האיש שחצה את הגרנד קניון: "סיכון מחושב"
האקרובט ניק וולנדה צועד על כבל אל עבר האתגר הבא. כל זאת אגב, ללא אמצעי בטיחות. ראיון מיוחד
426 מטרים, זה אורכו של הכבל שוולנדה צעד עליו מעל הגרנד קניון. קצת יותר מארבעה מגרשי כדורגל. עוביו של הכבל קצת יותר משלושה סנטימטרים, וגובהו 457 מטרים מעל פני הקרקע, שהם 15 מטר יותר מגובהו של מגדל האמפייר סטייט בניו יורק. הרוחות נשבו באותו יום בעוצמה של 50 קמ"ש. כשסיים נישק את האדמה. את אנחת הרווחה של אשתו, שצפתה בו מקרוב, הרגישה מדינה שלמה. וולנדה, ששוב ניצח את המוות, התקשה להסתיר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בו.
מה היה הדבר הקשה ביותר באימונים לקראת ההליכה מעל הגרנד קניון?
"ללא ספק הגובה הרב והרוחות החזקות. הגובה הוא פי חמישה מכל גובה שהלכתי בו אי פעם, והקירות האדירים של הקניון יצרו אשליה אופטית שהקשתה עליי מאוד למצוא נקודת איפוס. זה גם משהו שאי אפשר להיערך אליו מראש. עם זאת, אין ספק שהרוחות היו החלק הקשה ביותר. במהלך ההכנות שלי התאמנתי בהליכה ברוחות של 55 קמ"ש, ואפילו 65 קמ"ש במהלך הסופה הטרופית ?אנדריאה'. בימים האחרונים של ההכנה נעזרתי בסירת ביצות שהצליחה להפיק רוחות בעוצמה של 150 קמ"ש, כך שמבחינתי נערכתי לאפשרות של רוחות עזות עד כמה שיכולתי. עם זאת, כתוצאה מזרמי האוויר מעל הקניון וכיווני הרוחות המשתנים, הכבל הגיב באופן שונה ממה שתרגלתי, כך שההליכה דרשה מידה גדולה של ריכוז והתמקדות".
בהקשר הזה מספר וולנדה כי על אף שבסרטוני הווידאו שכבשו את העולם אפשר לראות אותו הולך על החבל בצעדים קטנים ומדודים, הרי שבהליכות ארוכות מהסוג הזה הוא מקפיד לשנות את קצב ההליכה שלו - זאת, לדבריו, מאחר שקצב הליכה קבוע מגביר את תנודות הכבל.
קח אותנו לרגע שבו אתה יורד מהכבל אחרי שחצית את הגרנד קניון, כשאתה יודע שעשית משהו שאף אחד לא עשה לפניך.
"זו הרגשה מדהימה. כשירדתי מהכבל אפשר היה לראות בקלות את סערת הרגשות שהייתי נתון בה. החל בהתרגשות הגדולה במהלך הריצה שלי בחלק האחרון של הכבל, דרך הצעד הראשון על האדמה ועד המפגש עם המשפחה. כשהלכתי כמה דקות לאחר מכן להביט על הקניון האדיר התקשיתי לעצור את הדמעות, מעצם המחשבה שעשיתי את זה בהצלחה. זה הישג ששינה את חיי. העובדה שמדובר במשהו שאיש לא עשה מעולם, וייתכן שלא ייעשה עוד, רק הופכת את ההישג למיוחד יותר".
" אני נושא עמי מורשת משפחתית", מסביר וולנדה על שפת תהום הגרנד קניון, כמה דקות לאחר ההליכה המפורסמת שנערכה לפני כחודש. "אחרי שבעה דורות זה באמת בדם שלי. זה כבוד אדיר להמשיך כך את המורשת".
אבי סבו, קארל וולנדה, נחשב למי שהעניק למשפחה את פרסומה הגדול. הוא היה אחד מהולכי החבל המפורסמים והמקוריים ביותר שידע העולם. "הוא מקור ההשראה העיקרי שלי", אמר ניק וולנדה רגע אחרי שירד מהכבל.
סבא רבה, קארל, בעצמו דור חמישי לאקרובטים, נולד בגרמניה. בגיל שש הצטרף לקרקס המשפחתי ובגיל שבע הלך על חבל. בגיל 40 הגדיר מחדש את גבולות הטירוף, כשהעניק לעולם את פירמידת שבעת הלוליינים על חבל: שלוש קומות של לוליינים על חבל אחד, כולם בני משפחת וולנדה. בשנות ה-60 וה-70 בארצות הברית הפך קארל לכוכב בסדר גודל של הודיני, והיה האיש שהכניס את ההליכה על חבל לסלון האמריקני.
ההיסטוריה של בני משפחת וולנדה כוללת עוד תאונות טרגיות שלקחו ממנה לא מעט מבניה. כך, למשל, תעלול פירמידת שבעת האנשים המפורסם שהוצג לקהל בדטרויט ב-1962 הסתיים באופן מזעזע כשאחד האקרובטים מעד ושלושה מהשבעה נפלו לקרקע. שניים מהם, חותנו של קארל וגיסו, נהרגו. הלוליין השלישי, מאריו, בנו המאומץ של קארל, נותר משותק בפלג גופו התחתון. שנה לאחר מכן נפלה ומתה אחייניתו של קארל, ריאטה, במהלך פעלול דומה; תשע שנים אחר כך, ב-1972, נהרג ריצ' ארד, חתנו של קארל, לאחר שאחז בכבל והתחשמל.
אבל בני משפחת וולנדה מעולם לא הפסיקו לצעוד על חבל, לבצע את הפעלולים המסוכנים ביותר ולקרוא תיגר על מוסכמות הפחד.
איך אפשר להסביר את מה שאתה עושה מלבד במילים "משאלת מוות", אחרי התאונות הטרגיות של קרובי המשפחה שלך?
"אני לא רואה את זה ככה. כן, היו טרגדיות במשפחה שלי. עם זאת, המסורת של המשפחה מאז ומתמיד הייתה לא להיכנע לעולם, וזה מה שאני מנסה לעשות. למדנו מהטרגדיות, ומרבית הדברים שאני מקפיד עליהם במיוחד, כמו למשל ההיבט ההנדסי של בניית הכבל, תיאום הבטיחות והבדיקה שלי של המתקן, הם תוצאה של לימוד מהטרגדיות. אני שולט בכל מרכיב, ועולה לכבל אחרי שעות של אימונים. כך שאני מסתכל על זה כעל סיכון מחושב יותר מאשר כעל משאלת מוות".
אז איך אתה יכול להסביר את ההתעקשות שלך לא להיעזר ברשת ביטחון או בכל אמצעי בטיחות אחר בזמן ההליכה על הכבל?
"אם תבדוק את ההיסטוריה של ההליכה על החבל תראה שהיו לא מעט תאונות ואפילו מקרי מוות כתוצאה מנפילה לא נכונה על הרשת, או כתוצאה מכל תאונה אחרת, בזמן שנעשה שימוש באמצעי בטיחות כזה או אחר. שימוש באמצעי בטיחות הוא לא ערובה. להפך, תמיד לימדו אותי שהוא יכול להוביל לתחושה שגויה של בטיחות. זה יכול לגרום לי להיות שאנן על הכבל, לסמוך על אמצעי הבטיחות במקום להתרכז בטכניקות ובכישורים שלי מהאימונים".
כמה מהאימונים מוקדשים לצד המנטאלי, ואיך בכלל אפשר להתכונן נפשית להליכה על כבל בגובה של כמעט 500 מטר?
"ההכנה המנטאלית היא חלק גדול ממה שאני עושה. ייתכן שזה אף המרכיב החשוב ביותר. הדרך הטובה ביותר לתאר את זה היא להסביר איך התכוננתי נפשית להליכה כמו זו שמעל הגרנד קניון. כשהתאמנתי בעיר מגוריי, סרסוטה שבפלורידה, בכל פעם שעליתי על הכבל דמיינתי שאני הולך מעל הגרנד קניון. בסך הכל אני חושב שהלכתי משהו כמו עשרה קילומטרים במהלך תקופת ההכנה שלי לגרנד קניון, וכל הזמן דמיינתי שאני הולך מעל הגרנד קניון. כשבסופו של דבר עשיתי את הצעד הראשון, דמיינתי שאני הולך על החבל בפלורידה שעליו הלכתי בהצלחה פעם אחר פעם. אני מאמין שהפחד הוא דפוס חשיבה. כשאני על הכבל יש בי פחד בריא מאלוהים, אבל אני לא נותן לפחדים להיכנס לתודעה שלי".
אפרופו אלוהים, אתה מאמין בו כשאתה על הכבל? אתה מתקשר איתו?
"חשוב לי להדגיש שאני מאמין שאלוהים בירך אותי. אני מאמין שאלוהים העניק לי את הכישרון הייחודי הזה, וללא ספק גם פתח בשבילי לא מעט דלתות כדי שאוכל לנצל את הכישורים שלי בהליכות. עם זאת, זה תלוי בי אם לנצל את הכישרון הזה או לא, אם להתאמן קשה, אם לוודא שהכל מונח נכון. אני לא מאמין שאלוהים שומר עליי על הכבל או מחזיק אותי שם. התפילות שלי כשאני על החבל הן לשלום שיבוא".
פריצתה הגדולה של משפחת האקרובטים אירעה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. ב-1928 הוזמן קרקס וולנדה הגרמני להופיע במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק, ורגע לפני ההופעה גילו בני המשפחה כי רשת הביטחון אבדה במהלך המסע לארצות הברית. הם החליטו לקיים את תרגילי ההליכה על החבל כמתוכנן, והפכו בן לילה לסנסציה.
ניק נכנס למסורת המשפחתית בשלב מוקדם במיוחד. בגיל שנתיים החל להתאמן על הליכה על חבל בגובה חצי מטר, שהיה תלוי בחצר המשפחתית של הוריו. בגיל ארבע למד ללכת על חבל ללא עזרה. "אני הולך על חבל מאז שאני בן שנתיים. זה טבעי בשבילי. נורמלי מאוד", הוא מגלה. לוולנדה חשוב להדגיש שבשום שלב לא הופעל עליו לחץ לשאת את לפיד הלוליינות. "ראיתי את הוריי עושים את זה, ראיתי שהם אהבו את מה שהם עשו, ורציתי לעשות זאת גם כן", הוא מסביר.
מנגד, כשהוא חושף את שיטות האימונים המשפחתיות קשה שלא לקבל את הרושם שהוריו ציפו לראות אותו הולך בעקבותיהם על החבל. מגיל צעיר, הוא אומר, נהג ללכת על חבל כשהוא נעזר במוט כבד יותר מזה שבו הוא נעזר בהליכותיו המפורסמות, ונזכר כיצד נהג אביו לטלטל את החבל בעת שהוא צועד עליו ולא פעם אף להשליך לעברו אצטרובלים. האב אף ירה ברובה אוויר כדי להרגיל אותו להתמודד עם הסחות דעת. גם אמו הייתה מעורבת, ונהגה לשבת על כתפיו בעת שהלך על החבל בחצר.
כשהיה בן 13 ביצע את הליכת הבכורה שלו על כבל בפני קהל חי. בגיל 19 שחזר את ההיסטוריה המשפחתית כשלאחר עשרות שנות הפסקה חזרו בני משפחת וולנדה לבצע את פירמידת שבעת האקרובטים, שגרמה לטרגדיה משפחתית 32 שנה קודם לכן. המיקום לא היה יכול להיות סמלי וטעון יותר: דטרויט, העיר שבה אירעה התאונה הקטלנית. וולנדה מגלה שבאותה תקופה שקל לעשות הסבה מקצועית, בעיקר על רקע הקשיים הכלכליים שליוו את הופעות בני המשפחה, שעוררו פחות ופחות עניין בקרב הציבור.
אלא שהפירמידה שגרמה למותם של שניים מבני המשפחה היא גם שהחזירה אותה לתודעה. "המון צוותי טלוויזיה הגיעו כדי לסקר את הסיפור שלנו", נזכר וולנדה. "לא היה ערוץ טלוויזיה בינלאומי שלא סיקר את האירוע. ראיתי את כל העניין במשפחה שלנו, ובאותו רגע הבנתי שיש לנו עתיד, שאנחנו רק צריכים לשנות כיוון".
וזה בדיוק מה שהוא עשה. לקח את המסורת המשפחתית, הקיצונית גם כך, למקומות חדשים, מסוכנים יותר, מטורפים יותר. למשל, שנתיים בלבד לאחר שחזור פירמידת השבעה החליט וולנדה, אז בן 22, שבשלה השעה לקרוא תיגר על מסורת המשפחה וליצור את פירמידת השמונה הראשונה אי פעם. בתום חצי שנה של אימונים בני ארבע שעות ביום עמד וולנדה בראש קבוצה של שמונה בני משפחה שקבעו שיא גינס חדש כשהלכו על חבל בפירמידת שמונה בפארק קורשיקי טיוולי שביפן.
"זה היה טעון רגשית במידה שאני לא יכול לתאר", הוא נזכר. "ללכת במקום שבו הוא נפל היה כבוד אדיר בשבילי". שישה ימים לאחר מכן ביצע וולנדה תעלול ראשון מסוגו, שבמהלכו נתלה על טרפז מחובר למסוק בגובה של 76 מטר. תחילה נאחז בו בשתי ידיו. בהמשך ביד אחת. לאחר מכן ברגליו, ולבסוף באמצעות השיניים לבדן.
"אני מרגיש שהליכה על חבל היא אמנות", הוא אומר. "החל ביכולת ללכת על הכבל עצמו ועד ליכולת להתחבר לאנשים שבאים לצפות בך. זה מופע בידור. אני חושב שחלק גדול מהאמנות קשורה בצורך לקחת את הכישורים שיש לך ולממש את האתגר הבא, או להציג את הכישורים הללו באופן שטרם נראה כמותו".
איך נראית שגרת האימונים שלך?
"האימונים הם חלק מרכזי במה שאני עושה. לפני ההליכה מעל הגרנד קניון התאמנתי על כבל דומה במשך שעות כל יום, ובין האירועים אני מתאמן בחדר הכושר כמה פעמים בשבוע כדי לשמור על רמת הכוח הדרושה להליכה על חבל".
אחרי 30 שנה על החבל, יש בכלל חשיבות לגובה?
"כן ולא. החל בגובה מסוים אני מניח שרמת הסיכון כבר לא ממש משתנה. עם זאת, בהחלט קיים ההיבט המנטאלי שצריך להתמודד איתו, ולפחות ממה שאני למדתי בעת שהלכתי מעל הגרנד קניון, תוואי השטח והגובה יכולים להציב אתגרים שונים בנקודות שונות".
וולנדה , שסיפר לא פעם כי חלומו הגדול הוא להיות כוכב בסדר גודל בינלאומי, הפך בשנים האחרונות לדמות מוכרת בארצות הברית, שכבר כמה שנים מסקרת באובססיביות את משחק השחמט שהוא מנהל עם מלאך המוות. אלא שדבר לא הכין אותו להיסטריה שלוותה לפעלול שביצע לפני קצת יותר משנה, כשהפך לאדם הראשון שחצה את מפלי הניאגרה מהצד האמריקני לצד הקנדי - על חבל.
וולנדה מודה שזה היה אתגר שונה מכל מה שהתרגל אליו. לא רק הנוף המפעים אלא גם הרוחות העזות המנשבות במקום, ובעיקר המים שניתזים בעוצמה מהמפלים, חייבו אותו לסוג חדש של היערכות. וולנדה התכונן להליכה כמו למבצע צבאי. במשך כשבועיים הלך על חבל במשך שעות על גבי שעות, כשהוא נעזר בזרנוק מים של משאית כיבוי אש ובמאוורר רב עוצמה שיחד היו אמורים לדמות את תנאי השטח הרטובים והסוערים שהיו צפויים לו במפלי הניאגרה.
אלא שבניגוד להליכות הקודמות ולאלו שבאו אחריהן, את ההליכה מעל הניאגרה ביצע וולנדה כשהוא מחובר לכבל בטיחות שנועד למנוע את נפילתו אל מותו בשידור חי. הכבל, חשוב להדגיש, לא היה בחירה אישית אלא אמצעי בטיחות שנכפה עליו בידי מנהלי רשת איי-בי-סי, שקנו את הזכויות לשידור ההליכה המדוברת, והדבר האחרון שרצו היה לשדר התאבדות בשידור חי לעשרות מיליוני צופים בבית.
ב-15 ביוני 2012, בשעה 22:16 דקות בדיוק, עשה וולנדה את צעדו הראשון על הכבל. 40 אלף מעריצים צפו בו מהצד האמריקני של המפלים, ו-120 אלף איש חיכו לו בצד הקנדי. 15 מיליון אמריקנים צפו בו בשידור חי, ומיליונים מכל העולם עקבו באינטרנט אחר האירוע הנדיר. 550 מטרים היה אורכו של המסע, שמסלולו נבחר בקפידה, בדיוק בנקודה שבה התהום מעל המפלים היא הרחבה ביותר.
"זה נוף מדהים. חלום בהתגלמותו", הכריז וולנדה רגע לאחר שעלה על הכבל, מחובר למיקרופון זעיר ששידר את דבריו למיליוני הצופים בבית. "אלוהים, זה נוף עוצר נשימה", השתפך . אלא שדי מהר התחלפו תיאורי הנוף המפעים בקשיי ההליכה. לדוגמה, כשהגיע לנקודת האמצע של הכבל היה וולנדה נמוך ב-11 מטרים מנקודת ההתחלה, בשל השקיעה הטבעית של הכבל במרכז הכובד - מה שאומר שאת החלק השני של ההליכה ביצע בעליה של 11 מטרים. ככל שההליכה נמשכה היא הפכה קשה יותר ויותר. הצעדים המדודים, השמירה המוחלטת על שיווי המשקל, הידיים שאוחזות כל העת במוט שמייצב אותו והמתח הנפשי הגדול החלו לתת את אותותיהם. "אני מרוקן", הודה בשלב מסוים תוך כדי הליכה. "הידיים שלי נרדמות. אני מרגיש שאני הולך ונחלש". לאחר מכן סיפר שהאמה שלו "סבלה מהתכווצויות חמורות", כתוצאה מהלחץ הנפשי הגדול.
אלא שוולנדה לא נתן לכאבים לפגום בהצגה הכי טובה בעיר: כשהתקרב לחלק האחרון של ההליכה עצר לרגע, כרע ברך והפריח נשיקה באוויר לקהל. כששב ועמד על רגליו הניף אגרוף באוויר לקול תשואות עשרות אלפי הנוכחים במקום. ב-22:41, 25 דקות בדיוק לאחר שעשה את הצעד הראשון, נכנס לספרי ההיסטוריה כאיש הראשון שהלך מעל מפלי הניאגרה.
"הערפל היה סמיך עד שבחלק מהמקומות היה קשה לראות", הוא נזכר. "הרוחות היו עזות. הן היכו בי בעוצמה מקדימה, ואז הכו בי מאחור". מנגד , הודה, הגשם שיחק במידה מסוימת גם לטובתו. "זה מצחיק, אבל נדמה לי שנוח יותר ללכת בגשם מאשר בלי הגשם. אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל הרגשתי נוח יותר ללכת על הכבל כשהוא רטוב מתחת לרגליים שלי".
במפלי הניאגרה ביסס וולנדה אחת ולתמיד את מעמדו בארצות הברית ובעולם כולו כסלבריטי מהשורה הראשונה. המשדר החגיגי, שהועבר ברשת איי-בי-סי בעיכוב של חמש שניות למקרה של תאונה, זכה לשיעורי צפייה גבוהים במיוחד. זה היה משדר יום השישי הנצפה ביותר שידעה הרשת מאז 2007, ותוכנית הקיץ שאיננה שידור ספורט הנצפית ביותר ברשתות הארציות מזה שש שנים. התמונות עוצרות הנשימה של וולנדה מעל המפלים היפנטו מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם. מבדיקה שנערכה יום שלאחר ההליכה מעל הניאגרה התברר כי לא פחות ממיליארד בני אדם ברחבי העולם ראו את ההליכה או שמעו עליה.
וולנדה לא חי באשליות. ברור לו שאם היה נופל מהכבל היו גדלים שיעורי הצפייה באופן ניכר. "מיליוני אנשים ברחבי העולם הולכים לצפות בי", הבהיר לפני שיצא למשימת חייו. "חלקם יקוו שאעשה זאת בהצלחה, אחרים יקוו שלא. בדיוק כמו שיש מי שצופים במרוצי מכוניות בשביל התאונות. זה חלק מהמשיכה".
וולנדה , חשוב להדגיש, מסתכל על המציאות בצורה מפוכחת. הוא אמנם מקווה למות בנסיבות טבעיות בעוד עשרות שנים, אך הוא גם מודע לכך שאורח חייו מציב בפניו סיכוי סביר גם לסוף אחר. "במקרה כזה אשתי והילדים מסודרים", הוא אומר. אשתו ארנדירה ושלושת ילדיו, בני 15, 12 ו-10, צפויים להתנחם במקרה כזה בעובדה שוולנדה מחזיק כנראה בשיא עולם נוסף: הוא האיש עם ביטוח החיים היקר ביותר בעולם, בעלות שנתית של קרוב ל-60 אלף דולר בשנה, שאמורים להבטיח את עתיד בני משפחתו במקרה שימות בתאונה.
אגב, באופן לא מפתיע, וולנדה הציע לאשתו נישואין במקום הטבעי ביותר: על החבל, רגע לאחר שביצע מול 25 אלף צופים נלהבים את פירמידת שבעת האקרובטים המפורסמת.
"אני מרגיש בעננים עכשיו. הבלתי אפשרי הוא לא בלתי אפשרי אם אתה מחליט להקדיש את עצמך למשימה", אמר וולנדה במסיבת העיתונאים שנערכה לאחר שחצה את מפלי הניאגרה. צניעות, חשוב להדגיש, מעולם לא הייתה הצד החזק שלו. בעבר הצהיר: "אני באמת ובתמים מאמין שאילו רציתי הייתי יכול להיות נשיא ארצות הברית. אם אתה מוכן לעבוד קשה, אני באמת מאמין שאתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה. המגבלות הן רק בראש שלך".
מקובל להגיד לאנשים שמבצעים תרגילים בגובה רב שהדבר הכי חשוב הוא לא להסתכל למטה. אתה מסתכל?
"אין בכלל שאלה, ברור שאני מסתכל. כשהלכתי מעל מפלי הניאגרה לפני שנה או מעל הגרנד קניון השנה היה ברור לי לגמרי שבורכתי בכך שניתנה לי האפשרות להביט בפלאי הטבע האלה באופן ששום אדם לא הביט מעולם, וייתכן גם שאיש לא יזכה לכך בעתיד. מדובר בפלאי טבע, והם עוצרי נשימה. כשאני הולך מעליהם אני מתפלל לאלוהים ומודה לו על הבריאה המופלאה שאני מביט בה".
בתור מי שמתעקש ללכת מעל הגרנד קניון בלי כבל בטיחות, היית מגדיר את עצמך כאוהב סיכונים גם בהיבטים אחרים של החיים?
"אני רואה בהליכות שלי סיכון מחושב, כך שבכל היבט אחר של החיים אני לא לוקח סיכונים שאינם מחויבי המציאות. לשים חגורת בטיחות, לדוגמה, זה דבר מקובל, ומבחינתי לא לשים חגורה זה לנהוג בטפשות מיותרת. יש סיכונים בחיים, אבל אני תמיד מנסה להשקיע כל מאמץ אפשרי כדי לקבוע מה הדרך הנכונה להתמודד עם הסיכון כך שיתאפשר לי להשיג את המטרה".
יש לך שלושה ילדים. הבכור שבהם בן 15. מה תגיד לו אם הוא ירצה יום אחד לצאת להליכות, כמוך?
"אני אתמוך בו, אין שום שאלה. אשתי ואני דיברנו על כך עם הילדים לא מעט פעמים, והבהרנו להם שתמיד נתמוך בשאיפה שלהם להגשים את החלומות שלהם, יהיו אשר יהיו. נכון לעכשיו שלושת הילדים רוצים קריירות שלא קשורות להופעות, ואנחנו בסדר גמור עם זה. אבל אם אחד מהם ירצה ללכת בעקבותיי ולהפוך לאקרובט, נתמוך בו בכל מה שצריך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם