הכל דיבורים: האמריקאים לא יוותרו לנתניהו כל כך בקלות
הישראלים והפלסטינים ממשיכים באותו ריקוד מעייף של תחילת משא ומתן שכולל תעמולה פנימית, ניפוח שרירים והנמכת ציפיות. בינתיים הצדדים מחכים באימה לתוכנית האמריקאית, שסביר שתבוא לאחר תשעה חודשים שאחריהם לא ייוולד שום הסכם
וירושלים, המקום שבו נפתחו המגעים בין ישראל והפלסטינים השבוע, מייצגת נאמנה את רוח המו"מ: מקומית, מאוימת, על פתחו של הר געש. הפגישה הראשונה בוושינגטון הייתה צ'ופר על החשבון. את הפגישות הבאות בוושינגטון יצטרכו הצדדים להרוויח. ספק גדול אם יצליחו לעשות זאת. תמונות השחרור השבוע היו אמורות, מהותית, לסייע לאבו מאזן למכור את המו?מ לציבור הפלסטיני.
הפלסטינים התרגלו ששחרורי מחבלים הם בעיקר, מספרית לפחות, כתוצאה מאירועי חטיפה; מכאן אבחנת חמאס שישראל מבינה רק כוח. אבל השחרור הישראלי היה, למרות החגיגות כלפי חוץ, מאכזב עבור הפלסטינים.
הרוצחים ששוחררו לא היו גיבורי האתוס הפלסטיני, אלא רוצחים זקנים מאוד ומחסלי משת"פים. אצל הפלסטינים, למרבה הצער, הכניסה אל האתוס עוברת דרך ארגון פיגועי התאבדות. כזו היא ישראל, אומרים ברשות הפלסטינית: כאשר פותחים איתה במו"מ לשלום היא משחררת אסירים במשורה, שלא לומר בקמצנות, ומתחילה בשמות הזוטרים ביותר עבורנו. כאשר חוטפים לה חייל, היא משחררת רוצחים עם דם על הידיים ביחס של אלף ל-1.
האכזבה הזו היא, כמובן, חלק מהמשחק שכל הצדדים שיחקו השבוע. כל אחד שיחק אותו ממש למופת, לפי הספר. ישראל עשתה כל מאמץ להפחית כלפי פנים ולהעצים כלפי חוץ את שחרור האסירים הפלסטינים; כלפי חוץ, השחרור היה מחווה הומניטרית כואבת ונוראה, שחרורם של רוצחים מורשעים אך מחיר למען השלום.
כלפי פנים, ממשלת נתניהו עשתה כל מאמץ שהשחרור לא יצולם. זה מסוג התמונות שראש הממשלה ממש לא רוצה שיירשמו על שמו, וסימני הווי של האסירים הם עניין שישראל הרשמית רצתה למנוע.
הפלסטינים מצדם עשו בדיוק ההפך: כלפי פנים אבו מאזן העצים את ההישג הפלסטיני, וכלפי חוץ שידר אכזבה מהוויתור הישראלי המצומק, במיוחד אם משווים אותו להתפשרות של נתניהו בפני חמאס בעסקת שליט.
במקביל, ישראל שילמה את המחיר הפוליטי הפנימי עבור פתיחת המשא ומתן - בניית אלפי יחידות דיור מעבר לקו הירוק. גם כאן, כולם שיחקו את המשחק שלהם: הרי ברור שיעבור זמן רב עד שיחידות הדיור הללו ייבנו ממש. התזמון כעת נועד להשביע את רצונו של הימין בממשלת נתניהו ולנצל את דקות החסד האחרונות של חידוש המו"מ.
האמריקאים יודעו מבעוד מועד על הכוונה הישראלית - או במילותיו של ג'ון קרי, "הייתה צפויה במידה מסוימת" (זאת אומרת לחלוטין צפויה) - וגינו בפה מלא את הבנייה. הפלסטינים נזעקו לכעוס (גם הם ידעו מראש), וסאיב עריקאת שיגר מכתב נזעם המתאונן בפני האמריקאים על הסכנה החמורה למו"מ.
בינתיים, העיתונאי ג'פרי גולדברג - ערוץ קבוע להדלפות הממשל - פרסם את ציטוטיו של ג'ון קרי על החשש שישראל תחווה "דה לגיטימציה על סטרואידים" אם המו"מ ייכשל, עוד הפעלת לחץ אמריקאי על נתניהו. כל ההתנהלות הזו הייתה צפויה, כמעט מתוזמרת בין הצדדים, חלק מהעסקה הגדולה שהובילה לחידוש התהליך המדיני.
לא שכל זה מבשר טובות, כמובן.
מה השאלה על השולחן, השאלה ששני הצדדים מתים לשאול את מרטין אינדיק ולא ישאלו? שאלת התוכנית האמריקאית כמובן. זו שאלת מפתח. זה רגע האמת שאבו מאזן ונתניהו באמת מפחדים ממנו. הסיכוי שבסופם של עוד כמה סבבים של מגעים עקרים, רגע לפני פקיעת הדד-ליין בעוד שמונה חודשים וקצת, יודיעו האמריקאים שלצערם, ואחרי שראו ששני הצדדים כשלו בסגירת "פערים קטנים", הם נאלצים להציג את תוכניתם שלהם.
כשמתעקשים לא לוותר בנושא הבנייה ביהודה ושומרון, ואפילו לא לתת הצהרה חסרת משמעות שמאזכרת במעורפל את 67' נשאר רק לשחרר רוצחים ולאפשר למתווך זר, בפעם הראשונה, להיות גורם קבוע בתוך חדר המשא ומתן.
מדוע זה משמעותי? כי ישראל תמיד נהנית בתוך החדר הזה מכך שהיא הגורם החזק. היא רוצה לשבת ישירות מול הפלסטינים כי היא אינה מעוניינת לפתוח את הדלת (מה דלת, שערי הגיהינום לדידם של קובעי המדיניות) ולאפשר לאמריקאי להיכנס פנימה ולומר לירושלים מה לעשות.
הדלת הזו, אמרו ראשי ממשלה לדורותיהם, מיצחק שמיר ואילך, צריכה להישאר אטומה וסגורה. היא כבר לא אטומה וסגורה, מה גם שהמתווך הזה איננו הסנאטור שואף הטוב ג'ורג' מיטשל, שאמנם הצליח לתווך ולהביא לשלום בצפון אירלנד אבל איננו מיומן במזה"ת, אלא אחד השועלים האמריקאים הבקיאים ביותר באזור, אינדיק. אדם שיש לו מטען לא פשוט ביחס לנתניהו (והתחושה הדדית, כמובן) וקשה יהיה למרוח אותו בתירוצים או נאומים ארכניים על צדקת הציונות (הוא מזמן מסכים עם צדקתה).
אינדיק הוא בדיוק, אבל בדיוק, הדמות שיכולה לגשר על פערים, אבל גם - במידת הצורך - להביא לנשיא תוכנית שתקים גשר אמריקאי עצמאי. כבר כתבתי בעמודים האלה שמטרתו העליונה של נתניהו היא להגיע למצבם הבינלאומי של אהוד אולמרט ואהוד ברק. המצב הזה מתורגם בהיגד הפשוט הבא: הצענו לפלסטינים הכל, והם סירבו.
זו אמירה שחיסנה את אולמרט וברק מביקורת בינלאומית והעניקה להם מטרייה של יוקרה אישית ומדינית שאותה ניצלו היטב. גם אחרי היותם ראשי ממשלה. ראש הממשלה נתניהו הגיע למסקנה שהוא, לכל הפחות, צריך להיות במצבם: להציע הצעה רצינית, כואבת, רחבה. לספוג סירוב פלסטיני (כי אפשר תמיד לסמוך על הפלסטינים שיסרבו) ובכך לסיים פעם אחת ולתמיד את הצגתו כסרבן שלום.
הואיל וממילא יכולתו או רצונו של נתניהו להציע הצעה זהה להצעת אולמרט מוגבלים, אפשר לסמוך על הפלסטינים שיסרבו. ואם יסרבו, נתניהו תמיד יוכל להגיד שהוצעו להם 89 אחוז, 91 אחוז, 86 אחוז, או כל מספר אחר - והם אמרו לא (ומזל שהשיבו כך, אחרת מה היה עושה ביבי?).
זו טקטיקה נבונה מאוד מבחינתו של ראש הממשלה, אבל מה שיכול לסכל אותה הוא תיווך אמריקאי אגרסיבי והסיכוי של תוכנית אמריקאית. אם האמריקאים החליטו לשים את כל הז'יטונים שלהם על פתרון הסכסוך ולהטיל את היוקרה הנשיאותית כולה למשחק, יכולתו של נתניהו לשחק עם הצעה, רצינית ככל שתהיה בעיניו שלו, תהיה מצומצמת מאוד.
אינדיק יזהה וידווח לנשיא מה "רציני" ומה לא, מה הם הפרמטרים המינימליים שכל מנהיג פלסטיני ידרוש, ומה צריכה ישראל להציע כדי שתהיה ציפייה סבירה להסכמה פלסטינית. הנשיא מצדו יכול להציג את הפתרון האמריקאי ולהניח את רימון היד הזה בחיקם של הצדדים.
מי רוצה להיות זה שיסרב לשלום? תוכנית כזו היא עדיין רק אופציה. מדוע שאובמה יביא מתווה ששני הצדדים עשויים לסרב לו ויכול להוביל אותו להשפלה נוספת? מדוע שיחשוף את מפלגתו לביקורת חריפה לקראת בחירות האמצע ב-2014? אבל שני הצדדים יודעים שזו אופציה קיימת, ורק הידיעה הזו תגרום להם לנהוג זהירות רבה במידת הספקנות שלהם בתוך חדר המשא ומתן.
לא דיברתי עם אורי שני שנים. הוא שימש כראש לשכת ראש הממשלה ולפני כן מנכ"ל הליכוד, ולכן נפל בתחום סיקורי. ההובלה שלו את אריאל שרון לראשות הממשלה הייתה שקטה ונחושה; הוא הצטייר באורח שונה לגמרי מהתדמית הציבורית שנוצרה לו, בעיקר בעקבות המשפט שבו הורשע.
שני היה אחד הארכיטקטים של השינוי של שרון, זה שהפך אותו מאיש כועס ומפחיד לסבא טוב וחביב, ומפוליטיקאי מתלהם לראש ממשלה שקול, יסודי ואהוב. שני היה זה שסיפק את הקאטר שבאמצעותו נחתך כבל המיקרופון של יצחק שמיר ב"מרכז המיקרופונים" המפורסם ("מי בעד חיסול הטרור?"), אבל הוא גם זה שהסביר לאריאל שרון שהוא לא בא ליהנות בתפקיד ראש הממשלה, ושוב ושוב בלם את ההתפרצויות של שרון הישן, שהיו בוקעות כמו זרמי לבה קטנים מדמותו החדשה והמהוגנת.
יאיר לפיד רוצה למנות את אורי שני, שמאז הספיק להיות מנכ"ל שיכון ובינוי, לתפקיד בכיר הקשור בפתרון מצוקת הדיור. דובר על "מנכ"ל קבינט הדיור" או מנכ"ל מטה הדיור. שר האוצר מעוניין לקדם את הבטחתו לבוחרים ליצור 150 אלף יחידות דיור חדשות בתקופת הממשלה החדשה. שני, שהחזיק בתפקידים בכירים במשק ובסביבת ראש הממשלה שרון, נראה כמו איש מתאים מאוד לתפקיד.
אם אני מבין נכון מהעיתונות, שני מוכן לעבוד ללא שכר. נציבות המדינה, מסיבותיה שלה, מונעת את המינוי שוב ושוב. חלק מהעיתונים הכלכליים חוגגים על סיכול מינויו של שני. אחד מהם התגאה השבוע כי נציב שירות המדינה חסם "בשני ניסיונות קודמים" את היוזמה ששני יעמוד בראש גוף שיעסוק בדיור.
על לפיד כתבתי כאן בשבוע שעבר בהרחבה בהתייחס להתעלמות מההצעה הסינית לבנות עשרות אלפי יחידות דיור בתוך זמן קצר. השתמשתי בדוגמה ההיא - זו רק דוגמה, למרבה הצער נדמה לי שהסינים לא יבנו כאן שום דבר - כדי להמחיש את חוסר רצינותה של הממשלה בניסיון לפתור משבר חברתי ענק.
אבל אין שום סיבה, באמת שום סיבה, ששר חדש ובכיר, שרוצה לממש את התוכניות שהבטיח לבוחר ואשר על בסיסן נבחר, לא יוכל למנות אדם ראוי ומוכר לתפקיד ביצועי. עם כל הכבוד לגווארדיות הישנות בשירות המדינה ובמשרד האוצר, הן לא רצו או לא הצליחו לפתור את משבר הדיור שמתנפח כאן כבר שנים. לאורי שני יש את הניסיון הפוליטי, המערכתי והכלכלי שנדרש כדי להתחיל ליישם תוכנית שתעבוד.
האם הוא יביא אחת כזו? אין לי מושג. אבל לחסום את מהלכיו של לפיד ולחסום את מינויו של שני זו קטנוניות ופוליטיקה של ביורוקרטים. וזה המקרה הטוב. המקרה הרע עשוי לייחס את חסימתו גם לאינטרסים פוליטיים אפילו נקמניים יותר משיקוליה המגוונים של הפקידות. את אורי שני צריך למנות, ולו רק כדי לתת לשר האוצר את הצ'אנס לממש את הבטחתו - 150 אלף יחידות דיור חדשות. יהיה קשה מאוד לבחון את ההבטחה הזו אם ללפיד לא יתאפשר אפילו למנות אדם אחד עם כישורים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם