זאב אלקין מודאג מפתיחת השיחות עם הפלסטינים
סגן שר החוץ מזהיר: נתניהו מוכן למדינה פלסטינית על 86% מהשטח ופינוי עשרות אלפי מתנחלים. המלחמה על השליטה בירושלים החלה
נתחיל עם ה-SWAP: נסיגה לקווי 1967 עם חילופי שטחים ביחס של 1:1. אם מסתמכים על שיחות מתקדמות בעבר עם הפלסטינים, הרי שמדובר בקרוב ל-97 אחוזים שיעברו למדינה הפלסטינית ו-3.5 אחוזים לערך מן השטח שיישארו בידי ישראל, לטובת גושי ההתיישבות. אלקין לא קורא לזה גושי התיישבות, אלא "חוטי התיישבות". כבישים ארוכים וצרים אל ההתנחלויות שיישארו, אבל לא קבוצות של התנחלויות שיתכנסו יחדיו לגוש מוכר.
"אריאל שרון דיבר על 14 אחוזים מהגושים שיישארו אצלנו", אומר אלקין. "הפלסטינים לא הסכימו ולא יוותרו. ההסכם היחיד שהם ייאותו לקבל הוא המפה שהציעו להם אהוד ברק ואהוד אולמרט. נתניהו לא מסוגל לחתום על המפה הזו. אי אפשר להיות אולמרט או ברק ולהנהיג את הליכוד. זה לא הליכוד".
ואם הפלסטינים יהיו מוכנים לנוסחה של שרון?
"אז הייתי מודאג. היו סוגרים הסכם. נתניהו היה הולך על זה".
סליחה?
"נתניהו היה הולך על זה".
מה זה אומר?
"מדינה פלסטינית שתעמוד על 86 אחוזים מהשטח".
כולל חלוקת ירושלים?
"נתניהו לא מוכן לזה, אבל ציפי לבני מוכנה לזה. היא הייתה חלק מהתהליך של אולמרט".
וכולל פינוי התנחלויות?
"יש קרוב ל-70 אלף איש מעבר לגושים הגדולים. אני מניח שמדובר על זה. התנחלויות מבודדות כמו יצהר, תפוח או איתמר יעמדו בפני ברירה קשה במקרה כזה".
מה עם בקעת הירדן?
"הצדדים מסכימים לנוכחות צבאית, לא אזרחית. כל זה לא יעבור בליכוד, כי הרוב חושב כמוני".
אלקין, איש פיקח, חובש כיפה, נושא את עיניו למרומים. "אני מקווה שהקדוש ברוך הוא לא התעייף". הוא מתפלל. "עד היום הוא פתר את הבעיות שלנו דרך הערבים. ערפאת לא קיבל את ההצעות של ברק. זה נס גדול. אבו מאזן לא קיבל את התוכנית של אולמרט. גם זה נס. מישהו למעלה סובב להם את הראש, אבל לא לעולם חוסן".
אתה לא סומך על נתניהו?
"אני אומר שאם הפלסטינים חלילה יתגמשו וילכו לקראתו, נקבל הסכם גרוע. על השטח שיקבלו, 86 אחוזים, הם יקימו מדינת טרור".
מדובר בהסכם שלום, במדינה פלסטינית מפורזת.
"הסכם? איזה הסכם? הם מקיימים הסכמים? הם התחייבו לא לפנות לאו"ם באופן חד-צדדי. זה מעוגן בהסכמי אוסלו. זה הפריע להם?"
.
ישראל תקיף את המדינה הזו.
"נו, באמת. גם את עזה אנחנו מקיפים. כפר סבא תהפוך לשדרות, אתה לא מבין?"
איך אתה רואה את תהליך המשא ומתן? מתחילות שיחות, מה הלאה?
"יש שלוש אפשרויות: שני הצדדים מתקדמים האחד לכיוון השני; צד אחד מתעקש והשני נכנע; האפשרות השלישית היא פיצוץ".
ומה יקרה?
"פשרה אמיתית לא תהיה. הפלסטינים יתעקשו ואז או שנוותר או שהכל מתפוצץ".
ואם הפלסטינים יתפשרו על אחוזי הנסיגה הישראלית?
"אז אני אהיה מודאג, אמרתי לך, אבל הם לא זזים מילימטר. חצי מהם, שזה חמאס, רוצים להעיף אותך לים. החצי השני מוכן לדבר איתך בתנאים של גבולות 1967 עם תיקונים קלים, חוטי התיישבות, חלוקת ירושלים וזכות השיבה. אף אחד אצלם לא מוכן לתת לך 14 אחוזים מהשטח".
התפקיד של אלקין בלתי אפשרי, כידוע. סגן שר החוץ, שהוא גם שר החוץ בפועל, עומד בחזית הדיפלומטית וצריך לייצג את עמדת שתי המדינות של נתניהו, שהוא מתנגד אליה ולוחם בה. ביום שלישי הופיע אלקין בפני השדולה למען ארץ ישראל בכנסת, שקוראת להחלת הריבונות היהודית על יהודה ושומרון. היה שם שר החקלאות יאיר שמיר שהצהיר, בסגנון שהזכיר את אביו, ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר: "ארץ ישראל שלנו. למה? ככה".
היו שם גם ראשי המועצות והיישובים ביהודה ושומרון. כמה מהם תבעו להחרים את המשא ומתן ("כי ברור לאן זה יוביל") ולאיים על נתניהו ש"אם לא בונים בשטח, לא מצביעים עבור התקציב".
אלקין הזהיר את ראשי המתנחלים מפני הפספוס הגדול. "אל תהיו שאננים מדי", הוא חזר ואמר. "הדינמיקה של המשא ומתן מסוכנת. יהיה מכבש לחצים לכיוון מדיני ברור ואז השיח על הבנייה לא רלוונטי. צריך להפעיל לחץ מקביל, לפני שיהיה מאוחר. ישבתי השבוע בישיבת סיעת הליכוד-ישראל ביתנו. ספרנו בקושי שלושה אנשים שתומכים במדינה פלסטינית, כולל ראש הממשלה".
יש נוסחה שאתה מוכן לקבל?
"אני מוכן לקבל הסכם ביניים על הסטטוס קוו של היום. אם משדרגים את הרשות הפלסטינית למעמד של מדינה, אז אני נגד, כי זה מסמן את המשך ההידרדרות".
מה עם משאל עם?
"אני בעד. יש לזה שלוש סיבות: ראשית, העם יחליט ולא נעשה הסכם מדיני על איזה תרגיל פוליטי; שנית, המשאל נותן תחושה טובה בציבור ועלול למנוע קרעים; שלישית, המשאל ישפיע על האנשים שיושבים במשא ומתן. הם לא יציעו הצעות מרחיקות לכת שהציבור לא יתמוך בהן. הם לא יעשו מעצמם צחוק".
יואל לביא, ראש העיר רמלה, זומן לביתו של הרב עובדיה יוסף בתחילת השבוע. לביא, חילוני למהדרין, הוא חבר בגוף שבחר שלשום את שני הרבנים הראשיים. אריה דרעי קרא לו לבוא, קיבל אותו במאור פנים בבית הרב והוביל אותו לפגישה עם מרן. כאשר ישבו השלושה לחש דרעי לרב משהו באוזן.
הרב התנפל על לביא כמי שמצא בן אובד והדביק לו נשיקה. לביא נותר המום. בהמשך מצא את עצמו מנהל עם הרב שיחה נרגשת על הצורך בצביונה הדתי של רמלה, שהסתיימה בשתי סטירות הגונות (ומחייבות) על הלחי. בבחירות לא הייתה לראש העיר ברירה. הרב יצחק יוסף, הבן והמועמד, רשם לעצמו עוד קול.
הרב עובדיה יוסף, מתברר, הוא עדיין מותג חזק מאוד בציבור הדתי והחרדי במדינה, וגם בקרב חילונים לא מעטים. שיניו של הרב קהו מעט, הוא נע בכבדות, לפעמים על כיסא גלגלים, גבו כואב ומייסר, ויש עדיין אנשים שמוכנים להמרות את פיו ולהצביע עבור מועמדים אחרים. אבל הראש הפוליטי עדיין עובד, המניפולציה הרגשית קיימת ועוד איך, וכאשר הרב עובדיה משלב דברי תורה, תשבחות למי שצריך פלוס תחנונים אישיים עד כדי בכי, אין כמעט מי שיעמוד בפניו, ולא חשוב אם שמך הוא הרב שמעון ביטון, ואתה מבית שמש, או לביא מרמלה או מירי רגב מהכנסת.
הרב עובדיה הוביל לבדו, בגיל 93, קמפיין בעל חשיבות עצומה. ברמה ההיסטורית מדובר כאן במאבק דמים שהתפתח בין החרדים, בעיקר הספרדים, ובין הציונות הדתית-לאומית. במהלך החודשים האחרונים נחשפנו לשתי תפיסות עולם שהולכות ומתרחקות זו מזו גם בגלל תוצאות הבחירות לכנסת.
מבחינתם של הרב עובדיה וחכמי ש"ס, הבית היהודי של נפתלי בנט הוא לא יהודי כלל, ושליטה שלהם על הרבנות הראשית אינה שונה מהשליטה של עמלק במוקדי הכוח ההלכתיים. ביום רביעי מחק הרב עובדיה שני מועמדים דתיים-לאומיים לטובת שני רבנים ראשיים חרדים חדשים דוד לאו ובנו, הרב יצחק יוסף.
ברמה הפוליטית הרב עובדיה וש"ס נוקמים כראוי בבנט ובמפלגתו, שהשאירו אותם מחוץ לממשלה ולקואליציה, וביקשו השבוע לזרוק אותם גם ממדרגות הרבנות. לבנט הייתה (ועדיין יש) תוכנית סדורה לפירוקה של ש"ס, שכבר התחילה לעבוד אחרי שהבית היהודי השתלט על משרד הדתות. העסק נבלם ביום רביעי. הבלוק החרדי יצחק יוסף-דוד לאו ניצח את הבלוק הדתי-לאומי שמואל אליהו- דויד סתיו. בנט, אגב, מיהר להוציא הודעה אחרי שנודעו התוצאות והבטיח שכוחו עדיין במותניו, והרפורמות שהוא מתכנן ברבנות ימשיכו כאילו כלום. מעניין באמת איך העימות הזה, בנט-ש"ס, יתפתח מהיום בשטח.
וגם יו"ר ש"ס אריה דרעי ניצל. דרעי לא הגיע שלשום למלון לאונרדו, שם התנהל שוק הסחר-מכר הזול והמתיש סביב בחירת הרבנים, מול עיניהם המשתאות של צליינים מהודו, נופשות בבגדי ים מהולנד שעלו מהבריכה ונזירות מאירלנד עוטות צלבים שהתערבבו עם קהל הבוחרים והעסקנים הצפוף, חובשי הכיפות והמעילים השחורים. דרעי הסתובב מתוח וחיוור באותו יום בבית של הרב עובדיה והזעיק אליו את הבוחרים אחד-אחד, כדי שיקבלו מהרב ברכות, הבטחות ואולי גם קמעות, כמו בימים הטובים.
אחרי המפלות שספג בחודשים האחרונים דרעי טועם ניצחון פוליטי חשוב, שכמוהו לא בא אל חכו מאז הבחירות ב-1999, אז הוביל את ש"ס ל-17 מנדטים . אילו הרב יצחק יוסף לא היה נבחר דרעי היה צריך לברוח מהעיר כמו בימי השפל שלו, אז הסתתר במלון בים המלח.
אחרי האידאולוגיה והפוליטיקה מגיעה גם הכלכלה המשפחתית. הרב עובדיה ובני משפחתו שולטים היום על אימפריה של כשרות עתירת ממון ומינויים. עכשיו יגיע המינוף בעזרת הרבנות הראשית. הרב עובדיה אמר אמנם לבוחרים שהגיעו אליו כי הוא רוצה לשמור על המסורת, על המורשת ועל הדרך, אבל אפשר להניח שהוא ביקש לשמור גם על ההשפעה ועל הכסף. משום כך היה חשוב לו, וגם לדרעי, להחזיק את הכוח בידי הרב אברהם יוסף, או הרב יצחק יוסף או הרב דוד יוסף או כל בן אחר. אפשר לקרוא לפרויקט ש"ס-הרבנות "יד לבנים".
הרב דוד לאו, שיהיה הרב הראשי האשכנזי, עבד בצורה דומה. הקמפיינר שלו היה הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לשעבר, שגם הוא איש בעל השפעה גדולה בשיחות אחד על אחד. שלשום חיכה הרב לאו בן ה-76 לבוחרים מעבר לדלת המסתובבת במלון לאונרדו. הם יצאו ממנה ונפלו לתוך הזרועות המחבקות שלו, הקול הרם, הלשון המתגלגלת ודברי הברכה והכיבושין. על ביצוע הדיל החרדי פיקחה מרחוק הרבנית הדסה רלב"ג, חמותו של הרב דוד לאו ומקורבת לראשי ש"ס. הסיסמה שהדביק לקמפיין יועץ התקשורת חגי אליאס הייתה "הרב לאו - הרב של כולם". עוד נראה.
ועוד הערה לסיום: במלון לאונרדו הסתובב ביום רביעי השר לשעבר משה כחלון. הוא חבש כיפה סרוגה ובא לסייע לקרוב משפחתו, הרב ציון בוארון. זה לא הלך. בוארון תפס רק את המקום האחרון. בוארון היה נציגו של הרב הראשי היוצא שלמה עמאר, שרצה לנקום בש"ס כיוון שלא האריכה את כהונתו וביקשה את הירושה לעצמה. זה היה מאבק כואב ורגיש עד מאוד, אם לוקחים בחשבון שהרב עמאר היה חביבו של עובדיה וגדול תלמידיו. תארו לכם מה היה קורה בעולם הספרדי-חרדי אילו הרב בוארון היה זוכה בתפקיד, והממלכה הרבנית הייתה מתהפכת על ש"ס.
עם זאת, כחלון מעורר כנראה געגועים עזים. היה צריך לראות את קבלת הפנים שהוא זכה לה שלשום בערב, במקום שהוא לא הבית שלו. קשה לחשוב על פוליטיקאים שפרשו, ולא מפסיקים לעורר באזז בכל מקום שאליו הם מגיעים. אריה דרעי היה כזה. גם בנימין נתניהו עשה רעש מתמיד בימים שבהם היה אזרח. אין הרבה אחרים כאלה.
עשרות נערים ונערות עמדו ביום שני, ט"ו באב, ליד טחנת הרוח שבנה משה מונטיפיורי בימין משה. כמה אנשים מבוגרים חילקו להם חולצות לבנות, והם לבשו אותן במהירות על הטי שירטס. "משה ליאון לראשות העיר", הכריז ההדפס. מתחת לשמו של המועמד נקבעה הסיסמה: "התושבים לפני הכל".
הנערים עמדו לרדת עם התלבושת החדשה למסיבת העיתונאים שקיים ליאון במורד המדרגות, במרפסת של מסעדת "טורו". אני בטוח שהם ראו שם בפעם הראשונה את האיש שבו הם אמורים לתמוך בהתלהבות גדולה.
משה ליאון, ייאמר מיד, רצה ועדיין רוצה להיות שר בממשלה. לא סתם שר, שר אוצר. בכל צומת פוליטי, לפני בחירות או אחרי בחירות או בזמן משבר, הוא התייצב בפני חברו הטוב אביגדור ליברמן, ותבע לעצמו את התפקיד. "מה, אני לא מתאים?" הוא נהג לשאול בטון נעלב. הנסיבות הפוליטיות לא אפשרו את המינוי עד היום. אומרים לי שהוא הסכים לנהל את המו"מ הקואליציוני האחרון מטעם הליכוד-ישראל ביתנו בהנחה שהוא ידלג משם לכורסת המיניסטר. ליברמן תכנן עבורו קריירה אחרת.
ראש העיר ניר ברקת היה יכול למנוע מעצמו את כאב הראש הזה, אילו היה פוליטיקאי יצרי יותר, בעל חושים ונטול פורמליות. באמצע מאי האחרון זימן ברקת לביתו בבית הכרם את שני האנשים החזקים בליכוד בעיר, ישראל יהושע ואיציק קויפמן. השניים הציעו לו שיתוף פעולה בבחירות לעירייה.
מבחינתם, היה מדובר בשותפות טבעית. ברקת הוא איש הליכוד שסייע לנתניהו בבחירות האחרונות. ברקת הבטיח תשובה, אבל השניים מחכים לה עד היום. בינתיים צץ אדון ליאון. ליברמן, שפעם דחק בדרעי עצמו שיתמודד, אמר לליאון: "אחרי קדנציה בראשות העיר אף אחד לא יוכל למנוע ממך להיות שר". ליאון אומר שלא היה ולא נברא.
במסיבת העיתונאים ליאון התרגש עד מאוד. שניים הקדימו את דבריו והתחרו ביניהם בהשמצות נגד ראש העיר המכהן ברקת. הראשון היה צביקה צ'רניחובסקי, שהיה מנכ"ל החברה הירושלמית למתנ"סים בעיר, והשנייה הייתה אתי בנימין, יו"ר ועד ההורים הארצי. זה היה מיותר ושיחק לידי היריב. "נו באמת, את צ'רניחובסקי פיטרתי. את בנימין תבעתי על הוצאת דיבה וניצחתי", הגיב ברקת אחרי האירוע בשיחה פרטית.
ליאון לקח בידיו קלסר גדול, כזה שמשמש את המשגיחות בבחינות הבגרות. הוא ניגש בצעדים כבדים אל הפודיום. מאחוריו התנוסס הר ציון במלוא הדרו, קבר דוד המלך וכנסיית הדורמיציון. ברקע ניגנו את שירי ירושלים של יהורם גאון. התפאורה הזמינה נאום שופע פאתוס, מלא חזון, כזה שירעיד את חומות העיר העתיקה. התוצאה הייתה נאום פקידותי, עם סעיפי דיור, ניקיון, חינוך ותעסוקה. המועמד של ליברמן ודרעי, מתברר, הוא איש מצוין ואפילו חביב, אבל עם כריזמה של אבן ירושלמית.
הקרב רק התחיל, והקמפיין הנגטיבי בין הצדדים הולך להזכיר את הקרבות לרבנות. בינתיים ברקת מנסה לחדור כמה שיותר לאוכלוסייה החרדית שמונחת לכאורה בכיסו של ליאון. הוא נע בין החסידויות בתוך העיר ומחוצה לה ומנסה למשוך אותן אליו. מאמץ אדיר ברקת משקיע בקרב הדתייםלאומים בירושלים, שעשויים להכריע את המרוץ. גם כאן, כמו במאבק על הרבנות, הציבור הזה מפולג. השר אורי אריאל תומך כנראה בליאון. בנט עשוי לעזור לברקת.
ביום שני, מיד אחרי מסיבת העיתונאים של ליאון הלך ברקת לאירוע של השבועון הדתי "בשבע". העיתון החליט להעניק לו את אות יקיר הציונות הדתית, פרס חשוב בימי בחירות כאלה. הטקס היה שקוף למדי. את הפרס העניקו לברקת הרבנים שמואל אליהו ודויד סתיו. לא ברור אם גם ברקת נתן לשניים את קולו בבחירות לרבנות הראשית. בכל מקרה, זה לא עזר.
לפני שבועיים דיווחנו כאן על הנאום הרגשני שנשא השר אורי אריאל במרכז בגין במלאות שמונה שנים להתנתקות. אריאל נזכר לדבריו בראש אכ"א באותם ימים, האלוף אלעזר שטרן, שסירב לשחרר לבתיהם חיילים תושבי הגוש, כדי שייפרדו מבתיהם. במהלך הנאום הוא פרץ בבכי מר.
שטרן, היום חבר כנסת ב"תנועה", לא נשאר חייב. הוא הכחיש את הדברים, כינה את אריאל "שקרן" וטען כי הוא נוקט מניפולציה ומפגין מנהיגות זולה. שטרן שלח מכתב לוועדת האתיקה של הכנסת. הוועדה ביקשה מאריאל לבוא ולהגיב. השר עוד לא נתן תשובה. "אני לא מגיב יותר", הוא אמר לי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם