השחרור של רוצחי איש השב"כ מסעיר משפחתו
נחמני נרצח לפני כ-20 שנה ע"י סוכן שהפעיל ושני חברי חוליה. איך מתמודדת המשפחה עם השחרור, ואיך מעכלים בארגון את ניצחון מי שפגע בו

לא תמיד, היא אומרת, היא הייתה בעד שחרור הרוצחים. "זמן קצר אחרי שהבן שלי נרצח היה שחרור מסיבי של אסירים. התנגדתי לשחרור וכתבתי מכתב לנתניהו, שהיה אז ראש ממשלה. אמו של הרוצח מבקרת אותו בכלא, כתבתי, ואני הולכת לבקר אבן קרה. גדעון עזרא, שהיה המפקד של חיים בשב"כ, סיפר לי שהוא הקריא את המכתב בכנסת. אבל כשגלעד שליט היה בשבי אמרתי שאני לא מתנגדת לשחרור הרוצחים. העדפתי שגלעד שליט יחזור לאמא שלו על פני השארת הרוצחים של חיים בכלא. ככה זה, דעות משתנות לאורך השנים".
השחרור של שני הרוצחים, נאסר ומחמוד אבו סרור, מפלג את המשפחה. נחמני, נשוי טרי, הותיר אחריו אלמנה צעירה, קארן נחמני. היום היא גרה בגן יבנה, נשואה מחדש ואם לשלושה, אולם שומרת על קשר עם משפחתו של נחמני ועם אנשי השב"כ שעבדו לצדו. היא הייתה המומה לשמוע שהרוצחים ישתחררו בקרוב. "לא ידעתי שזה עומד לקרות. אני כולי נסערת. לא העזתי לקרוא את הרשימה של המחבלים שעומדים להשתחרר, חששתי שאגלה שם את שמם של הרוצחים של חיים.
"לפני חודשיים ביקר אצלי איש שב"כ, ואמר לי שהרוצחים של חיים לעולם לא ישתחררו. הוא הבטיח לי שהם ימותו בכלא. כנראה שהשב"כ השתנה בשנים האחרונות. בעבר הם עשו הכל כדי שהרוצחים לא ישתחררו. אני חוששת שהם לא נלחמו על זה מספיק".
אמו של נחמני מצדדת בשחרור.
"אני חושבת שאחרי שחיים נתן את עצמו למדינה זה לא הוגן שהרוצחים שלו משתחררים. איזה עלבון זה לחיים שאחרי כל מה שהוא עשה הרוצחים ילכו הביתה. אני רותחת. מבחינתי זו שערורייה, לא ייאמן איך אנחנו עושים דבר כזה בקלות. אנחנו פה בסך הכל פיונים של ממשל אובמה. הנשיא האמריקאי דוחף קצת אז אנחנו מתקפלים. למה אנחנו משחררים את הרוצחים? רק כדי שהפלסטינים יסכימו לדבר איתנו? בסופו של דבר כלום לא ישתנה גם אחרי שנשחרר את הרוצחים של חיים. זה מקומם ומרגיז. כואב הלב על כל הרוג, אבל חיים נתן את חייו למדינה ולאף אחד לא אכפת".
עמי אילון, שהיה ראש השב"כ, סבור שדמו של איש שב"כ אינו שונה מדמם של שאר הנפגעים. "הכרתי את משפחתו של נחמני. זו משפחה נפלאה, אולם הדיון בנושא לא יכול להיות רגשי. אמנם הייתי ראש השב"כ, אבל אני לא מסתכל על הנושא מנקודת מבט של ראש השב"כ שאחד מאנשיו נרצח. בניתוח רציונלי אסור לנו להגיע למצב שאנחנו משחררים אסירים כששמים לנו אקדח לרקה. כך אנחנו משדרים לעולם ולשכנינו באזור שאנחנו מבינים רק את שפת הכוח, ואם זו השפה שאנחנו מבינים למה שהם יפסיקו להשתמש בה.
"בעיקרון אני לא אוהב לשחרר טרוריסטים, אבל אם היינו באים לאבו מאזן לפני שאירופה איימה עלינו בהטלת סנקציות, היינו מציעים לו אסירים ומתחילים במשא ומתן על בסיס שתי מדינות, היינו מוכיחים שאנחנו יודעים לדבר גם את שפת הדיפלומטיה ולא רק את שפת הכוח, והיינו מאותתים שמי שהולך איתנו בשפת הדיפלומטיה יקבל יותר. חבל שבארבע שנים האחרונות עשינו את כל הטעויות האפשריות והגענו למצב שדחקו אותנו לפינה".
חיים נחמני היה בן 26 כשנרצח בדירה ברחוב התיבונים בירושלים. הוא נולד בשכונת הקטמונים בירושלים. בן בכור היה מבין ארבעה ילדים. הוא למד בבית ספר דנמרק, היה קצין בהנדסה קרבית, באפריל 1990 התקבל לעבודה בשב"כ, והיה אחראי על מחנה הפליטים אל-עאיידה, שליד בית לחם, תחת הכינוי קפטן עפיף. "הוא אמר לנו שהוא עובד במשרד ראש הממשלה", אומרת נחמני. "לא ידענו מה זה שב"כ, ולא תיארנו לעצמנו שהעבודה שלו עלולה להיות מסוכנת".

בהודאתו במשטרה סיפר נאסר אבו סרור שבן דודו מאהר, או בכינויו חמזה, תכנן את הרצח אחרי שנחמני איים עליו שאם לא ישתף פעולה הוא ייכנס לכלא. "חמזה לקח איתו סכין ואני לקחתי פטיש בניין ואלת עץ", הוא שחזר בחקירה. כשהגיעו לבניין ברחוב התיבונים 14 חמזה עלה לדירה, ומחמוד עמד ליד הרכב.
"נעמדתי בכניסה לבניין וכעבור חמש דקות, כשראיתי שחמזה מתעכב, עליתי במדרגות. שמעתי צעקות ורעש מתוך הדירה, פתחתי את הדלת וראיתי את חמזה מעל קפטן עפיף דוקר אותו בסכין בבטן. קפטן עפיף נאבק איתו, אבל היה חלש מאוד. הוצאתי את האלה שהייתה איתי, והבחנתי בפטיש שהיה בסמוך. לקחתי את הפטיש והכיתי פעמיים-שלוש בראשו. חמזה המשיך כל העת לדקור אותו בבטן. עזבנו אותו והוא היה עדיין חי אבל גוסס מאוד, וחמזה אמר שהוא ימות מאיבוד דם".
הם שטפו את ידיהם, מאהר שפך מים בדירה בניסיון לטשטש טביעות אצבעות, לקחו את אקדחו של נחמני והסתלקו מהדירה. "ראינו אדם זקן מהחלון. כדי שלא יחשוב שאנחנו גנבים נכנסנו לרכב לשבת ויצאנו אחר כך".
יעקב טרנר, שהיה מפכ"ל המשטרה, זוכר היטב את הדירה ברחוב התיבונים. "כשהגענו לדירה נחמני כבר לא היה חי. היינו מופתעים אבל אני לא זוכר שהייתי מזועזע. התקופה הייתה קשה, היו הרבה פיגועים. זמן קצר לפני כן נהרג לנו שוטר במהלך ניסיון לתפוס מחבלים. אלה היו אז החיים. זה המחיר שצריך לשלם בדרך להסכם שלום".
"היית זאב בודד, זו עבודה כפוית טובה", הספיד את נחמני בהלוויה גדעון עזרא, שהיה מפקד המרחב. "אין עם מי להתחלק במתח, בתלות ובתיעוב שיש לך כלפי המקור שלך ושיש לו, קרוב לוודאי, כלפיך. עבודה אכזרית גורמת למבצעיה, לעתים, להיות אכזריים, ואינה שומרת עליהם מפני מוות אכזרי".
שבוע ימים אחרי הרצח נתפסו נאסר ומחמוד. בפברואר 1993 הוגש נגדם כתב אישום על רצח וקשירת קשר לביצוע פשע. נאסר הודה ברצח ונידון שלושה חודשים אחר כך למאסר עולם. בשחזור הרצח הוא אמר שלא היו לו היסוסים כשהתבקש להצטרף לרצח: "מאז ומעולם המטרה שלי הייתה לרצוח חייל או איש ביטחון ישראלי". בראיון לאהוד יערי ולמשה נוסבאום הפגין אבו סרור נחישות דומה. "אני את שלי במאבק עשיתי, אמשיך לעשות, ואמצא לי דרכים לעשות".
מחמוד טען שנאלץ להשתתף במעשה אחרי שחמזה איים שיפיץ עליו שמועות שהוא משתף פעולה. "רק השגחתי מחוץ לדירה", הוא אמר, אולם ביוני 1993 הוא נידון למאסר עולם כשותף ברצח. הוא ערער לבית המשפט העליון. ביוני 1998 נדחה ערעורו.
מאהר אבו סרור, הצלע השלישית במשולש הרצחני, הצליח לברוח. אבו סרור, יליד בית ג'אלה, היה בן 22 כשרצח את נחמני. אביו היה סוחר בדים בשוק של בית לחם. מאהר עבד בעבודות מזדמנות בירושלים ופתח מספרה בסמוך למחנה הפליטים. לפני שגויס לשב"כ ב-1992 נעצר פעמיים על ידי הארגון. חודשים ספורים אחרי שהתחיל לעבוד עם השב"כ הוא התחרט וביקש להצטרף לחמאס. הוא סיפר שהוא משתף פעולה, והציע לטהר את שמו על ידי רצח המפעיל שלו.

בשב"כ היו חדורים בתחושת נקמה. נעשה הכל כדי לתפוס את הרוצחים, אמרו בכירים בשב"כ לעיתונאים. זה היה המקרה השני של מפעיל שנרצח על ידי הסוכן שלו. בינואר 1980 נרצח בנתניה איש השב"כ משה גולן על ידי הסייען בסאם חבש, שאותו הפעיל במשך כמה שנים. שלושה ימים אחר כך הרגו אנשי השב"כ את הסייען.
שנה אחרי הרצח של נחמני נרצח איש השב"כ נועם כהן ברמאללה על ידי הסייען עבד אל מונעים נאג'י. שנה לאחר מכן הרגו אנשי השב"כ את הסייען. בעקבות הרצח של נחמני הוקמה בשב"כ ועדת חקירה, וזו קבעה שהפגישה בין נחמני לאבו סרור הייתה צריכה להתקיים תחת אבטחה. הערה אישית נרשמה לגדעון עזרא. הוועדה מצאה ליקויים בדרכי ההפעלה של הסוכנים, ושינתה את נוהלי העבודה.
"קשה, אם לא בלתי אפשרי, לדעת מראש אם סוכן שגייסת יישאר נאמן לך לאורך ימים", כותב יעקב פרי, שהיה ראש השב"כ בזמן הרצח, בספרו "הבא להרגך". פרי מציין את האירוע, אולם אינו מזכיר את הוועדה שקמה בעקבותיו ואת שינוי הנהלים בשב"כ.
חצי שנה נמשך המרדף אחרי אבו סרור, שהוכרז כמבוקש מספר אחת בשטחים. כוחות גדולים של אנשי שב"כ ויחידות מילואים השתתפו במרדף. אבו סרור הצליח להתל במחפשים. שבוע אחרי הרצח הבחין כוח צה"ל באבו סרור נכנס לבית בכפר בנפת חברון. החיילים דיווחו על כך למפקדיהם, כוח רב הוזרם לכפר, אבו סרור שמע את הרעש ונמלט לחורשה סמוכה. כמה פעמים הגיעו החיילים למקומות המחבוא של אבו סרור זמן קצר אחרי שברח. בתחילת יולי הוא נהרג בפיגוע בירושלים.
שלושה מחבלים השתלטו על קו 25 בגבעה הצרפתית, ירו באולגה חייקוב והרגו אותה. הם ברחו מהאוטובוס והשתלטו על מכוניתה של ז'נט קדוש. במחסום ליד שכונת גילה עלה הרכב של קדוש באש, היא נהרגה ביחד עם אבו סרור ומוחמד אל הינדי. המחבל השלישי נפצע ומת מפצעיו. כרוז של גדודי עז אדין אל-קסאם חשף שההרוג הוא המבוקש אבו סרור, הידוע בכינויו אבו שהיד. במהלך תחקור האירוע התברר שהחוליה שבראשה עמד אבו סרור ביצעה בחצי שנה שמאז רצח נחמני שישה פיגועי ירי. בספרו כתב פרי שאבו סרור זוהה ימים אחדים אחרי הפיגוע, "בין השאר באמצעות כרוזים של החמאס שהודיעו על מותו".
"מבחינתי, הרוצח הוא נאסר אבו סרור", אומרת אני נחמני. "נכון שמאהר אבו סרור תכנן את הרצח, ועלה ראשון לדירה ודקר את חיים, אבל הוא היה אדם קטן ורזה, וחיים היה ענק וחזק, ועובדה שהוא לא הצליח להרוג אותו. מי שהכה אותו מכת מוות היה נאסר. הוא מבחינתי הרוצח של בני".
הוויכוח בשב"כ סביב שחרור רוצחיו של נחמני דומה לוויכוח שהתפתח בימים האחרונים בציבור הישראלי. ראש השב"כ יורם כהן אמר בישיבת הממשלה שדנה בתחילת השבוע בשחרור 104 האסירים שהמשא ומתן המדיני ירגיע את השטח, אולם שחרור האסירים יפגע בביטחון. הוא לא הזכיר את נחמני. "גם בעבר שחררו רוצחים שפגעו באנשי ביטחון", אומר נחמן טל, שהיה ממלא מקום ראש השב"כ בזמן האירוע. "זה היה מקרה טראומטי, אבל לא היחיד".
"רצח של איש שב"כ אינו שונה מרצח של אדם אחר", אומר ראובן חזק, שהיה משנה לראש השב"כ. "היריב אמנם מסתכל על זה מנקודת מבט של ניצחון גדול, אבל הכאב על מותו של איש שב"כ דומה לכאב על מותם של אנשים אחרים".
ישראל חסון, שהיה סגן ראש השב"כ, מסכים עם חזק. "הדם של איש שב"כ לא יותר כחול מדמם של רחל וייס וילדיה ועופרה מוזס ונרצחים אחרים שהרוצחים שלהם משתחררים בעסקאות כאלה. אני מתנגד לשחרור אסירים וסבור שזה צעד שגוי, אבל אני לא חושב שאנחנו צריכים לדרוש תנאים שונים בנוגע לרוצחים של איש שב"כ. אני ויתרתי כבר בגיל 11 על רצון הנקם".