הולך ונופל: יאיר לפיד כבר לא התקווה הלבנה הגדולה
יו"ר יש עתיד נופל בסקרים. הוא משלם מחיר כבד על שורה של מהלכים קשים או שגויים שנערמו עד שהגדישו את הסאה; מופז משוכנע שרק התוכנית המדינית שלו תעשה שלום עם הפלסטינים; והסיפור המלא על המרגל החרדי שרצה לעזור לאיראנים
מאוכזבי לפיד נחלקים לשניים. החבר'ה הימניים שתמכו ביש עתיד עוברים את הכביש ומצטרפים לנפתלי בנט, שעומד בסקרים על מספרים בלתי נתפסים, בסביבות 17 מנדטים (המפלגה השנייה בגודלה). הכישלון בבחירת הרבנים הראשיים וההתבטאויות על רסיסים פלסטיניים בישבן לא מזיזים להם, אולי רק מזיזים אותם לבנט. המאוכזבים מצד שמאל חוצים את הקווים לעבודה (17 מנדטים) ולמרצ, שמזנקת כבר לעשרה מנדטים בסקר האחרון של ערוץ הכנסת. נתניהו פונה למרכז, אבל המרכז לא פונה אליו. סביר להניח כי ראש הממשלה נשחק עם לפיד בגלל התקציב ובכלל, לפי הסקרים הוא כבר לא אטרקטיבי מי יודע מה.
ואחרי הרעש וההחלטה על שחרור 104 אסירים קשה למצוא פוליטיקאים בצמרת שמאמינים כי המו"מ המדיני יביא לפריצת דרך. לו עשינו סקר בין השרים 95 אחוזים מהם היו קובעים כי המו"מ ייכשל, והמצב יחזור לקדמותו, על כל ההשלכות החמורות שכרוכות בכך. אולי רק השרה ציפי לבני מאמינה בתהליך, שאגב לא עושה רושם רב גם על הציבור. לבני עצמה מאבדת גובה והתנועה שלה מנכה שליש ויורדת בסקרים לארבעה מנדטים.
שאול מופז, שר ביטחון לשעבר, מרים לפתע את הקול. הוא נזכר במלחמת יום כיפור, לפני 40 שנה, אז היה מפקד סיירת הצנחנים, לחם ברמת הגולן, ראה מול העיניים אבדות נוראות, וכמעט נפל בשבי אילולא מבצע חילוץ הרואי של חיל האוויר בעומק השטח הסורי. "אנחנו עלולים להגיע לאותו מצב. ההבדל הוא שאז היו איתותים, יכולנו לעשות הסדר, התעלמנו, זה לא קרה ושילמנו מחירים כבדים. היום אנחנו עדיין יכולים ללכת להסדר שלום ולמנוע את המלחמה הבאה. הרי ברור שאם לא יהיה הסדר, יהיה פיצוץ כאן ובכל האזור", הוא מבטיח.
ביום חמישי הבא, 15 באוגוסט, יתחדש לפי התכנית המו"מ המדיני בין ישראל והפלסטינים. הפעם הצדדים ייפגשו בארץ. מופז היה משלם הרבה כדי להיות בחדר הדיונים במקום ציפי לבני, שאיתה הוא סוחב סכסוך ארוך, וסביר להניח שהוא לא שינה את דעתו השלילית הידועה עליה. מופז משוכנע שאנחנו הולכים להיתקע. הרי ברור שלא נחתום על הסדר קבע עם הפלסטינים באפריל הבא, בעוד תשעה חודשים. מופז משוכנע שיש בידיו הנוסחה הגואלת שתמנע עוד פדיחה מדינית ואכזבה אמריקאית וכלל-אזורית מסוכנת.
מופז מדבר כידוע על כינון מדינה פלסטינית בתוך שנתיים. המדינה הזו תשתרע על 60 אחוזים משטחי הגדה, אבל העולם, ישראל ובעיקר הפלסטינים יבינו כי מדובר במדינה בגבולות זמניים בלבד. הפלסטינים גם יקבלו ערבויות בינלאומיות לכך שאחרי ארבע שנים הם מקבלים מדינה פלסטינית שגודלה זהה לשטחים שכבשה ישראל ב-1967. לצורך העניין יהיה SWAP, חילופי שטחים ביחס של אחד לאחד. המפה של מופז איתרה שטחים בתחום הריבונות של ישראל שאפשר להעביר לפלסטינים, בתמורה לגושי ההתיישבות.
מופז מציע לפלסטינים גם תחלופות תמורת שטחים, למשל נמל מים פלסטיני עמוק בחיפה תמורת שני אחוזים מהשטח או מנהרה תת-קרקעית ארוכה בין המדינה הפלסטינית לעזה, בתוך השטח הריבוני של ישראל. בתקופת המעבר מהמדינה הזמנית למדינת הקבע יחל גם תהליך הפינוי של המתנחלים מחוץ לגושים. הפעם יש מספיק זמן להתארגן, ולהבטיח להם בית בגושי ההתנחלויות, בנגב או בגליל שיהיה מוכן לכניסה עוד לפני הפינוי. מופז מעריך כי 80 אלף מתנחלים יצטרכו לעזוב את בתיהם. "אי אפשר לפנות אותם בכוח, אבל אם יהיה הסדר, הדבר אפשרי", הוא אומר.
כך או כך התכנית של מופז, שהולכת וצוברת תאוצה גם בקרב גורמי שמאל מתונים, סובלת כנראה מסתירה פנימית עמוקה. מופז מבטיח לפלסטינים הסדר קבע בתוך ארבע שנים, אבל יש לו פתרונות בסוגיות הליבה שהם לא יכולים לקבל. על הריבונות בירושלים הוא לא מוכן להתפשר. מופז מציע לפלסטינים "גמישות ניהול בחיי היום-יום בשכונות הלא יהודיות". לא ברור מה זה. אין לו פתרונות גם בנושא השיבה, ובין גושי ההתנחלויות הידועים (גוש עציון, מעלה אדומים, אריאל וכודומה) הוא מבקש להכליל גושים נוספים, בית אל ועופרה למשל. את בקעת הירדן מבקש הפלסטינים לחכור מהפלסטינים ל-25 שנה.
לפני שנה היה מופז שר בלי תיק בממשלת נתניהו. ביוני 2012 הוא נסע לוושינגטון והגיע לבית הלבן לפגישה עם טום דנילון, היועץ לביטחון לאומי. הנשיא אובמה הגיח, במקרה כמובן, לתוך חדר הדיונים באולם רוזוולט והשתתף בדיון. מופז הציג בפניו את התוכנית שלו ולדבריו זכה בתגובה חיובית. "אמרתי לו: 'בוא נלך קודם על מה שאפשר להשיג עכשיו, גבולות והסדרי ביטחון'. הוא הסכים איתי". אומר מופז.
שאול מופז נחשב פעם בר מזל. תפקידים בכירים בצבא ובפוליטיקה נפלו עליו בלי מאמץ. הוא היה רמטכ"ל, שר ביטחון ושר תחבורה. לפני שנה וחצי התהפכה הקערה והקריירה של מופז הולכת מאז מדחי אל דחי. במרס 2012 הוא ניצח את ציפי לבני בקרב על ראשות קדימה, אבל אז קדימה הלכה והתפרקה לו בין הידיים. מופז הצטרף לממשלת נתניהו, אבל פרש אחרי שלושה חודשים בגלל חוק השוויון בנטל, במה שנחשב לפארסה פוליטית חסרת תקדים. בבחירות האחרונות הוא נזקק לקמפיין בכייני במיוחד, ובסופו של דבר הצליח לגרד לקדימה שני מנדטים.
מופז היה יכול להיות שר בממשלה. אחרי הבחירות חשב נתניהו להקים ממשלת מיעוט עם החרדים, לבני ומופז, בלי לפיד ובנט, וביחד 57 מנדטים. מופז הלך עם לפיד וסגר לנתניהו את האופציה הזו. לפיד לא דאג לו בהמשך, והוא נשאר בחוץ. אומרים שנתניהו הטיל וטו על מופז, והוא לא יהיה אצלו שר. את ישראל חסון, מספר שתיים בקדימה, נתניהו דווקא מוכן לקבל לממשלתו.
עכשיו מופז מביט בכל ההתרחשויות מן הצד בעיניים כלות. ביום ראשון הכניסה הממשלה התנחלויות מבודדות למפת העדיפות הלאומית, והוא לא מבין את ההיגיון. "הייתי שר ביטחון ונתתי אישורים, אבל רק בתוך הגושים", הוא אומר. מופז גם לא מבין מדוע נתניהו הסכים לתנאים מוקדמים ולשחרור האסירים. "נתניהו היה צריך להסכים להקפאה. אם לא היה יוצא מזה משהו, היינו ממשיכים לבנות. את האסירים אתה לא יכול להחזיר לכלא", הוא פוסק.
אתה היית שר ביטחון ושר בקבינט ולא הגעתם לשום דבר עם הפלסטינים.
"לא נכון", עונה מופז. "עשינו את מפת הדרכים. גם אולמרט הגיע למשא ומתן מתקדם. הבעיה היא שהסיטואציה הפוליטית לא הייתה נוחה. אולמרט היה בדעיכה".
היית חותם על ההסכם שאולמרט הציג לאבו מאזן?
"לא יודע. אולמרט הוכיח שאפשר להתקדם עם הפלסטינים. הוא ניהל דיאלוג פוזיטיבי".
ונתניהו?
"אני עדיין לא יודע אם הוא רוצה הסדר, או רוצה להראות שהפלסטינים לא רוצים הסדר".
אם נתניהו רציני, אולי מופז ימצא את עצמו בכל זאת בממשלה שהולכת להסדר מדיני היסטורי. בינתיים הוא יושב על הגדר, עם תוכנית ההתייעלות המדינית ביד. יאיר לפיד היטיב לתאר את מצבו. "בזמן שהתקיים הדיון על התקציב, הסתכלתי ימינה ומבטי פגש שם את דמותו העגמומית של שאול מופז. איש רב זכויות, הגון, שעומד היום בראש מפלגה קיקיונית של שני חברי כנסת שאינה עושה דבר מלבד להצביע לעתים נגד הקואליציה. אין לי ספק ששאול היה יכול לתרום למדינה רבות מניסיונו, אבל מהכנסת לא היה נגרע דבר אילו מפלגתו לא הייתה נמצאת בה".
אבל מופז לא אומר נואש. הוא זוכר את הימים שבהם חברי כנסת בודדים הכריעו גורלות של מדינה שלמה. אל תזלזלו בי, הוא כאילו אומר. עוד נכונו עלילות.
יצחק ברגל התקרב לאולם השופט יעקב צבן בבית המשפט המחוזי בירושלים כמו עציר בכלא גואנטנמו. הוא כופף את גופו, משך את החולצה הלבנה מאחור וכיסה בה את פניו. האזיקים על ידיו ורגליו כפו עליו תנועה אטית לצדם של שני שוטרי מג"ב שאחזו בו ולעתים גררו אותו. בתוך האולם, אחרי שהצלמים הסתלקו, התגלה לנוכחים איש מזוקן, פאותיו עבות, מבטו מבוהל והוא בעיקר עייף ומותש אחרי שבועות של חקירות שב"כ ומעצרים.
במהלך הדיונים שהתקיימו בימים שני ורביעי ברגל הניח את הראש על הקיר, עצם את העיניים, ואולי נרדם. לא ראיתי אותו מחליף מבטים עם אשתו הנאה והדומעת, שקראה פרקי תהילים על הספסל. גם שלושת החברים הספורים מנטורי קרתא שבאו לבקר אותו לא עניינו אותו במיוחד.
לפני שלושה שבועות הגיעו חוקרי השב"כ מלווים בשוטרים לביתו של ברגל ברחוב שמואל הנביא 82 בירושלים. השעה הייתה חמש לפנות בוקר. אפשר להאמין לפשקווילים שנתלו ברחובות החרדים, שמתארים את ההפיכה שעשו כוחות הביטחון בבית, מול אשתו וששת בניו ובנותיו הנדהמים של ברגל, לפני שהורידו אותו במהירות לניידת שחיכתה למטה, ברחוב הראשי. ברגל לא התנגד למעצר. אולי הוא אפילו חיכה למבקרים. לפני שנתיים וחצי, מתברר, הגיע ברגל לשגרירות איראן בברלין, נפגש עם הפקידים במקום, הציע לרגל עבורם בישראל, ואפילו קיבל כתובות דואר ומספרי טלפון להמשך הקשר האסור.
המעצר נפל על הקהילה החרדית בעיר כמו שלג באמצע הקיץ. הם לא ידעו איך להתמודד עם הסיפור המוזר. אין שום דמיון, מתברר, בין האברך המפוזר, המרופט למראה, שהתפרנס לאורך שנים משליחויות קטנות על גבי קטנוע ישן, ובין הדמות של הסוכן החשאי והמיומן, שיודע לאסוף מידע איכותי ולהעביר אותו בהצפנה נכונה למפעיליו בטהרן. "בדרך כלל אנחנו מתייחסים לאירועים שקורים אצלנו בכובד ראש", אומר העיתונאי החרדי משה איזן-פלדמן, איש קול ברמה, "כך היה כאשר הרביצו לחיילים או בפרשת האם המרעיבה. לסיפור הזה אנחנו מתייחסים כמו אל קוריוז. משהו לא רציני. לא נתפס. כמו בדיחה רעה".
"הדבר היחיד שברגל יודע זה מה מחיר המבצעים שלי בחנות", מוסיף בחיוך א', בעל חנות הפיצה בשמואל הנביא, מתחת לביתו של השכן מלמעלה, שנאשם במגע עם סוכן זר ובכוונה לבגוד. יוסל'ה קרויזר, חוקר החברה החרדית שמכיר את ברגל ממשיך את הקו, פורץ בצחוק מתגלגל ואומר ש"הוא יכול למסור לאיראנים את המתכון של הקוגל שהוא אוכל בישיבת 'תורה ויראה' בכל יום חמישי".
אז מה הביא את יצחק ברגל לעלות על מטוס לברלין בינואר 2011, לגשת לשגרירות האיראנית למחרת, בקור של מינוס 10 מעלות, להציג את הדרכון הישראלי בפני הפקיד בכניסה ולהציע את מרכולתו המפוקפקת בפני הסוכנים הזרים? האם האידאולוגיה האנטי-ציונית הוציאה אותו מדעתו? האם הוא רצה להזיק למדינה או רק לעצבן אותנו, כמו שסבור קרויזר? האם הוא רצה לעשות כסף טוב ולא הבין את משמעות מעשה הבגידה? האם הוא איש שרוט שנזקק לטיפול פסיכיאטרי ולא לבית סוהר? האם כל התשובות חיוביות? כנראה שכן.
ברגל, בן 47, נולד במרוקו תחת השם יצחק אברג'ל. בגיל שש הוא עלה לארץ עם משפחתו. ברגל גדל ברחובות. בימי נערותו, כך סיפר, הוא נהג להיעלם מהבית. ברגל התגייס לצבא, אבל שוחרר במהירות בגלל חוסר התאמה. בגיל 26 לערך חזר בתשובה, עבר לגור בירושלים, אימץ לעצמו שם אשכנזי והתחתן עם צעירה חרדית. לבני הזוג שישה ילדים. "הוא בן אדם תמים, איש רגיל. עד לפני ארבע או חמש שנים לא היה בו שום דבר מיוחד", מספר קרוב משפחה. "הוא היה עושה שליחויות, לומד דף גמרא ביום, בא הביתה למשפחה. לפעמים דיבר שטויות. לא יותר מזה".
ההסתבכות החלה כאשר התקרב ברגל לנטורי קרתא עד שנשבה לחלוטין באידיאולוגיה האנטי-ציונית של העדה והלך איתה רחוק מדי. ברגל הלך מדי יום לישיבת "תורה ויראה" באמצע השוק במאה שערים. זהו הפלג המקורי של נטורי קרתא. פלג נוסף, "אוהל שרה", שפרש לפני שמונה שנים, נחשב קיצוני יותר, אבל מבחינתו של ברגל לא היה הבדל של ממש בין השניים. הוא אפילו חבר לכת ההירשים, חבורה קיצונית במיוחד על שמו של הרב משה הירש, מנהיג נטורי קרתא. "מדובר בעשרה עד 15 אנשים הזויים שמחזיקים שצריך להיות בקשר עם איראן. זו קבוצה קטנה", מאבחן קרויזר.
מבחינת נטורי קרתא, המדינה הציונית היא שיקוץ שבא לעולם בניגוד להחלטה האלוהית. בחקירה במשטרה ב-17 ביוני אמר ברגל כי לפני 100 שנה החליטו הרבנים שאסור להקים את המדינה לפני בוא המשיח, ומשום כך צריך למחות אותה מן העולם. פעם אחת ביקש ברגל להגר ללוב, אולי מאותן סיבות. על דלת הבית שלו תלה ברגל עשרות, אולי מאות, מדבקות, שמכסות אפילו את שם הפירמה הצנועה שלו "א.א.א. בילר שליחויות". "יהודי אינו ציוני, יהודים אינם ציונים", נכתב . וגם: "כאשר תקיא ארץ הקודש את הציונים הטמאים אוי למחזיקיהם ואוי למחניפיהם".
אגב, בחקירה במשטרה סיפר ברגל, היהודי הקנאי, כי חשב פעם להתאסלם, כדי שיוכל להתחתן עם הרבה נשים. עורך הדין שלו, יאיר נהוראי, שנחשב כוכב משפטי במגזר החרדי, ביקש לשלוח אותו לבדיקה פסיכיאטרית. השופט צבן סירב.
ביום שני הלכתי לישיבת "תורה ויראה" של נטורי קרתא בשוק מאה שערים. על קירות הישיבה נתלו פשקווילים בגנות "מרתפי הכלא של הציונאצים, שם נמק יצחק ברגל במקום לא ידוע לאיש". על גבי כרוז אחר נקראים אנשי הישיבה לבקש "רחמים מרובים עבור האברך החשוב יצחק ברגל, בן רחל".
בכניסה לישיבה אני פוגש שניים, מאיר רוטמן ופנחס קצנלבוגן, שניהם נכדים של המייסדים המיתולוגיים של נטורי קרתא, הרבנים עמרם בלוי ואהרן קצנלבוגן. ראיתי אותם גם בבית המשפט. חשוב להם להסביר כי הם מתנגדים למעשיו הפוחזים של ברגל. "אנחנו חייבים לדאוג לאישה ולילדים שלו. הם לא אשמים. זה עניין אנושי", אמר רוטמן.
שאלת הקשר עם איראן שנויה במחלוקת גם בקרב החוגים הקיצוניים ביותר בעדה החרדית. לפני כמה שנים נסעה משלחת קטנה של נטורי קרתא לטהרן לאירוע גדול של הכחשת השואה שקיים הנשיא הקודם מחמוד אחמדינג'אד. הרבנים והרחוב גינו בדרך כלל בחריפות את הדברים והחבורה נודתה. ברחוב החרדי פשטה שמועה כי כל אחד מהנוסעים קיבל לכיסו מיליון דולר משלטונות איראן. קצנלבוגן אומר: "אנחנו מתנגדים למדינת ישראל, אבל אנחנו אוהבים את היהודים ונגד אלימות. איך אנחנו יכולים לעזור לאיראן, שעומדת מאחורי מעשי טרור שגם אנחנו סובלים מהם?"
ב "תורה ויראה" רואים במעצר של ברגל מזימה של השלטון הציוני, ועם זאת מקפידים לבדל אותו מן העדה, ולהציג אותו בתור איש תמהוני, שלא ממש מודע למעשיו, ועדיף מבחינת כולם שיישב בכלא הציוני ולא בבית. "הוא היה בא לתפילה, ואחרי שתי דקות נעלם. אין לו סבלנות. גם בבית הוא היה בעייתי מאוד", מספר מישהו. ברגל עצמו שאל את עו"ד נהוראי: "מה קרה, רציתי רק לעשות כסף. על מה כל הרעש?" קרוב המשפחה מתעקש: "המופרעים האלה, ההירשים, שיבשו את דעתו שגם כך לא הייתה כל כך יציבה".
בכל מקרה כנראה שהיה קל מאוד לשבור את ברגל. אחרי שש שעות חקירה בשב"כ הוא הודה בכל. "הרגשתי כמו האסיר איקס. הייתי בחקירות ובידוד מוחלט", הוא סיפר. בחקירה הודה שיצר קשר עם השגרירות האיראנית בברלין אחרי שחזר לארץ, באמצעות טלפונים ציבוריים וגם דרך האי מייל. עו"ד נהוראי ינסה עכשיו לחלץ אותו עם שלוש וחצי שנות מאסר בלבד, על פי תקדים ענת קם. "מה שהוא עשה הרבה פחות חמור", הוא טוען.
1. הסתבכות באלעד. אריה דרעי רוצה לראשות העיר את מקורבו צביקה כהן. הרב הספרדי של העיר מרדכי מלכה מתנגד. המחלוקת מקדמת את סיכוייו של המועמד האשכנזי, ישראל פרוש. הבן של
2. לידיעת הדור החדש, יצחק ברמן, יו"ר הכסת לשעבר שהלך לעולמו לפני שבועיים בגיל 100, נהג בימי כהונתו ללון במשכן וכך חסך למדינה הרבה כסף שלא בזבז על בתי מלון מפוארים בירושלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם