אביה של הנעדרת עדי יעקובי עדיין מחכה שתשוב
לפני 17 שנה נעלמה עדי יעקבי, אבל אביה יוסי לא מוכן להתאבל. אמה בטי, נפטרה לפני חצי שנה. "אני חושב: מה יקרה אם יגידו לי שזה גמור? אולי לא אעמוד בזה?"
"זה כמו שיש לך ילד חולה", הוא אומר, "וכולם אומרים שזהו, אין מה לעשות איתו, ורק רופא אחד אומר, 'בואו, אני אציל לכם את הילד'. ברור שתלך אליו ולא למי שאומר לך שאין צ'אנס. אז אני אבא שלה, ואני מחכה לה".
אלה ימים של חשבון נפש ליעקבי. בדצמבר נפטרה גרושתו בטי, אמה של עדי, מסרטן. זמן קצר קודם לכן ילדה שרית, אחותה התאומה של עדי, ילדה את בתה השנייה. עכשיו שרית מתכננת לעבור יחד עם משפחתה לגור בבית שעדי יצאה ממנו ולא שבה.
"כשבטי הייתה בחיים הרגשתי יותר קל", מגלה יעקבי. "פתאום אני מרגיש שהכל עליי. אני אומר, אולי אני מפספס משהו. אולי אני עושה משהו לא בסדר".
לא מזמן, סיפר לי, צפה בטלוויזיה. הראו חייל הרוג שוכב בארון, ואמא שלו עומדת ובוכה. "אמרתי, לה לפחות יש את הבן שלה", הוא מספר. "הוא בארון, אבל יש לה אותו. הוא נמצא. אי אפשר לקנא בהורה שכול, אבל היו לי קטעים שקינאתי בהורים שקברו את הילדים שלהם, ויש להם לפחות לאן לבוא ולבכות".
אתה מדמיין לפעמים שעדי חוזרת?
"יש לי חלום שחוזר. מצלצלים בדלת ואני ניגש ורואה שוטרים. אני יודע שהם שוטרים עוד לפני שאני פותח. מרחוק, בלובי של חדר המדרגות, אני רואה מישהי. אני בטוח שזאת עדי. אפילו שאין הרבה אור. אני פותח את הדלת ואני רואה שזאת היא ואני נופל. אני פשוט נמרח על הרצפה. עדי רצה ונותנת לי יד.
"היא נותנת לי את היד שלה וממש טוב לי. ואז אני מת. אני מת, אבל יש לי הרגשה כזאת טובה. אני אומר שכיף למות. כשאני חולם את זה אני ממש מרגיש טוב. אני לא רוצה להתעורר. כשאני מתעורר אני אומר, 'אויש, איזה איכס זה'.
"חשבתי שיכול להיות שגם לי זה יקרה, שאני אלך לעולמי כמו בטי, בלי לדעת מה קרה בסיפור הזה, בלי 'להשביע את סקרנותי'. לפעמים אני אומר, אם זה יקרה עכשיו, לפחות יהיה לי זמן להתאבל. לפעמים אני חושב הפוך: מה יקרה אם יגידו לי שזה גמור? אולי אני לא אעמוד בזה. אני לא יודע".
אמרת "להתאבל"?
"כשמתאבלים משתחררים מהמועקה".
אתה לא חושב שיכול להיות סוף טוב לסיפור הזה?
"ברור לי שלא קרה פה משהו טוב".
הוא איש נעים הליכות, יעקבי. אצילי, שקט, מלא חוש הומור, שלא נפגם גם אחרי 17 שנות המתנה מייסרת. אופטומטריסט בן 62, בעליה של חנות אופטיקה פינתית וקטנה במרכז תל אביב, בת כמעט ארבעים שנה. מאז שעדי נעלמה הוא מגיע לחנות כבר בשבע ועשרים בבוקר, כשכל החנויות מסביב עוד סגורות. עוזב מאוחר. מעביר את הזמן.
שום דבר, הוא אומר, לא הכין אותו לפצצה הזאת של ילדה שנעלמת כאילו בלעה אותה האדמה. "לפעמים אני חושב שאני חי בסרט", אמר לי. "אני לא חי. אני צופה. כאילו שאני רואה את כל מה שקרה לי מלמעלה, וזה לא נוגע לי. כאילו אני בכלל לא שייך לעסק. אחרת איך אני יכול להחזיק מעמד? יש פה 'בומבה' שאם תסתכל עליה יותר מדי היא תתפוצץ. ואתה תתפוצץ יחד איתה".
אפילו עם שרית, אחותה התאומה (והיחידה, חק"ב) של עדי, הוא לא מדבר עליה. "אני בוחר להדחיק דברים", הוא מודה. "אנחנו מדחיקים".
אתה מדמיין מה קרה לה?
"לא. יש לי 'ספורט' כזה. אני מתחיל לחשוב מה קרה אבל עושה סוויץ' בשנייה האחרונה. אני יודע בסוף לסובב את הסוויץ' במוח ולעבור לקו מחשבה אחר. כשאני מתעורר בבוקר אני מרגיש את זה פה", הוא אומר ומצביע על הכתף, מתכוון לסיפור של עדי.
"זה הולך איתי ונמצא איתי כל הזמן. יש ימים שממש קשה לי ויש ימים ש' מעבירים' אותם. לפעמים, כשקשה לי, אני יורד למטה ומתחיל לרוץ. אני אומר לעצמי, ?לך, תרוץ קצת, תשתחרר'. קניתי נעלי התעמלות ואני רץ. בצבא לא רצתי כמו שאני רץ היום. אני מריץ את עצמי למוות".
בשבוע שעבר החליט שהוא מקעקע על הכתף תמונה של עדי. זה משהו שמתבשל אצלו כבר תקופה ארוכה. "אני רוצה שהיא תהיה איתי לכל העולם ביחד", הוא מסביר, "לכל החיים. בן אדם נושא כל חייו את הקעקוע", הוא אומר. "היא תהיה איתי ואני אהיה איתה. גם אם לא ימצאו אותה, היא לא תהיה לבד".
כששואלים אותך כמה ילדים יש לך, מה אתה אומר?
"שתיים. שתי בנות".
וכששואלים מה הן עושות?
"אני אומר שאיבדתי בת אחת. אומרים לי, מה זאת אומרת 'איבדת', אמרת שיש לך שתיים. ואני מסביר: 'איבדתי' זה לא 'מתה'. אני לא מוצא אותה".
בינואר הייתה אמורה עדי לחגוג את יום ההולדת ה-33 שלה . כשנעלמה בחורף 96' הייתה בת 17 פחות חודש. מספר שנותיה עד שנעלמה זהה כמעט לשנותיה בחזקת נעדרת. "ביומיום אני חושב, אולי זה לא אמיתי בכלל", אומר יעקבי. "אני חי את זה כל הזמן", אמר כששאלתי אם הוא מתגעגע אליה. "היא כל הזמן פה".
בהתחלה היו ימים שהיה קם בבוקר ומחליט: היום עדי תעשה לנו הפתעה. "נגיד בליל הסדר", הוא מגלה, "הייתי מחליט: היום היא תגיע. אבל ידעתי שלא".
וביום ההולדת שלה?
"יש יום הולדת לאחותה, ואני לא חוגג. אני לא מסוגל. זה אותו גיל, אותו תאריך. אני לא יכול. השנה היא רצתה לחגוג, חל בה איזה שינוי. אולי היא חגגה תמיד עם חברים. אני לא יודע. קיבלתי את זה. הלכנו יחד למסעדה".
איך הרגשת?
"היום הזה תמיד קשה".
אולי ואמי, אלה שמותיהן של שתי בנותיה של שרית, אחותה התאומה של עדי. הבכורה בת שלוש וחצי, הצעירה בת תשעה חודשים. שרית מייצרת בגדי ילדים. בעלה, נועם, אנימטור, עיצב וצייר ליעקבי את פניה של עדי, בשביל הקעקוע. הוא גם הבטיח לבוא איתו למקעקע.
"הוא חוקר, הוא רוצה לדעת", מסביר יעקבי. "אנחנו יושבים באוטו ומדברים על עדי, אבל שרית לא מתערבבת בשיחות. היא מדברת עם הילדות, היא מדברת בטלפון, אבל היא לא משתתפת".
למה? "אין לנו אומץ לדבר על עדי. לא נעים לי. אני אדבר איתה על עדי, לעשות לה רע על הנשמה?"
מה הרגשת כשהיא ילדה? "קשה להסביר. אני זוכר ששמחתי, אבל הייתי גם מאוד-מאוד עצוב. הכל מעורבב. אי אפשר לעשות כלום. פתאום אתה מרגיש שאתה 'נמרח'. אני לא דורש משרית שתהיה עצובה. להפך. אני רוצה שיהיה לה טוב בחיים".
אתה עוד מחפש את עדי? "לא".
פעם חיפשת? "הייתי נוסע עם המשטרה לפעמים. נסענו גם עם כל מיני חברים לאנשים שאמרו שראו אותה. יש אנשים שלא משקרים, הם באמת בטוחים שהם ראו אותה. אז הם אומרים, ראינו אותה, בטוח. והם טועים. הייתה לפני כמה זמן מישהי שהתקשרה אליי, מהמגזר החרדי. אמרה לי שהיא נוסעת עם עדי באוטובוס. והיא בטוחה. לא נסעתי אפילו לירושלים".
למה? "לא יודע. סתם ".
בפעם האחרונה נראתה עדי ביום שישי, 13 בדצמבר 1996. בצהריים הייתה עם שרית אצל יוסי. הוא גר אז ברחוב שמשון במרכז תל אביב. הן גרו ברחוב הרמן כהן, עם בטי. מרחק הליכה. אכלו צהריים יחד. אחר כך, נזכר השבוע, בסביבות שתיים בצהריים, עדי ושרית יצאו לטייל בשיינקין.
אלה הפרטים היבשים מתיק הנעדרת של עדי יעקבי במשטרת ישראל. "הנעדרת לבשה חולצה שחורה ומכנסי קורדרוי", נכתב שם בתמצית."'נעלה נעליים ירוקות. מרכיבה משקפיי ראייה עם מסגרת ממתכת". לתיק צורפה תמונתה של עדי בגיל 17. בהמשך הוסיפו, בעזרת תוכנה, תמונות "חדשות", עם ובלי משקפיים: הערכה איך היא עשויה להיראות היום.
בשבת, למחרת ההיעלמות, התקשרה שרית ליעקבי. "היא אמרה לי, 'אני לא יודעת איפה עדי'", הוא נזכר. "סיפרה לי שהיא רצתה לנסוע לנתניה, לאיזו חברה, אבל היא לא. וזהו. היא אמרה לי, 'צריכים ללכת למשטרה להודיע שהיא נעלמה, אבא, צריכים לקחת תמונה'. היא נתנה לי את ה'בומבות' בפנים. עד היום אני נזכר: צריך תמונות, קח תמונות. וזהו. ונסעתי".
למשטרה?
"כן. אני זוכר את עצמי מול תחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף. ישבתי באוטו שעתיים והתקשרתי לשרית שוב ושוב כי לא היה לי אומץ להיכנס. כמובן, כל תשובה הייתה 'לא, אמא עוד לא הגיעה', 'לא, אף אחד לא התקשר'. בסוף נכנסתי. אמרו לי, 'לא אדוני, אתה טועה, אתה צריך ללכת לתחנת המשטרה ברחוב הרכבת'.
"הלכתי לשם. לקחו עדות ואמרו לי, 'טוב, עכשיו צריך לנסוע לבתי חולים, לאבו כביר, לראות'. ואז שמו אותי בניידת, להראות לי כמה המשטרה יעילה, ונסענו בתל אביב עם סירנה, בלי סירנה, ככה, להראות לי שיש אקשן".
אחר כך הציעו שירד לאילת. "אמרו לי 'תשמע, בטוח היא שם'", הוא מספר. "הלכנו על החוף ופתחנו שקי שינה עם אנשים ישנים, וחיפשנו. באילת למדתי שאם אומרים לי 'היא שם, מצאנו אותה', אין מה לשמוח. עד שאני ממש מחבק אותה אין כזה דבר".
מאז הוא לא מסוגל לנסוע לאילת. "אני גם לא מסוגל לשכב בחופש על כיסא נוח, כי מיד ירוצו לי מחשבות בראש וזיכרונות", הוא מודה.
חשבת שזה יהיה סיפור ארוך?
"היה לי ברור, גם בזמן שחיכיתי מול המשטרה, שמשהו לא טוב קרה".
עדי יעקבי נולדה וגדלה בתל אביב, בדירה שרכשו להוריה יוסי ובטי ההורים של בטי, ברחוב הרמן כהן במרכז העיר. זאת הדירה ששרית עוברת אליה עכשיו. "אמרתי לה: אין לך כסף, תחליפי רק את הצנרת", סיפר לי יוסי השבוע.
שרית אמרה לו: "אבא, אני לא יכולה להיכנס לדירה הזאת. יותר מדי זיכרונות. אני חייבת לשנות הכל". שבוע לפני שנעלמה עדי נסעו לטיול בים המלח. עדי נהגה שם על טרקטורון. בהזדמנות אחרת, כשהייתה קטנה, פתחה עדי מכסה של מעבד מזון כי "רצתה לעזור". היד שלה נחתכה ו"כל הבית השפריץ דם", מספר יעקבי. הוא זוכר שעטף לה את היד במגבת ורץ איתה לבית החולים. "שובבה אבל פחדנית", הוא אומר.
היא למדה במגמת ספורט. שיחקה כדורסל בהפועל תל אביב והייתה, אומר יוסי, שחקנית טובה. הוא היה לוקח אותה למשחקים, וגם לשיעורים פרטיים. היה יושב באוטו, ומחכה לה. החברים הדביקו לה כינוי, "פומיקי". " פומיקי פה, פומיקי שם, לא תמצאו אותי לעולם - חה חה חה", כתבה על קיר החדר שלה. הדברים קיבלו משמעות חדשה אחרי שנעלמה.
שנה וחצי לפני שנעלמה התגרשו יוסי ובטי. "לא היו בינינו ריבים", אומר יעקבי. בטי הייתה זאת שרצתה להתגרש, והם המשיכו לגור במרחק הליכה זה מזה. "אם אני מסתכל אחורה", ענה השבוע לשאלה אם לא הרגיש כלום לפני שעדי נעלמה, "אז הייתה 'עננה שחורה'.
"לא הייתי בבית, לא היה לי שום מושג. כל החברות שלה, הכל היה שונה. היו לה חברות שלא הכרתי בכלל. אני חושב על התקופה שהייתה לי חשוכה, מהרגע שעזבתי את הבית עד שהיא נעלמה. הכל היה איכס. גם שמעתי דברים. סיפרו לי שהיא לקחה טרמפ עם חברה, נסעו לגליל, ערבים אספו אותם בטרמפ עם האוטו. כל מיני דברים שאני ממש לא זוכר, כי לא רציתי לשמוע".
אולי היא רצתה להיעלם?
"אני לא יודע".
לא לכל כך הרבה זמן?
"כן. ילדים בגיל הזה בורחים מהבית לש בוע-שבועיים. אחר כך הם חוזרים למיטה החמה שלהם".
הוא בחר להצטלם דווקא בגינת רות, שנמצאת בדרך בין ביתו אחרי הגירושים ובין הדירה של בטי. "יום אחד עדי הייתה אצלי בבית והלכה בחזרה לבטי, וחשדתי שמשהו לא בסדר", הסביר .
"הלכתי אחריה ועמדתי מרחוק. הסתכלתי. ראיתי שהיא יושבת שם, בגינה, על ספסל. אולי שעה. עד היום, אם יש לי הרגשה של חרטה או פספוס, זה כי לא ניגשתי לדבר איתה שם, בגינה. זה היה לא הרבה זמן לפני שהיא נעלמה. אולי חודש. מצד שני, פחדתי שאטריד אותה. לפעמים כשהייתי בא לקחת אותה מחברות והן היו רואות אותי, היא הייתה מתרגזת. כאילו אני מפריע".
רגשות אשמה?
"פעם היו לי, כן, אבל אני יודע שזה לא יעזור לי. תראי, כשהתגרשתי יצאתי המון. אפילו אם לא הייתי בבית, כשעדי או שרית היו מתקשרות בשתיים או בשלוש לפנות בוקר הייתי קם והולך אליהן. מביא אותן. לא הייתי עושה חשבון".
בכל זאת, אשמה אינה עניין רציונלי.
"נכון. אני חושב על זה שלפעמים הייתי רואה את עדי עצובה. ניסיתי פעם-פעמיים לגשת. אולי הייתי צריך להיכנס לנשמה שלה, להבין מה קורה. אבל אי אפשר ככה. אלה גם דברים שאתה לא בטוח בהם. מה זה יעזור לך? אתה תהיה הלום קרב עד סוף חייך? מהמלחמה הזאת, אני מתכוון".
מה קרה לעדי יעקבי? היא ברחה? נחטפה? מישהו פגע בה בטעות? מאות עדויות שנגבו בתיק לא הובילו לקצה חוט. גם הניסיון לקשור את היעלמותה לכת השטן, בעקבות ניסיון התאבדות של מכר שלה שעל גופו נמצא קעקוע עם הספרות 666, לא העלה דבר.
פעם, סיפר לי יעקבי, נסעו לחפש אותה בטול כרם. אמרו שבחורה ישראלית שוכרת שם בית, ונוסעת אחת לחודש לנתניה, לקנות מצרכים. נסעו עם קציני משטרה בכירים. אפילו השר לביטחון פנים דאז, אביגדור קהלני, הצטרף. לשווא. זאת לא הייתה עדי. יש ארגזים שלמים במשטרה, הוא צוחק בכאב, חומרי חקירה, כמעט חדר שלם של חומרים שנאספו - מאות פדופילים נחקרו - וילדה אין.
"אני חושב שהמשטרה הייתה יכולה לעשות יותר", אומר יעקבי לראשונה. "אין שם אפילו ספר עבודה (לנהלים קבועים במקרה של נעדר, חק"ב). דיברתי אז, והבטיחו לי שיעשו. אמרו: 'ניקח מהאמריקנים, יש להם המון נעדרים'. אם באים אבא או אמא ואומרים 'הבן שלי נעלם', 'הבת שלי נעלמה', הם לא יודעים מה צריך לעשות.
"שנה, אולי שנה וחצי אחרי שעדי נעלמה, באו אלינו ואמרו 'תביאו מסרק של עדי, להוציא די-אן- איי'. ברור שאין להם ניסיון. מצד שני, בפועל אני יודע שרק המשטרה יכולה לעזור במציאתה. בלש פרטי יצטרך להתחיל מאפס. יעברו שנים עד שהוא יגיע למה שהמשטרה השיגה.
"אני זוכר שישבנו במשטרה, ובא איזה שוטר, בלש, בחור צעיר ממחלק הנוער. אמר לנו, 'הלכתי עם מאצ'טה ברמת פולג, בסבך, חיפשתי את הבת שלכם'. אמרתי 'יואו, הבן אדם הזה, כל הכבוד לו'. אחר כך אתה אומר 'אדם אחד יכול ללכת עם מאצ'טה ולסרוק שטח שלם?' רצינו להביא תלמידי בתי ספר שיעזרו בחיפושים. המשטרה לא רצתה. אמרו לנו שאין ביטוח. אני כבר לא מדבר על דברים רציניים יותר".
מה למשל?
"היה עורך דין, מכר של בטי. הוא היחיד שאני יודע שישב במעצר, בנושא הזה של עדי. שנתיים אחרי שהיא נעלמה. זה פורסם. הייתה לו אישה קנדית. היא באה וסיפרה במשטרה שהוא מכה אותה. אמרה שבכל פעם שהיה מדבר עם בטי הוא היה מתחיל לרעוד. הוא היה מאיים עליה, היא גילתה, 'אני אעשה לך מה שעשיתי לבת של בטי ואף אחד לא ימצא אותך'. עצרו אותו. הכניסו מדובב לתא שלו, וזה לא עזר. פוליגרף הוא לא היה מוכן לעשות. בינתיים הבחורה עזבה את הארץ ואותו שחררו.
"כמה שנים אחר כך, אמרתי למשטרה 'בואו נבדוק אותו עוד פעם'. אומר לי קצין חקירות: 'מצטערים, אנחנו לא יודעים איפה הוא'. אמרתי , 'מה זאת אומרת? אבל אתם משטרה'. חזרתי לחנות, התקשרתי ללשכת עורכי הדין. אמרו לי, 'זה האיש, הוא החליף את השם שלו, קוראים לו היום ככה וככה והוא עובד במקום כזה וכזה'. התקשרתי למשטרה, אמרו לי: 'לא יכול להיות שכבר מצאת'. עניתי : 'כן, אמנם לא עברתי קורס בילוש, אבל דברים פשוטים אני יודע לעשות'. נתתי להם את השם שלו. לא עשו עם זה כלום, לדעתי".
שנים ארוכות של תסכול, ויעקבי דוגם מהן את שדקר את לבו. וגם את לבה של בטי. פעם אמרו להם שהביאו חוקר מהשב"כ. "אמרו לנו שהוא בדק את כל התיק ומצא שאין יותר מה לבדוק. חקרו הכל, בדקו כל פינה ופינה". זה היה במהלך פגישה עם קצינת משטרה מהמטה הארצי.
"שאלנו למה לא קראו לנו, אולי היינו אומרים לו דברים, אולי היינו מעלים רעיונות. אמרו: לא, הוא רצה להישאר חסוי. אמרתי: אז הייתם שמים אותו מאחורי מסך. והם: לא היינו רואים את הפרצוף שלו. או אמרו לנו שיבדקו כל מיני דברים, ולא בדקו".
וזה הופך את הכל לקשה יותר?
"תראי, היה פעם מפכ"ל משטרה, יהודה וילק. אני נפגשתי איתו ועם כל הקצונה הבכירה. הם היו יושבים אז בימי חמישי, במשטרה בדיזנגוף. הרבצתי להם נאום. שאלתי עם מי אני מדבר, למי אני פונה אם אני רוצה משהו. המפכ"ל אמר לי: שמע, קח את הטלפון של הקצין הזה והזה, הוא איש הקשר שלך. נשבע לך, לא עברה שעה-ובדרך, במונית, אמרתי: אני אשאל אותו משהו. מאז לא עונים לי בטלפון הזה".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה:
"תיק החקירה בעניין היעדרותה של עדי יעקבי טופל ועודנו מטופל על ידי מיטב החוקרים ביחידה המרכזית של מחוז תל אביב ובחטיבת החקירות. נערכו פעולות רבות בניסיון לאתר את הנעדרת, ועדיין נערכות פעולות כשמגיע מידע חדש.
"ככלל, משטרת ישראל קיבלה על עצמה את הטיפול בסוגיית הנעדרים והאלמונים במדינה כמשימה בעלת חשיבות ורגישות מהמעלה הראשונה. הטיפול בתיקי הנעדרים מעוגן בפקודות ובנהלים ועובר הליכי פיקוח ובקרה מוקפדים. במסגרת הטיפול בסוגיה התקיים בשנים האחרונות תהליך יסודי של מחשוב ומיפוי תיקי הנעדרים, וכן נערכו פעולות חקירה רבות ונלקחו דגימות די-אן-איי ממשפחות הנעדרים".
בטי מתה בהוספיס של תל השומר, בדצמבר 2012, בדיוק 16 שנה אחרי שעדי נעלמה. כמה ימים קודם כבר הייתה מחוסרת הכרה. מאז שעדי נעלמה, הקדישה בטי את חייה לניסיונות למצוא את בתה. היא לא הרפתה מהמשטרה ומהתקשורת. התקשרה בלי סוף, התראיינה, קיימה פגישות, הגישה בקשות. הפכה כל אבן. "אני יכול להגיד בוודאות שכשבטי התעסקה בזה, הרגשתי יותר קל", מודה יוסי.
היא חלתה בסרטן לפני כמה שנים: מהצער או מהסיגריות, יוסי לא יודע. צריך לשאול את הרופאים, הוא אומר. שלושה גושים גדולים ישבו על כלי הדם, בין הלב לריאות. לבטי, גם במלחמה הזאת, לא היה סיכוי. כשחלתה, סיפר לי השבוע יעקבי בכנות גדולה, שלחה אותו אליה בת הזוג שלו.
הם יחד כבר 17 שנה, גרים בהרצליה. אני עוד זכתה להכיר את עדי, לפני שנעלמה. "אתה לא יוצא מבית החולים, עד שהיא תצא", הוא מצטט דברים שאמרה לו בת הזוג. "בריאה או מתה. אתה תטפל בה, כדי שתרגיש נקי". " וזה מה שעשיתי", הוא מוסיף בשקט. אחר כך, כשהודיעו לו שנפטרה, פרץ בבכי. "הכל יצא החוצה", אומר יוסי. הרבה זמן עבר מאז שהתגרשו, כמעט עשרים שנה, ובתוך הזמן הזה חור שחור, סיפורה של הבת שאבדה.
בטי נקברה בבית העלמין בקריית שאול, בלוויה צנועה. יוסי יעקבי אמר קדיש. יחד הם חלקו את הצער ואת הגעגוע, מטען מטלטל של ילדה משותפת שהלכה ולא חזרה: אי ודאות נוראית, כמעט אסון, וקצהקצ
של תקווה. אבל בלוויה לא נאמרה מילה על עדי. "רצינו לגמור מהר", מסביר יעקבי. "היה קשה. אני רציתי רק לגמור, כמה שיותר מהר, ולקחת משם את שרית".
כשבטי הייתה חולה, דיברתם על עדי?
"לא. לא, לא, לא. לא דיברנו. לא דיברנו בכלל. לפעמים היא הייתה אומרת לי רק 'רוצים לראיין אותי ואין לי כוח. לך אתה'. והייתי הולך. אבל זה הכל".
גם לבטי היו רגשות אשמה?
"בצורה מסוימת. אני זוכר שהיא אמרה לי, 'שמע, אין לי כוח לחיות יותר'. היא רצתה למות. אבל היא לא עשתה צוואה. היא לא החזיקה לי את היד בשום שלב ואמרה, 'יוסי, תמשיך לדאוג לעדי, תחפש אותה', או ?תמצא את עדי' או ?אל תוותר'. היא לא אמרה כאלה דברים".
"היא גם לא כתבה כלום על עדי", הוא ממשיך. "חיפשנו. שרית חיפשה. אני יודע. שרית לא נתנה שיזרקו בגד. היא עברה בין הבגדים. היא חיפשה בכיסים, כיס אחר כיס, אולי בטי השאירה לנו משהו כתוב. אבל לא. היא לא אמרה כלום".
יעקבי אומר בצחוק שהוא "נולד במזל טראומה". כשהיה ילד היה עד לרצח. מישהו דקר את התופרת של אמא שלו. הם גרו אז במעונות עובדים בתל אביב, מול הקאמרי, בחדר המדרגות. אחר כך, במלחמת יום כיפור, נפצע. זה היה שירות המילואים הראשון שלו. "שכבתי ליד פצצה שלא התפוצצה ואמרו 'לא להתקרב לפצוע'. לא יכולתי לזוז'", הוא מתאר.
הוא שכב בבית החולים שלושה חודשים עד שהשתקם. עד היום הוא נושא רסיסים בגופו. כשעדי ושרית היו בנות שנתיים נהרג אביו בתאונת דרכים. "תאונה לא ברורה", הוא אומר. "לא מבינים איך קרתה. אולי ננעל לו ההגה באוטו והוא סטה ונכנס לגשרון של תעלה מתחת לכביש". ואז בא הסיפור עם עדי. "המכה הכי קשה", הוא מכמת.
אחת לשבוע, כבר שנה, הוא מבקר אצל פסיכולוג, בארגון נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי). הוא לא ישן טוב. חולם חלומות זוועה. הנה הוא יושב בג'יפ, הנה הג'יפ מתפוצץ והוא לא מספיק לקפוץ ממנו החוצה, הנה הוא עף באוויר. "אחר כך מחפשים את החלקים שלי, אחרי שכבר התפזרתי", הוא אומר. אצל הפסיכולוג הוא מדבר גם על עדי. "לפעמים אני מדבר ומדבר, אבל אני לא זוכר על מה", הוא אומר. "הכל יוצא".
זמן קצר אחרי שעדי נעלמה כבר חזר לחנות. בשבתות היו יוצאות מהחנות משלחות חיפוש, ולאט גם זה התפוגג. "חזרתי לחנות, אבל זה לא אומר שתפקדתי", מספר יעקבי. "היה לי קשה ללכת ברחוב. הרגשתי כבדות. גם פיזית. הרגשתי שונה מהרגיל".
מה זה עשה לאבהות שלך?
"אני אבא דאגן. חרדתי. גם קודם הייתי. אחרי שעדי נעלמה, אם שרית הייתה הולכת לחברה הייתי עומד למטה, מחכה שהיא תרד. הייתי אומר לה, 'מה אכפת לך, יש לי זמן'. כמה חודשים אחרי שעדי נעלמה, שרית באה ואמרה לי שהיא נוסעת עם חברה שלה ללונדון.
"אח של החברה, היא סיפרה, מנגן שם בקונצרט רוק. אמרתי, 'מה, ללונדון? איך היא עושה לי כזה דבר?' אחר כך חשבתי, מה, אני אהרוס לה את החיים? בגלל שלי עצוב? בגלל שהבת שלי נעלמה? אמרתי לה, 'יאללה, סעי'. ישבתי שלושה ימים בשירותים ולא יצאתי עד שהיא חזרה, אבל נתתי לה חופש".
לא מזמן קיבל מכתב, דרישת חוב מרשות השידור. עדי יעקבי, נאמר, לא משלמת אגרת טלוויזיה. "התקשרתי אליהם והפקיד היה נבוך, כמעט בכה בטלפון", הוא מספר. ביקשו מכתב ממחלקת הנעדרים במטה הארצי. במטה אמרו לו שהם עדיין לא כתבו מכתבים כאלה, "הנ"ל נעדרת". " אין טופס כזה", הוא מצטט. בכל זאת כתבו לו, "הנערה נעדרת". " והיא כבר לא נערה", הוא מציין.
מאז שנעלמה עדי הוא לא קורא עיתונים וממעט לשמוע חדשות. יש לו בחנות קלסר, לא עבה במיוחד, עם כתבות על עדי, אבל זה הכל. "יש לי פחד לראות חדשות, שמא יגידו משהו רע", הוא אומר.
"לפעמים יש איזה סרט בטלוויזיה, על מישהו שנעלם. בת הזוג שלי שוכחת והיא ממשיכה לראות. אני מסתובב והולך". פעם ניסה להקים קבוצת תמיכה להורי נעדרים. בסופו של דבר לא הצליח. "אנשים היו באים, חושבים שבזה שהם באים ימצאו את הילדים שלהם", הוא אומר. "וזה לא ככה".
כל פרסום על גופה שנמצאת מחזיר אותו לסיפור של הבת שלו. "כשנודע על רוז פיזאם, הילדה שזרקו בירקון, הבנתי שהאבא שם נתן לה מכה ואולי שבר לה ככה את המפרקת", הוא אומר. "חשבתי שיכול להיות שעדי עלתה על טרמפ, מישהו שהיא לא מכירה, ובלי כוונה, קרה מה שקרה, וזהו. אפילו שאני לא ממש חושב 'מה קרה'".
לפני כמה חודשים נמצאו שלוש נערות בקליבלנד, אחרי שנחשבו לנעדרות יותר מעשור. מה זה עשה לך?
"לא הרגשתי אושר. אני מציאותי".
מיד אחרי שעדי נעלמה, הוא מספר, בא אליו חבר חרדי. "יוסי", אמר לו החבר, "אני מקנא בך". "איך אפשר לקנא? "שאל אותו יעקבי. "עכשיו אתה בגיהינום", החבר אמר, "בעולם הבא בטוח תהיה בגן עדן". עכשיו , הוא מספר, שואלים אותו גם איך יש לו כוח לחיות. "אני תמיד רציתי לחיות", אומר יעקבי. "לא חשבתי למות. גם בשביל שרית".
"כל אחד רוצה שהילדים שלו יהיו מתחת לכנפיים שלו", הוא מודה. "לפעמים אני חושב, מי היה מאמין שאפשר לחיות אחרי כזה דבר? והנה, אני חי עם זה".
יש לך עדיין תקווה שעדי תחזור?
"זיק של תקווה. אין מה לעשות, אם עדי נמצאת איפשהו והיא בסדר, היא תבוא. לא נביא אותה בכוח. אם הייתי יודע שאפשר להביא אותה בכוח, הייתי מביא אותה. אבל אי אפשר".
ואז, כשהיא תבוא, מה תגיד לה?
"מה אני אגיד לה? אני אתן לה סטירה. לא מגיע לה, אחרי כל השנים?"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם