האוצר האבוד של יהדות עיראק חוזר לבגדד
במרתף מוצף במטה המשטרה החשאית של סדאם חוסיין גילו הכוחות האמריקאים עשרות אלפי מסמכים המספרים את סיפורה של הקהילה היהודית בבגדד. כעת, לאחר שהפריטים הועברו לארה"ב לצורך שימור ותצוגה, הם יוחזרו למדינה
פארה גורגי שינה, הבכורה משבעה ילדים, הייתה תלמידה מצטיינת, כזאת שתמיד מדברת בשם התלמידים בטקסי סוף השנה. היא תמיד היוותה מודל לחיקוי ועזרה לגדל את אחיה הקטנים, מספר אחיה סמי שינה. הוא אומר שלא ידע שהתעודות שלה התגלגלו לאוצר הבלום, ובארכיון אומרים שלא ידעו עליה דבר מלבד מה שנכתב בתעודות המצהיבות. שינה מספר שכולם קראו לאחותו גלדיס - קיצור של "גלאדנס" ("שמחה"), התרגום האנגלי לשמה הערבי. אחרי חיים מלאי השגים היא מתה מסרטן בשנת 1968 באנגליה, בגיל 29. פארה הותירה מאחור בעל ושני ילדים קטנים, ונקברה באוקספורד. "אני לא רוצה שזה ייראה כמו חיים טרגיים", אומר שינה בראיון טלפוני, ובוכה כשהוא נזכר באחותו. "אני חושב שהיא שאפה לגדולות".
התעודות של פארה היו בין כ-2,700 ספרים ועשרות אלפי מסמכים ספוגי מים שחולצו מהמרתף ההרוס בבגדד, אומרת דוריס המבורג, מנהלת תוכניות השימור בארכיון. האוסף, שנקרא "הארכיון העיראקי היהודי", נמצא בידי כוחות ארה"ב ב-6 במאי 2003 במטה המופגז של המוחבארת, המשטרה החשאית של סדאם, אשר בין עיסוקיה האחרים אספה מידע מודיעיני על יהודי עיראק.
לפי גורמים בארכיון, רוב יהודי עיראק ברחו מהמדינה לפני המלחמה והותירו מאחור רק עדויות דוממות ל-2,500 שנות תרבות והיסטוריה. ב-2003 הובאו החומרים לארכיון הלאומי לשימור, בהסכמת הרשויות בעיראק, מספרת המבורג. לנווכח התמשכות הלחימה בעיראק לא היה ברור מי בממשלה המקומית אמור להיות איש הקשר לפרויקט, והוא התעכב במשך שנים. "הם רצו את החומרים בחזרה", מספר גורם המקורב למגעים בין שתי המדינות, "אבל אנחנו רצינו לוודא שהאוסף יטופל כראוי".
ב-2011, כשהלחימה בעיראק נרגעה קמעה והיציבות חזרה, כשלושה מיליון דולר מכספי הסיוע לעיראק הועברו לפרויקט. לפי הגורם הפריטים יוחזרו לידי רשות העתיקות העיראקית, אם כי לא ברור היכן הם יישמרו. שני מומחים אמורים להגיע לארכיון בסתיו, כדי ללמוד טכניקות שימור שבאמצעותן יוכלו להגן על האוסף עם שובו לעיראק.
בינתיים, העבודה בסניף של הארכיון בקולג' פארק שבמרילנד מתקדמת מהר. צוות מומחים בחלוקי מעבדה עובדים עם ציוד הייטק וגם עם ציוד בסיסי, כדי לנקות, לתעד באופן דיגיטלי ולארוז את הפריטים. טכנאים עובדים מתחת לפתחי אוורור, שואבים את העובש מדפי התפילה ומנסים לתקן את הדפים העתיקים אכולי החרקים. 60 אחוז מהעבודה כבר בוצעה. לפתיחת התערוכה תתלווה גם תצוגת רשת, שתיהן תחת השם: "גילוי ושחזור: משמרים את המורשת היהודית-עיראקית".
ראשי הארכיון נרגשים לגבי האפשרות לקשר אלפי רישומים מבתי ספר עם התלמידים לשעבר המוזכרים בהם. "במסמכים יש הרבה סיפורים אישיים, וזאת הזדמנות לעשות הרבה קישורים", אומרת המבורג.
עד אמצע המאה ה-20 הייתה בגדד מרכז של חיים יהודיים. בתחילת המאה היהודים היו כרבע מאוכלוסייה של כ-200 אלף איש בעיר, לפי הארכיון. אבל בשנות ה-40 שלט בעיראק משטר פרו-נאצי, ועם הקמת מדינת ישראל ב-1948, התלקחו שוב המתיחות והאלימות. מהומות, פוגרומים ומעצרים גרמו להגירה המונית של יהודי עיראק. מלחמת ששת הימים ב-1967 הובילה לעוד גל של רדיפות, מעצרים והוצאות להורג, ועודדה בריחה של עוד יהודים. "האנשים האלה נאלצו להשאיר הכל מאחור", אומרת המבורג. "הם חיו שם מאות שנים. זה היה מאוד קשה".
הארגונים של הקהילה היהודית, כמו גם הספרים והמסמכים שלה, הפכו למוקד תשומת לב מצד המשטרה החשאית. בין המוסדות תחת מעקב היו בתי הספר היהודיים "פרנק איני" ו"שמש" בבגדד. מאות מהמסמכים שלהם, כולל תמונות של התלמידים, נמצאו במרתף המשטרה המוצף. ביניהם היו אלה של פארה - התצלום, פתק אישור מרופא ותעודות. לפארה היה מקום מיוחד בקרב בני משפחתה ובכל בית ספר בו למדה, אומר אחיה סמי, באוניברסיטת מסצ'וסטס בלואל. היא ידעה צרפתית, אנגלית, ערבית ואפילו מעט עברית, הוא מספר.
"היא הייתה כמו אם אומנת, כי היא הייתה האחות הגדולה במשפחה כה גדולה. היא מילאה את התפקיד בצורה מעולה", אומר סמי. כשהייתה בת 23 עזבה את עיראק ונישאה בעקבות שידוך למרצה עיראקי באוניברסיטת אוקספורד. אחיה בילה איתה קיץ בבריטניה בשנת 1963. "השינוי שהיא עברה, בהסתגלות מתרבות מזרחית לתרבות מערבית, היה מדהים", הוא אומר. "זה לא סיפור עצוב, באמת לא, כי המורשת שלה נשמרת".
האוסף היהודי נמצא בידי קבוצת חיילים אמריקאים שנשלחו לחפש נשק לא קונבנציונלי. רבים מהפריטים הם מתחילת המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. רוב הספרים כתובים בעברית, רבים מהמסמכים בערבית. אחרי שהמים המטונפים נוקזו מהמרתף בבגדד, הספרים הושארו בחוץ כדי שיתייבשו, מספרת המבורג. אז הם הוכנסו לתיבות מתכת, אבל הלחות והחום יצרו תנאים מושלמים לעובש והרשויות בעיראק ביקשו עזרה מהארכיון האמריקאי. הארכיון ביקש שהחומרים יוקפאו, והם הוכנסו למשאית קירור של איש עסקים מקומי.
ביוני 2003 המבורג ועמיתתה, מרי לין ריצנתלר, מנהלת השימור בארכיון, טסו לבגדד כדי להעריך את המצב. אז הוסכם כי הפריטים יועברו לארה"ב לשם שימור ותצוגה, ואחר כך יוחזרו לעיראק. כל פיסת נייר נשמרה, ונוצר מאגר נתונים. כל הפריטים נעטפו בעדינות. כאשר הועברו שלושה מיליון הדולרים בשנת 2011, יצא לדרך השלב הבא בפרויקט. הוא כלל גיוס עובדים נוספים, קניית ציוד, דיגיטציה ואריזה של כל החומר, שאמור לחזור לעיראק עד חודש יוני הבא.
מוריס שוחט, בן 63 מוושינגטון, היה גם הוא תלמיד בבית ספר יהודי בבגדד, ושימש כיועץ לפרויקט הארכיון. הוא ו-12 בני משפחתו נמלטו מעיראק ב-1970. לפי שוחט, השורשים של משפחתו הולכים אחורה 250 שנה בעיראק. "זאת אחת הקהילות היהודיות הוותיקות בעולם", הוא אומר. לפי שברחו מהמדינה, היהודים לא הורשו לעזוב את בגדד. אביו של שוחט איבד את הרישיון לייבוא טקסטיל שהיה לו, ואולץ לשאת תעודת זיהוי צהובה כדי להוכיח שלמשפחה שורשים ארוכי ימים במדינה. היהודים לא הורשו ללמוד באויברסיטה והיו תחת מעקב. כמה מחבריו של שוחט נעצרו והוצאו להורג. כתוצאה מכך, הוא אומר, הוא ושני אחיו התחילו ללחוץ על ההורים לעזוב. כבר היה ברור שאין להם עתיד בעיראק. "לא היה לנו דבר", הוא מספר.
הוריו, שהיו בשנות ה-50 לחייה , היססו. אבל ב-2 בספטמבר 1970, בארבע בבוקר בערך, הוא ו-12 מבני משפחתו נדחסו למכונית שכורה ונסעו לגבול עם איראן. הם השאירו כמעט הכל מאחור, אבל לא הייתה בלבם חרטה. אחרי מסע רגלי מייגע, התחמקות מחיילים וכלבי חיפוש, הם חצו את הגבול. שוחט הגיע לארה"ב ב-1981 כמועסק במכון וושינגטון למדיניות המזרח. הוא חזר לבגדד ב-2004 והלך לראות את בית ילדותו, 34 שנים אחרי שעזב אותו. "אפילו לא תהיתי מי גר שם היום", הוא אומר. הוא נשאל על ידי מלוויו אם הוא רוצה לעצור, וענה: "לא, מי אני שאגיע להתרברב? רק רציתי לראות איך הבית נראה מבחוץ". ואיך הוא נראה? "אותו דבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם