחד על "תופעת הפוליגמיה בקרב האוכלוסייה הבדווית בנגב" שהגיש בספטמבר 2006.
ד' הוא דמות מוכרת בפזורה הבדווית. הוא ישראלי, בן למשפחה שהייתה שותפה לראשית ההתיישבות היהודית בנגב בתקופה שלפני קום המדינה. ימים ולילות הוא מקדיש לחיזוק הקשר עם שייח'ים בדווים, במטרה לסייע למגזר להשתלב בחברה הישראלית. כשהתבקש להתראיין בשמו, הסתייג: "תבין, בשנים האחרונות אני משקיע כמעט את כל משאבי הזמן והכסף שלי במשימה לאומית של איש אחד, לחבר את הבדווים למדינה. יש לי חברי נפש בפזורה, אני אוכל איתם וישן איתם, אבל בנושא הזה אני חייב להישמר. כבר קיבלתי אזהרות מהשב"כ".
מנקודת מבטך, האם אפשר לומר שהתפתחה פה תעשייה?
"חד-משמעית, כן. כשהקצבאות היו גדולות, הן היו מקור הפרנסה העיקרי של הבדווים. הם היו נוסעים לדרום הר חברון ולעזה ומייבאים נשים בהיקפי ענק. כך הם עשו הרבה כסף מבית החרושת לילודה. אחרי שהברז נסגר הילודה אצלם ירדה דרסטית, מ-9.7 ל-5.5 ילדים בממוצע לאישה, מה שיכול להסביר את התופעה הנוכחית.
אבל מבחינתי הנקודה הכואבת כאן היא לא הבעיה הכלכלית - כי אם תסגור להם את הברז של הגירושים הם ימצאו מקור אחר לקבל ממנו קצבאות, הם הרי לא יכולים להישאר בעוני. הנקודה הכואבת באמת היא המצוקה האנושית של הנשים.
"המדינה היא האחראית למצב הזה, חד-משמעית. הפרקליטות יכולה לסתום את הפרצות המשפטיות וגם להפסיק את ייבוא הנשים. לא ייתכן שאדם יביא שני ילדים בהפרש של חצי שנה, יטען שהוא לא נשוי פוליגמית, ויקבל את כל הקצבאות".
עו"ד ראויה אבו-רביעה, פעילה בארגון "איתך – מעכי; משפטניות למען צדק חברתי", טוענת שדמי הבטחת ההכנסה כתוצאה מגירושים פיקטיביים בבתי הדין השרעיים אינם הסבר מספק לעלייה בשיעור הפוליגמיה.
"הבעיה חמורה הרבה יותר", היא גורסת. "צריך להבין שאין אכיפה פלילית נגד הפוליגמיה, ויש אפילו לגיטימציה של מוסדות המדינה. אם תעשה סקר ותבדוק כמה מנהלי בתי ספר ברהט וכמה מפקחים שמועסקים במשרד החינוך חיים בפוליגמיה, תגלה ממצאים חמורים. היום יש אפילו חבר כנסת שחי עם כמה נשים, למרות שזה אסור בחוק. גם משרד החינוך מעסיק גברים פוליגמיים, בלי לחשוב מה יגידו. זו תופעה שפוגעת בזכויות הנשים אך לא מעניינת אף אחד חוץ מארגוני הנשים".
אבו-רביעה לא מדברת באוויר. המחקר שהוגש לכנסת מציין כי בין הנשים בנישואים הפוליגמיים שוררים בדרך כלל יחסי איבה וקנאה, מפני שהנישואים הנוספים נעשים בדרך כלל ללא הסכמת הנשים הבכירות ונגד רצונן.
הנשים נמצאות למעשה בתחרות מתמדת על משאביו החומריים והרגשיים של הבעל, ונוצר מאבק בין משפחות המשנה בתוך המשפחה הפוליגמית. מחקרים פסיכולוגיים שנערכו במגזר גילו כי הנשים במשפחות הפוליגמיות סובלות הרבה יותר מבעיות נפשיות כמו דיכאון, חרדה, עוינות ודימוי עצמי נמוך, וכן מתופעות של אלימות במשפחה. בהקשר הרחב, אם כן, אין מדובר רק בשוד הקופה הציבורית.
ממצא אחר שתואר במחקר הוא תופעת הסחר בנשים פלסטיניות וירדניות למטרת נישואים עם גברים בדווים. בדווים רבים מעדיפים נישואים עם נשים מחוץ לישראל, משתי סיבות עיקריות: ראשית, תשלום המוהר תמורת האישה עשוי להיות נמוך יותר מאשר תמורת אישה ישראלית; שנית, האישה מתנתקת ממקום מוצאה וממשפחתה ונעשית תלויה כמעט לחלוטין בבעלה, ולכן היא קלה יותר לשליטה מאישה ישראלית.
את מצבן העגום של הנשים הבדוויות חקרה עו"ד אינסאף אבו-שארב, מנהלת מרכז הזכויות בארגון "איתך – מעכי". במחקר שכותרתו "קשר השתיקה: אלימות במשפחה נגד נשים ערביות-בדוויות בנגב", סקרה אבו-שארב את היקף תופעת האלימות במשפחה נגד נשים במגזר, והסיקה שקיים קשר ישיר בין נישואי הפוליגמיה להגברת שיעור אירועי האלימות נגד נשים.
ההיקפים של מעשי האלימות נגד נשים במגזר הבדווי בלתי נתפסים. אבו-שארב מתארת את היקפי התופעה במספרים: 96.7 אחוז מהנשים שנסקרו תיארו מעשי אלימות חוזרים ונשנים; 79 אחוז מהנשים הותקפו בידי בן הזוג; ו-64 אחוז מהנשים מיקמו את האלימות נגדן בסדר עדיפות נמוך לעומת מצוקתן הכלכלית ותלותן המוחלטת בפרנסת בן הזוג.
אבו-שארב מתארת את ניסיון העבר של הביטוח הלאומי לייצר תמריץ שלילי לנישואי הפוליגמיה דרך יצירת קריטריון חדש, ששמו "משפחה מורחבת". הרעיון היה להתייחס למכלול המבנים – ובהם בתים, צריפים ואוהלים סמוכים - כאל קורת גג אחת, ובכך לא להכיר בגירושים הפיקטיביים כגירושים.
ארגון "איתך-מעכי" נאבק נגד ההחלטה, וטען כי "מרבית הנשים הבדוויות, גם אלה הגרושות מבני זוגן, נשארות להתגורר באותו המתחם של הגרוש... כדי להישאר קרובות לילדיהן". הארגון עתר לבג"ץ בשנת 2010 בדרישה "למחוק את המבחן הפוסל את זכותה של האישה לקבל את הגמלה כשהיא מתגוררת בסמוך לאבי ילדיה, ולכלול מבחנים שמכירים ומתחשבים באורחות חייהן של הנשים הבדוויות".
העתירה נידונה בפני נשיאת בית המשפט העליון דאז דורית ביניש, המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין והשופטת מרים נאור. בהחלטה הקצרה שפרסמה ביניש נכתב כי "בהמלצת בית המשפט... חזרו בהן העותרות מעתירתן תוך שמירת טענות.
זאת, בין היתר, בשל נכונות המשיבים לקיים הידברות עם באי-כוח העותרות לליבון האפשרות לקביעת קריטריונים נוספים או דרכים אחרות למציאת מענה לטענות שהעלו העותרות, ביחס לפגיעה הנגרמת לנשים בדוויות חד-הוריות המסווגות לצורך הבטחת הכנסה כחלק ממשפחה".
למרות שהעתירה נמשכה, היא פעלה את פעולתה. ש', הבכיר בביטוח הלאומי, מתאר את השתלשלות הדברים: "הניסיון של הביטוח הלאומי לייצר תמריץ שלילי נכשל כישלון חרוץ. זה היה צפוי כי הוא היה בנוי מראש על עקיפה של החוק.
החוק בישראל איננו מכיר בנישואי פוליגמיה, ולכן לא היה היגיון בכך שהביטוח הלאומי יכיר בנישואים הללו דרך יצירה של קריטריון חדש, 'משפחה מורחבת'. היום אין כמעט הכרזה על משפחות כאלה, גם בשל החשש מפסילת הקריטריון בבית המשפט וגם בשל העובדה שכדי להכריז על משפחה פוליגמית ככזו נדרש הביטוח הלאומי להשקיע משאבי חקירה בתיעוד המגורים בצוותא של הנשים שהצהירו על גירושיהן. בפועל, הביטוח הלאומי אינו מקצה משאבים לחקירות שכאלה".
אבל מה ההיגיון? הרי כלל לא ניסיתם לבסס משפטית את הקריטריון שיצרתם, ולתאר בפני בית המשפט את התופעה החמורה שההגדרה החדשה אמורה לצמצם. ובנוגע לשיקול התקציבי – הרי ברור לכל בר דעת שכל שקל שמושקע בחשיפת הונאה מחזיר את עצמו במכפלות גבוהות בחיסכון בקצבאות שמשולמות שלא כדין.
"זה ברור, כבר אמרתי לך שאנחנו חיים בחלם. אין כאן ריבונות. אנחנו מדינה היפותטית שכולם גונבים אותה מהדלת האחורית, ולא אכפת לה להשאיר את הפרצה פתוחה ולתת לעבריינים לחגוג".
מהביטוח הלאומי נמסר בתגובה: "אנו מודעים לעלייה בהיקף מקבלות הבטחת הכנסה בקרב נשים חד-הוריות בפזורה הבדווית בדרום. הביטוח הלאומי בודק ככל שניתן, בכלים העומדים לרשותו, את ההצהרות של מי שטוענות שהן חיות בנפרד מבן זוגן. כידוע, קיימים קשיים לאמת את כל הנתונים בחלק מהמקרים, זאת בגלל המאפיינים המיוחדים, מבחינת צורת המגורים השבטית בחברה הבדווית, המקשים על האבחנה של מגורים משותפים.
"כך, לדוגמה, נהוג שאם האישה מחליטה לעזוב את מתחם השבט, הילדים נשארים בחזקת האב - ולכן רוב הנשים בוחרות להישאר במתחם השבט קרוב לילדיהן גם לאחר הגירושים, ועצם המגורים שם לא בהכרח מצביעים על מגורים משותפים עם בן זוג. בנוסף, אין להתעלם משינויים תרבותיים, כגון עלייה בשיעור הגירושים, המשפיעים גם על החברה הבדווית, על כל הבעייתיות הכרוכה בכך.
"הביטוח הלאומי עושה כל מאמץ, באילוצים הקיימים, לסייע למי שנזקק ועומד בתנאי הזכאות, ומאידך לאתר את מי שמנצל לרעה את המערכת. יודגש כי הסוגיות העולות מהכתבה דורשות טיפול כוללני ובין-משרדי. בביטוח הלאומי עושים את המרב במשאבים הקיימים, ופועלים בשיתוף פעולה עם רשויות האכיפה ועם משרדים אחרים".
"בתי הדין השרעיים מבצעים תפקיד שיפוטי על פי דין. משרד המשפטים מפקח על תפקודם ברמה הניהולית אדמיניסטרטיבית בלבד. על החלטות בתי הדין השרעיים ניתן לערער לבית הדין השרעי לערעורים".
היועמ"ש של בתי הדין השרעיים מסר בתגובה:
1.
זה הסכום שנדרש בתביעות. לא מדובר בהערכה של הקאדי ואין לקאדי סמכות להוסיף על הסכום שנתבע על ידי בעל הדין. זהו גם המצב אשר הובא בתיק כדוגמה.
2.
על פסקי דין של בתי דין שרעיים אזוריים ניתן להגיש ערעור לבית הדין השרעי לערעורים על ידי בעל דין.
3.
המדינה איננה צד לפסק ועל כן אין היא מערערת עליהם. רק בעלי הדין, שהם הצד לפסק, מערערים.
4.
פסק הדין לא ניתן במסגרת של גירושים פקטביים ולבית הדין אין קשר או מידע על המשפחות, ועל הוצאת קצבת הכנסה שלא כדין. אין זה מתפקידו של בית הדין להתעסק בקצבאות הבטחת הכנסה.
בנוסף, מצאנו לעצמנו חובה לציין שבהתייחסות שקיבלנו מהקאדי עצמו עולה שבכוונתו להגיש תביעה נגד כל מי שיפרסם דברים שהוא מגדיר דברי עלילה חסרי אחיזה במציאות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם