צדק ללא גיבוי: לשופטים נמאס מלבני
לשופטים בירושלים נמאס. שרת המשפטים לבני מיהרה להצטרף להשתלחות נגד השופטים שהואשמו כי דרשו מקורבן אונס להדגים את המעשה. הבדיקה מצאה שאין בסיס לתלונה, אך השרה מסרבת לתת להם גיבוי.
במסדרונות המחוזי ברחוב צאלח א-דין טענו כי גם אם קודמיה של לבני (דניאל פרידמן בעיקר) הלקו את השופטים בשוטים, הרי ששרת המשפטים הנוכחית מייסרת אותם בעקרבים.
במכתב כעוס וחריג רמזה נציגות השופטים לאחריותה של שרת המשפטים למה שנתפס בעיניה כהתרת דמם של השופטים: "במקרה זה אין מדובר היה בהטחת דברי ביקורת בשופטים אלא בהשתלחות חסרת רסן, נטולת תשתית עובדתית - דבר אשר אסור שישנה".
הרקע לדרמה היה בתביעה שניהלה דקלה (שם בדוי) מול שלושה בני מיעוטים מירושלים. האירוע שעליו נסב התיק התרחש לפני שנים, כשדקלה והנתבעים היו כולם קטינים. התובעת טענה בתחילה שהשלושה הכו אותה. שנה לאחר מכן שינתה את גרסתה וטענה שהם אנסו אותה. הפרקליטות הגישה כתב אישום בגין אונס, שנדון בפני הרכב פשעים חמורים במחוזי בירושלים. ההרכב כלל את השופטים צבי סגל, יורם נועם ומשה דרורי.
בסמוך לפתיחת הדיונים בתיק נסוגה הפרקליטות מכוונתה המקורית. היא הבינה שאין שום סיכוי להשיג הרשעה באונס על בסיס העדויות והראיות שנצברו בתיק, ושלכל היותר מדובר בעברה המסווגת בקטגוריה של "מעשה מגונה". באופן עקרוני, תיק כזה אמור להתנהל בבית משפט שלום, אך הואיל והתביעה המקורית הייתה בגין מעשה אונס החליטו השופטים לסיים את הטיפול בו ולא להחזירו לבית משפט השלום.
לכאורה היה זה עוד תיק שלא אמור היה לעורר תשומת לב תקשורתית מיוחדת. אך עו"ד רוני סדובניק-אלוני, שהצטרפה לייצוג של דקלה, הייתה נחושה לחולל טוויסט בפרשה. סדובניק-אלוני הציעה ללקוחה שלה לנסות לזכות בפיצויים מהנאשמים באמצעות שימוש בתביעה אזרחית. היא ניסתה להגיע להסכמה עם עורך דינם של הנאשמים מנחם בלום על תשלום פיצוי גבוה בהסכמה, אך נענתה בסירוב.
את הפצצה הטילה עורכת הדין באמצע יוני השנה. היא שלחה תלונה ליו"ר ועדת האתיקה הארצית בלשכת עורכי הדין ולמנהל בתי המשפט מיכאל שפיצר, תחת הכותרת "תלונה על השפלה של ילדה נפגעת אונס בעת החקירה הנגדית בידי עו"ד מנחם בלום, ובקשה לברר את שתיקת הרכב השופטים מול חומרת מעשיו".
טופס התלונה הגיע במהירות לידיהן של העיתונאיות הדס שטייף ('גל"צ') ורויטל חובל ('הארץ'). הללו לא טרחו לברר את הפרטים, ומיהרו לפוצץ את הכתבה בכלי התקשורת. כותרות האתרים דיממו לכמה שעות. הכתבות תיארו בצבעים פלסטיים כיצד דרשו כביכול השופטים מדקלה להתכופף ולהדגים בפניהם כיצד אנסו אותה לטענתה בני המיעוטים, ובכך גרמו לה לטראומה חריפה כתוצאה משחזור האונס המקורי. הטוקבקיסטים השתוללו, ובאחת התגוביות נכתב כי "את השופטים הללו צריך לתלות הפוך בכיכר העיר".
שרת המשפטים הצטרפה גם היא לחגיגה והוציאה מכתב בהול לנציב תלונות הציבור על השופטים. במכתב דרשה לבני מאליעזר גולדברג, נציב תלונות הציבור על השופטים, "לבדוק את התנהלות הרכב שופטים במשפט האונס, שבו נדרשה הנפגעת להדגים בפני בית המשפט את מעשה האונס שבוצע בה תוך שהיא נחקרת ונשאלת על ידי הסנגור והשופטים".
לבני לא חסכה את שבטה מהשופטים: ״ככל שיש אמת בדברים, הרי שמדובר בסיטואציה קשה מאוד ומשפילה עבור קורבן האונס. למותר לציין את הצלקות הנפשיות הקשות שמותירה התקיפה בנפש הנפגעת, מעבר לפגיעה הגופנית. אין חולק כי תפקידו של בית המשפט להגיע לחקר האמת, אך על השופטים מוטלת החובה לוודא כי בביצוע תפקידם אין הם פוגעים פגיעה נוספת בקורבן העברה באופן שאינו מתחייב מניהול המשפט והוצאת האמת לאור״.
השופטים רתחו אך בלעו את הרוק. להלך רוחם באותם ימים הם נתנו ביטוי רק השבוע בהודעה האמורה, שבה נכתב כי "בשלב שבו נערכה הבדיקה על ידי הנציב, השופטים הותקפו באופן חסר מעצורים ומבלי להמתין לתוצאות הבדיקה, כשהם אינם יכולים להגיב - במיוחד כשמדובר בדיון בדלתיים סגורות". אך כאמור, לאור הגיבוי שנתנה לבני לספין העיתונאי לא הייתה להם אפשרות להגן על שמם בזירה התקשורתית.
גולדברג, ייאמר לשבחו, פעל במקצועיות. הנתון הראשון שחשף הנציב היה שתלונתה של סדובניק-אלוני הוגשה לא פחות מחמש שנים וחצי (!) לאחר האירוע שבו כביכול נדרשה התובעת להדגים את האונס. גולדברג גם גילה כי בדיון האמור נכחה עו"ד טלי אייזנברג, שייצגה את המתלוננת מטעם 'נגה – המרכז הישראלי לזכויות נפגעי פשיעה'. מרכז זה הוא אחד הגופים הדומיננטיים בכל הנוגע לזכויותיהם של קורבנות, ובפרט קורבנות של עברות מין. אך עו"ד אייזנברג לא התלוננה ולא חשה בשום דבר חריג במהלך הדיון.
מאידך, עו"ד סדובניק-אלוני שהגישה את התביעה כלל לא נכחה בדיון המדובר, ונסמכה רק על תצהיר מאמה של דקלה, שנכתב שנים ארוכות לאחר האירוע המדובר. לסדובניק-אלוני הייתה בעיה קשה נוספת: בפרוטוקול של הדיון אין שום אזכור להתרחשות שבה השופטים דורשים מהנאשמת להדגים כיצד נאנסה. כדי לעקוף את המהמורה הזו טענה עורכת הדין כי הפרוטוקול אינו משקף את כל מה שנאמר ונעשה באולם, שכן אין מדובר בתמלול הקלטה אלא "ברישום של קלדנית, שרושמת רק את מה שהשופטים אומרים לה לרשום".
גודלברג מצדו עשה דבר מאוד פשוט: הוא ביקש מהנהלת בתי המשפט להמציא לו את ההקלטה המקורית של הדיון. השופט הישיש ישב והאזין בתשומת לב לכל מהלך הדיון, והגיע למסקנה חד–משמעית: התלונה של סדובניק-אלוני מצוצה מהאצבע. גולדברג קבע נחרצות שהן בחקירה הראשית והן בחקירה הנגדית המתלוננת לא התבקשה להדגים דבר.
אפילו להפך - כשבשלב מסוים ביקשה דקלה "להראות" את מה שהתרחש, הציע לה עורך הדין של ההגנה לצייר את הדברים, אך השופט סגל דחה זאת על הסף בטענה שהדבר מנוגד לכללים. גולדברג התרשם חד-משמעית שהשופטים עשו הכול בשביל להקל על המתלוננת, עד שבשלב מסוים התלונן עו"ד בלום כי השופטים "חסים על העדה אך לא חסים על הנאשמים".
ההדגמה היחידה שהתרחשה הייתה מיוזמתה החופשית של דקלה, שביקשה, במענה לשאלה של עורכי דינה, להראות כיצד ישב עליה אחד הנאשמים. גולדברג ציין כי בהקלטה אין זכר לטענה של סדובניק-אלוני שלפיה דקלה פרצה בבכי ונמלטה מהאולם לאחר שהסנגור הטיח בה בצעקות כי היא מכזבת בבית המשפט. המציאות הייתה הפוכה - המתלוננת היא שיזמה הדגמה של צורת ישיבה ועורכי דינה לא ראו בכך כל פגם.
גולדברג ניקה לגמרי את השופטים, והוסיף ביקורת מרומזת על התנהלותם של קברניטי מערכת המשפט כשטען ששופטים אמנם אינם חסינים מביקורת אולם המרחק בין ביקורת ובין השתלחות חסרת רסן שאין לה כל תשתית עובדתית רב. כבודם של השופטים אינו הפקר, הסביר גולדברג, והמשך הפגיעה במעמדם עשויה לגרום לפגיעה אנושה באמון הציבור בהליכי המשפט.
גולדברג פנה ישירות ללבני ולנשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס ודרש מהם לתת גיבוי פומבי לשופטים לאור ממצאי הבירור. אך מה עשתה שרת המשפטים בתגובה? הוסיפה שמן למדורה.
מיד לאחר פרסום ממצאי התחקיר של גולדברג הודיעה הדוברת שלה כי "לבני וגרוניס סיכמו: שופטים בתיקי עברות מין יעברו השתלמויות ייחודיות בנושא תקיפה מינית". הנימוק היה כי "לאחרונה נשמעו מפי שופטים בודדים התבטאויות פוגעניות כלפי נשים בכלל, וקורבנות התקיפה המינית בפרט (...) ההשתלמויות יקנו לשופטים כלים נוספים כדי להבין את נפש קורבן התקיפה המינית".
בהרכבי פשעים חמורים יושבים שופטים ותיקים, ששמעו אלפי עדויות במהלך הקריירה שלהם. רמת ההיכרות שלהם עם הדינמיקה של פגיעות על רקע מיני אינה פחותה מזו של בעלי המקצוע. הם, חד-משמעית, רואים בהנחיה החדשה הבעה של חוסר אמון מצד מי שאמורה לגבות אותם למול הציבור הרחב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם