מחקר: מזרחים הועלו לארץ רק כשיכלו לפרנס
לפי מחקר של ד"ר אבי פיקאר על העלייה מצפון אפריקה, מדינת ישראל הפעילה סלקציה והעדיפה את אלו שיכלו לתרום לפיתוח הארץ
הסדרה של אמנון לוי שטחית מעט, כי היא לא מציגה דיון מורכב שמראה שיש גם שינוי. בפרק הראשון מישהו דיבר על כך שבעבר ציון הקב"א בצה"ל היה מושפע מהמוצא. הוא התחיל להגיד שמשנות ה-70 זה השתנה, אבל פה לוי חתך אותו".
"השד העדתי", סדרת הטלוויזיה המדוברת של אמנון לוי, הייתה יכולה לשמש מקדם מכירות מצוין לספרו החדש של ד"ר אבי פיקאר, "עולים במשורה" (בהוצאת אוניברסיטת בן-גוריון). הספר, שיצא לאור בשבוע שבו עלתה הסדרה של לוי, בוחן את השאלה העדתית תוך התבוננות בסוגיה מרכזית אחת - מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה בשנות ה-50.
בספרו חושף פיקאר שמנהיגי ישראל רצו מאוד עלייה, אך גם לא רצו יותר מדי "מרוקאים" במדינתם הצעירה. הוא מתאר בפירוט כיצד ערכה ישראל סלקציה ביהודי צפון אפריקה בטרם עלו, ופסלה את מי שלא היו מסוגלים לעבודה פיזית קשה. בניגוד להנחה שהייתה מקובלת במחקר עד כה, פיקאר טוען שמדיניות הסלקציה לא פסקה גם כאשר התברר שמרוקו עתידה לאסור על יהודים לעלות לארץ.
באופן פרדוקסלי, דווקא עם החמרת מצבם של יהודי צפון אפריקה הגבילה ישראל את העלייה: למשל, הותר למשפחות לעלות רק כשיש בהן חמש נפשות על כל מפרנס; מספר גדול מזה פסל אותן לעלייה.
ובכל זאת, המזרחים הרדיקלים המקבלים במה נרחבת בסדרה של אמנון לוי, לא ימהרו לאמץ את הספר, שלא עושה הנחות גם לתזות שלהם. פיקאר מתנגד לגישה הקיצונית, הטוענת שמדיניות הקליטה הושפעה אך ורק מההסתייגות מיהודי המזרח. הפרשנות המורכבת שהוא מציע מכונה בפיו "גישת הסולידריות המתנשאת".
לטענתו, היחס המתנשא כלפי העולים התקיים במקביל ליחס משלב ולקבלה שהייתה פרי האתוס הלאומי. "התמונה היא רב-ממדית, לא שטוחה כפי שמציגות הגישות הקיצוניות. במאזן בין סולידריות להתנשאות, מדינת ישראל בחרה בשילוב. אי אפשר להכחיש שההתנשאות על כל מי שאינו אירופי הייתה עמוקה ובעלת עבר של שנים, והיא חלק בסיסי מהתרבות המודרנית.
"להגיד שהיא לא הייתה קיימת זו עצימת עיניים, כי עשרות ציטוטים מוכיחים כמה התנשאות הייתה על המזרחים ועל המזרחיות. מנגד, להגיד שהבאתם של יהודי צפון אפריקה לישראל נבעה מהצורך בבשר תותחים ובידיים עובדות - גם זו התעלמות מהנתונים. הביאו 45 אלף יהודים מתימן, ו-16 אלף מהם אושפזו אחרי העלייה. אם אתה רוצה עלייה של ידיים עובדות, אתה לא מביא 16 אלף עולים כאלו.
"בנוסף, במשך כל תקופת העלייה הסלקטיבית התקיים דיון אם לעבור לעלייה המונית. הבעיה הייתה שאחרי שההחלטה על הסלקציה התקבלה, והועילה לקליטה, היה קשה להחזיר את הגלגל לאחור. אף שכל הזמן הזהירו שהמצב במרוקו ובתוניסיה משתנה ושעוד מעט לא ייתנו ליהודים לצאת, האסימון לא נפל. ב-1956, כשנסגרו שערי העלייה במרוקו, זה בא לכולם בהפתעה.
"דקה אחר כך מדינת ישראל שלחה לצפון אפריקה אנשי ביון, אזרחים וחיילים כדי לאמן שם את הנוער. ישראלים סיכנו את חייהם במטרה להציל את יהודי צפון אפריקה. השקיעו הון תועפות בעלייה מחתרתית, ואחרי חמש שנים, באמצעות תשלום שוחד ענק, הצליחו להביא לעלייה חצי-לגאלית. את כל המהלכים הללו אי אפשר להבין בלי לראות את הסולידריות".
בניגוד למושאי מחקריו, פיקאר דווקא אינו מזרחי. סבתו מצד אמו אמנם נולדה באלג'יריה, אבל לאחר שב-1934 עברה לצרפת היא נישאה ליהודי מגרמניה. אמו של פיקאר גדלה במרסיי, אביו בשטרסבורג, וב-1969, כשבנם אבי היה בן שנתיים, הם עלו ארצה.
המודעות לנושא העדתי החלה להתפתח אצלו כבר בילדות. "התגוררנו ברמת אשכול בירושלים, שכונה חדשה שהחל להתפתח בה מעמד ביניים מזרחי. לבית הספר היסודי נכנסתי כשנתיים אחרי המאבק של הפנתרים השחורים, ובהפסקות היינו משחקים כל הזמן הפועל נגד בית"ר, כשבמציאות זה היה אשכנזים נגד ספרדים. המודעות הספרדית החלה אז, ואני נמשכתי לזה".
במסגרת בני עקיבא הדריך פיקאר במה שנהוג היה לכנות "סניף פיתוח", בשכונה חלשה בעיר. כהמשך לעשייה החברתית החליט להצטרף לגרעין נח"ל משימתי בעיירה ירוחם. הגרעין אמנם התפרק בדרך, אבל פיקאר הגיע לירוחם בזכות נישואיו לבת גרעין שכבר התגוררה בעיירה.
שנה של הדרכת סמינרים ב' מדרשת ביחד' בירוחם בנושא פערים חברתיים ועדתיים עוררה את פיקאר לחקור את הסוגיה, והוא נרשם ללימודי היסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון. "סטודנטים שואלים אותי אם בעקבות המחקרים שלי עברתי לגור בירוחם, אבל אצלי זה הפוך. הגעתי לסוגיות הללו בגלל המגורים בירוחם", הוא אומר.
במסגרת אחד הקורסים לתואר הראשון התוודע פיקאר לקיומה של הסלקציה בעלייה מצפון אפריקה. "כשגיליתי את המושג ?עלייה סלקטיבית' והבנתי שזו הייתה מדיניות רשמית של ישראל, הייתי בהלם. חשבתי שזה לא יכול להיות. הרי קיים חוק השבות שמאפשר לכל יהודי לעלות, אז איך זה יכול להסתדר עם עלייה סלקטיבית?"
מדיניות סינון העולים, כך התברר לפיקאר כשהתעמק בנושא, החלה בנובמבר 1951. הנהלת הסוכנות פרסמה אז החלטה שמשמעותה סיום מדיניות העלייה ההמונית שהייתה נהוגה מאז הקמת המדינה. המדיניות החדשה קבעה ש-80 אחוזים מהעולים ייבחרו מבין המועמדים לעליית הנוער, חלוצים, חברי גרעיני התיישבות, ועוד קריטריונים הדורשים יצרנות.
המועמדים נדרשו להתחייב לעסוק בעבודה חקלאית במשך שנתיים, והאישור לעלייתם הותנה בבדיקה רפואית יסודית שתיערך בהשגחת צוות רפואי מהארץ. על אף הסטייה החריפה ממדיניות השערים הפתוחים שהייתה קיימת עד אז, ההחלטה התקבלה ללא התנגדות משמעותית.
ההסבר המקובל ברוב המחקרים הקודמים שעסקו בעלייה הסלקטיבית ייחס אותה למצב הכלכלי הקשה של המדינה באותה תקופה, ולחולשתה של מערכת הקליטה. פיקאר ביקש לבדוק אם גם למוצאם המזרחי של העולים באותן שנים הייתה השפעה על קבלת ההחלטה. "כהיסטוריון, חובתי הייתה לבדוק אם נטען שהעלייה הסלקטיבית נועדה גם לשמור על הזהות התרבותית של החברה הישראלית, כך שלא תהיה יותר מדי מזרחית. ואכן מצאתי.
"כשראשי הסוכנות דיברו על הצורך במעבר לעלייה סלקטיבית, עמדה לנגד עיניהם גם העובדה שהגל הבא של העלייה הוא מצפון אפריקה. היו כמה אנשים שאמרו שאם תימשך משם עלייה ללא חשבון, ?אנחנו נטבע בים של לבנטיניות'".
אחד הבכירים שהרבו להתבטא בנושא היה גיורא יוספטל, איש מפא"י וראש מחלקת הקליטה בסוכנות, ששימש במקביל גם כגזבר הסוכנות. כשדיבר על הסיבות לשינוי במדיניות העלייה, הוא לא התכחש להיבט התרבותי. "נשברנו עם אחרוני העלייה המרוקאית והטריפוליטאית ב-1951. זה היה 'לומפן פרולטריון' (פרולטריון של בלויי סחבות), אנשים ללא עתיד", אמר. בקיץ 1953 קבע יוספטל ש"אי אפשר לספוג עוד, ריכוזי העולים הם מלאי בורות וחסרי אידאלים. רק בסלקציה חמורה ועלייה איטית יכול לחול מפנה".
"יוספטל מתואר בספרות כ'מר קליטה'", אומר פיקאר. "הוא היה ביצועיסט גדול, ומכיוון שבהמשך שימש גם כשר השיכון ונפטר תוך כדי כהונתו, כמעט בכל עיר נקראו על שמו שכונות - בדרך כלל שכונות חלשות שגרים בהם מזרחים. בעקבות מאמר שפרסמתי ובו הופיעו ציטוטים שלו, היו תושבים בבאר שבע שדרשו לשנות את שמו של רחוב יוספטל בעיר. אמרתי שלדעתי לא צריך לשנות את שם הרחוב, כי גם לבן-גוריון ולאשכול היו התבטאויות גזעניות. אין לזה סוף, ואני לא אוהב שתופסים אנשים על דברים שהם אמרו בפורומים סגורים".
יוספטל, בכל מקרה, לא היה היחיד שהתבטא כך כלפי העלייה מצפון אפריקה. גם ראש מחלקת עליית הנוער משה קול, שלא נחשב לאחד המסתייגים מיהודי ארצות האסלאם, חשש מהמרקם החברתי שייווצר בארץ. הוא זה שדיבר על "ים הלבנטיניות" שיטביע את ישראל, אם לא תעדיף להעלות קודם את הצעירים ולחנכם.
"התפיסה שלפיה המדינה צריכה להיות בעלת תרבות מערבית לא הייתה רק נחלתם של אשכנזים, אלא גם של המזרחים", מבהיר פיקאר. "גם לעיראקים, לתוניסאים ולמרוקאים היה ברור שהם רוצים לחיות בחברה מערבית, ולכן הם לא התנגדו או מחו על תהליך השינוי שהעולים היו צריכים לעבור. רק התימנים מחו על הכפייה החילונית.
"צריך לזכור שהמערביות החלה אצל רבים מהעולים כבר בצפון אפריקה. לכן משה קול אומר שמבחינתו עלייה סלקטיבית היא מצוינת. נביא בהתחלה רק את הנוער, נחנך אותו - או במילים של היום ?נשכנז אותו' - ואחר כך, כשיגיעו ההורים, ילדיהם יקלטו אותם. כך גם נקבל גידול באוכלוסייה, גם נציל את יהודי צפון אפריקה, וגם לא נאבד את הצביון שלנו".
את בן-גוריון, שלרוב מיוחסת לו התנשאות על עולי צפון אפריקה, פיקאר רואה כבעל גישה משלבת ולא מסתייגת. "מעניין להשוות את יחסם של שלושה ראשי ממשלות למזרחים: בן-גוריון, גולדה ואשכול. לגולדה יצא שם של אנטימזרחית בגלל האמירה שלה על הפנתרים השחורים, ש'הם לא נחמדים'. לבן-גוריון יצא שם של מתנשא בעיקר בגלל מדיניות כור ההיתוך. אבל בין שלושתם דווקא אשכול היה בעל גישה מסתייגת, ולעומתו גולדה ובן-גוריון היו המשלבים.
"גולדה מצטיירת בהרבה מהדיונים על העלייה כמו אם רחומה. היחס שלה כלפי העולים סולידרי, והיא ביקורתית כלפי ההתנשאות של היישוב הוותיק, הניתוק שלו וחוסר הנכונות שלו להעלאת מסים כדי לממן את העלייה. לבן-גוריון העולים המזרחים היו חשובים בגלל הגידול הדמוגרפי ובגלל התרומה האדירה שלהם להתיישבות.
"אשכול, לעומת זאת, היה בתקופת העלייה ראש מחלקת ההתיישבות אבל גם שר האוצר, והוא הסתכל על העלייה דרך הגרוש ולא התלהב יותר מדי מהמזרחים. בדיון על עליית הנוער, כשמבקשים הקלות לעליית ההורים ממרוקו, אשכול אומר: אם הצלחנו להביא את הילדים ולהשאיר את ההורים שם זה מצוין, כי זה מה שאנחנו רוצים".
ממחקרו של פיקאר עולה שהשאלה המרכזית שעמדה לנגד עיניהם של ראשי המדינה הייתה תרומתם של העולים להתיישבות ולכוח העבודה בארץ. "בן-גוריון אמר ב-1949 ש'לא נתאים את קצב העלייה לקצב הקליטה אלא הפוך', ובאמת זו הייתה המדיניות הרשמית של המדינה בשלוש שנותיה הראשונות, ולכן נוצרו מעברות ומחנות אוהלים. זה השתנה בעיקר בגלל הטראומה של המעברות. מעבר להיותן מקום מגורים זמני בגלל איכותן, הן לא היו מסוגלות להפוך לפתרון קבע גם בגלל המיקום הגיאוגרפי שלהן.
"בהתחלה 78 אחוז מהמעברות הוקמו במקומות מאוכלסים במרכז, כדי שיהיה קל להעסיק את המתגוררים בהן, והכוונה הייתה לפרק אותן בשלב מסוים, מה שלא בכל מקום קרה בפועל. כשהגיעה העלייה מצפון אפריקה, ראשי מערכת העלייה והקליטה אמרו: לא נקים עוד מעברות במרכז הארץ, ונקלוט את העולים בדירות קבע בפריפריה, במושבים ובעיירות הפיתוח. גם ב-1955, כשהמצב במרוקו החמיר, הם לא היו מוכנים להקים צריף אחד בתל אביב.
המחיר של הרצון לתרום לבניין הארץ ולהפנות את העולים להתיישבות היה שכשלא נמצאו דירות פנויות בפריפריה, אנשים נשארו במרוקו. בפעם היחידה בתולדות מדינת ישראל התאימו את קצב העלייה לקצב הקליטה".
ההתאמה הזו באה לידי ביטוי בעיקר במדיניות 'מהאונייה לכפר', שעיקרה קליטת העולים בהתיישבות ללא תחנות ביניים, ותוצאתה - הקמתם של מושבים רבים ועיירות פיתוח בנגב ובגליל. מי שהגה את המדיניות הזו היה שלמה זלמן שרגאי, איש הציונות הדתית שהתמנה בסוף 1953 לראש מחלקת העלייה. באמצעות שיטת הקליטה החדשה ביקש שרגאי להגדיל את כמות העולים ולכרסם בכללי הסלקציה, אך לא הצליח להשיג את מטרתו.
"שרגאי הגה את החיבור בין הבניין לעלייה, ואת התיאום בין עלייה, קליטה והתיישבות, כדי לשכנע את ההנהגה לשחרר את הרסן ולאפשר יותר עלייה", אומר פיקאר. "בסוכנות צחקו עליו וחשבו שתוכנית הקליטה שלו תיכשל, אבל היא הצליחה ובגדול. עם זאת, הגידול בהיקף העלייה לא הגיע בעקבות שיטת 'מהאונייה לכפר', אלא בעקבות החמרת מצבם הביטחוני של היהודים בצפון אפריקה.
התוכנית גם לא הקלה משמעותית על הסלקציה. שרגאי ביקש שיעלו את גיל העולים מ-35 ל-45 ושיאפשרו למשפחות שלמות לעלות; בפועל, ב-1954 דווקא הוסיפו תקנה שלא הייתה קיימת קודם - הגבלת מספר הנפשות שיכולות להילוות לכל מפרנס לחמש בלבד".
שיעור הנפסלים בשנים 1953-1952 היה כשני שלישים מכלל הנרשמים לעלייה. החל בקיץ 1954, למרות ההחמרה במדיניות הסלקציה, נפסלו רק שליש מהנרשמים, כי מרבית המועמדים התאימו לדרי- שות. ועם זאת, דורשי עלייה רבים נותרו מאחור בגלל קצב קליטה איטי שבאופן אבסורדי נבע בעיקר ממדיניות 'מהאונייה לכפר'.
"סינון העולים השפיע פחות מאשר ויסות מספרם של העולים", אומר פיקאר. "מי שכבר עבר את מסננת הסלקציה נאלץ לעמוד בתור שהלך והתארך, כי בארץ לא הגדילו את מספר העולים. אנשים שנרשמו ב-1955 - תורם לעלות לא הגיע עד קיץ 1956, ואז כבר נסגרה הדלת. הסיבה המרכזית להתארכות התור הייתה הרצון להביא את העולים דווקא לעיירות הפיתוח ולמושבים בפריפריה, ולא לתל אביב. על הדבר הזה שילמו מחיר".
בניגוד לגישה הרדיקלית, שמפרשת את הפניית העולים המזרחים לפריפריה כרצון להרחיק אותם ממרכז הארץ וממוקדי ההשפעה, פיקאר מוכיח בספרו שהפיזור הגיאוגרפי דווקא העלה את דימוי העולים, והפך את העלייה מנטל לנכס.
"ראשי ההתיישבות והקליטה לא חשבו שעיירות הפיתוח יהיו מובלעות של מרוקאים. הם האמינו שתגיע לשם גם אוכלוסייה ותיקה. היה מבצע שנקרא 'מהעיר לכפר', ומטרתו הייתה לעודד מעבר ותיקים לפריפריה, אבל הוא נכשל. מכל מקום, התיישבות העולים בפריפריה יצרה להם דימוי חיובי גם בעיני אנשים כמו בן-גוריון וגם בעיני עצמם. איגוד עולי צפון אפריקה כתב לראשי המדינה: שחררו את ההגבלות על העלייה, תראו כמה תרמנו ליישוב הספר".
החלקים האחרונים בספרו של פיקאר מתארים את הדרמה שנוצרה סביב סגירת השערים במרוקו. על אף איתותים בדבר המצב הביטחוני המתערער שם, בישראל סירבו לשנות מדיניות. ראשי הסוכנות לא הגדילו את קצב העלייה באופן משמעותי ולא שינו את כללי הסלקציה. שרגאי ומנהל מחלקתו, ברוך דובדבני, ביקשו לוותר על "מהאונייה לכפר" ולפעול להבאת מספר רב יותר של עולים, שחלקם ישוכנו במקומות קליטה זמניים במרכז הארץ, אבל לא זכו לשיתוף פעולה.
"ידעתי ממחקרים קודמים שהעלייה הסלקטיבית בוטלה כשהשערים במרוקו ננעלו, ולכן כשישבתי בארכיון וקראתי את המסמכים חיפשתי מתי באה ההחלטה הזאת", מספר פיקאר. "אני קורא וקורא ולא מוצא שום החלטה על ביטול. כולם מדברים על מצב חירום, ושצריך להוציא משם את משפחות השליחים, אבל עדיין פוסלים לעלייה שליש מהנרשמים.
"אם המצב שם היה מסוכן, למה פסלו שליש, ולמה דאגו להוציא רק את השליחים ולא את כל היהודים? והמדהים הוא שאפילו אחרי סגירת השערים, כשהייתה עלייה מחתרתית, ההנחיה הייתה להשתדל לא להביא חולים וזקנים".
חשבון הנפש של קברניטי העלייה החל זמן קצר לאחר שננעלו שערי מרוקו. יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה בסוכנות שהתנגד בעקביות לסלקציה, אמר לחבריו באותם ימים: "אנו יושבים כמו מצביאים אחרי קרב אבוד". שנים לאחר מכן הוא כתב בספרו "גולה במצוקתה": " השארנו במרוקו 150 אלף יהודים שהשתוקקו לעלייה. הם נשארו בידי הערבים לגורל בלתי ידוע והיו לבני ערובה של שלטונות מרוקו ותזכורת חיה להתנהגות ישראל".
"אם שערי מרוקו לא היו נפתחים מחדש חמש שנים לאחר מכן; אם היהודים שם היו נשארים ארבעים שנה מאחורי מסך ברזל, נושא העלייה הסלקטיבית לא היה נקבר", אומר פיקאר. "כשהתעוררה המודעות לעדתיות, בשנות ה-70, השאלה כבר לא הייתה רלוונטית כי כולם היו כאן, אז כאילו שכחו את זה. אני מנסה לחשוף שלמדינת ישראל הייתה אחריות, והיא לא עמדה בה. העובדה שבממשלה ובסוכנות אנשים אמרו 'טעינו, היינו לא בסדר', מוכיחה שהשיפוט שלי הוא לא בדיעבד, אלא מסקנה שהגיעו אליה גם בני התקופה".
טענה מזרחית-רדיקלית נוספת שפיקאר דוחה היא זו האומרת שהיהודים בארצות האסלאם היו מרוצים במקום מושבם וכלל לא רצו לעלות לארץ, וכי הציונים הם שהסיתו אותם לעלות וכתוצאה מכך החמירו את מצבם הביטחוני.
"גם אם לא רצחו את כל יהודי צפון אפריקה היו שם נפגעים בנפש וברכוש, והיהודים הרגישו שהאדמה בוערת תחת רגליהם. הם רצו מאוד לצאת גם בלי שהסיתו אותם, אך מדינת ישראל האטה את היציאה שלהם. אני מביא בספר מכתב שנשלח להנהלת הסוכנות בשם קהילת אופראן, קהילה קטנה בדרום מרוקו, שראשיה מתחננים להעלות את קהילתם לארץ. הם מתארים את עצמם כ'כבשים בין זאבים', ומבקשים שיעלו אותם אפילו כעבדים, ושבכסף שהם ירוויחו בארץ הם יממנו את עלות הבאתם".
יש טוענים שהסלקציה כלל אינה קשורה למתח עדתי, כי היא הופעלה כלפי כולם, וגם אשכנזים סבלו ממנה.
"ההחלטות על הסלקציה נוסחו באופן כוללני, אבל הדיון שקדם להן התמקד כמעט כולו בצפון אפריקה. שנית, רק לגבי צפון אפריקה הקימו בפועל צוותים מיוחדים לבדיקה ולמיון. ב' הארץ' הייתה פעם כותרת על כך שעשו סלקציה ביהודי פולין, כי מצאו מברק שבו שרת החוץ גולדה מאיר מבקשת מציר בפולין לרחרח איך תגיב הממשלה שם לסלקציה.
"עם זאת, בשום מקום אין דיון על סלקציה ביהודי פולין, ואין שום ועדה שנשלחה לשם לעשות בדיקה. תהליך של עלייה סלקטיבית מזין המון מכתבים ודיונים, ובמקרה של מזרח אירופה אין כלום, כי בפועל לא הייתה משם עלייה סלקטיבית. זה פשוט לא קרה".
בביקורתו על "מקצועני המזרחיות" פיקאר מתכוון לאנשי אקדמיה שחלקם מככבים בסדרה של לוי - אנשים כמו פרופ' יהודה שנהב, ד"ר הני זובידה, ד"ר יפעת ביטון ואחרים. "רבים מהם גילו את המזרחיות שלהם בגיל מבוגר. בדרך כלל אלו בני מעמד הביניים שהתנתקו מהמזרחיות, השתלבו לגמרי בעולם האקדמי, הגיעו לחלקים הרדיקליים שלו ואז אימצו לעצמם את שיח המיעוטים.
"גם אמנון לוי הוא חלק ממעמד בינוני שהצליח. הוא עושה טיפול פסיכולוגי עמוק וחושף את העדתיות מול המצלמות. קהל היעד לסדרה שלו הם המזרחים המכחישים".
כתושב ירוחם, היה עוד משהו שהפריע לפיקאר בסדרה "השד העדתי": " אנשי עיירות הפיתוח הם האפריקה של אמנון לוי. הם סוף העולם שלו. הוא מתאר איך הוא נוסע ונוסע ומגיע למקום שכף רגל אדם לבן לא דרכה בו - המרכז המסחרי בקריית מלאכי, או בית הקפה בנתיבות - ושם הוא מראיין חבורה של צעירים. כמי שכף רגלו כן דרכה במקומות הללו, אני מסכים אמנם שהמודעות לעדתיות קיימת שם יותר מאשר במרכז הארץ, ועדיין, כשאחד הנערים אומר שבחיים הוא לא ראה אשכנזי, זו אמירה חריפה מדי. אין לי ספק שלוי ערך ובחר את מה שמשרת אותו. בעיניי זה לא אותנטי".
את הספר שלו הקדיש פיקאר לזכרו של אביו, ברוך פיקאר, שנפל במלחמת יום הכיפורים ארבע שנים בלבד אחרי שזכה להגשים את חלומו לעלות לארץ. האב, טוראי פשוט שגויס למילואים, נהרג על גדות תעלת סואץ ביום השני של המלחמה. "החיבור שלי לסיפור של העולים מצפון אפריקה נובע גם מכך שיש לי נטייה להזדהות עם אנדרדוגים", אומר בנו. "גם כשאני רואה סרטי חללים על אלופימשנה שנהרגו, אני אומר: סליחה, ומה עם הטוראים? הרי הסיפור האמיתי הוא הסיפור שלהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם