ניפוץ המיתוס: השנסון הנאצי של אדית פיאף
ספר חדש בצרפת חושף את חיי ההוללות של הזמרת: מסיבות עם מפקדי הגסטפו בבית בושת, ושקרים שסיפרה על אנשי מחתרת שכביכול הצילה
"היא חיה בתוך הפנטזיות שהמציאה בעצמה, ושיקרה ללא גבול על חייה", אומר בלרה, לשעבר כתב היומון "לה מונד", "החל מילדותה. היא לא נולדה ברחוב אלא בבית חולים, כמו כולם. היא סיפרה שהייתה עיוורת מגיל שלוש עד שבע, וראייתה חזרה אליה בדרך נס לאחר שהתפללה לתרז הקדושה מליזייה. אבל האמת היא שלכל היותר היה לה זיהום ויראלי במשך כמה שבועות".
בלרה מתבסס על אוסף של 120 מכתבים של הזמרת, שרובם לא פורסם עד כה, מתוך ארכיון ששמרה ידידתה סימון ברטו, המכונה "מומון". אגב, פיאף כתבה בשגיאות כתיב ולשון נוראות, גם כשהתבגרה ושינתה את מעמדה החברתי. היא המשיכה להופיע בפני הגרמנים בזמן המלחמה, כמו אמנים רבים אחרים. היא ניצלה ממשפט ומעונש אחרי סיום המלחמה ושחרור צרפת כשטענה כי במהלך שני סיבובי ההופעות שלה בגרמניה העבירה כ-200 דרכונים מזויפים (המספר עלה מגרסה לגרסה) שעזרו לאסירים צרפתים להימלט. אלא שאיש מהם לא הודה לה אחרי המלחמה ולא הציע לה מדליה. "אפשר לתאר כמה קשה לייצר ולהבריח 200 דרכונים", אומר באירוניה בלרה.
אבל התיאור שובר המיתוס המרכזי בספרו הוא זה של "החיים בוורוד" של פיאף בבית דירות שאירח בית בושת מפואר שאורחיו הקבועים והמרכזיים היו קצינים נאצים בכירים. הקצינים לא היו צריכים לנסוע רחוק. מטה הגסטאפו הנורא של פריז, שבו עונו אנשי מחתרת ויהודים, שכן כ-200 מטרים משם, ברחוב לוריסטון, באותו הרובע ה-16 הבורגני העשיר. בית הדירות היה שייך לזמר ומנהל קברטים נודע ז'אק זוסלן, המכונה ז' ו, והעסק נוהל על ידי אשתו.
בקומה הראשונה של מועדון "אטואל-קלבר" ברחוב וילז'וסט 4 היה בר-מסעדה עם פסנתר, שם נפגשו הלקוחות עם המארחות. בקומה השנייה והשלישית היו חדרים שאליהם הם עלו להמשך החגיגה. ובקומה הרביעית גרה במשך שנתיים אדית פיאף בחברת ידידתה "מומון". היא אהבה מאוד את דירתה משום שהיא אפשרה לה, לדבריה, "לעשות מה שרצתה מתי שרצתה". למשל לשתות שמפניה ולאכול קוויאר עם באי המועדון, בשעה שמרבית תושבי עירה חיו על תלושי מזון וקנו, אם ידם הייתה משגת, אוכל בשוק השחור.
אגב, "הדגים השמנים" של השוק השחור בילו עם הבכירים הנאצים במועדון אטואל, אף שרשמית הורו הגרמנים לצרפתים לרדוף את מבריחי השוק השחור. כמוהם ראשי עולם הפשע ומשתפי הפעולה הצרפתים, ובראשם אנשי הגסטאפו הצרפתיים הידועים לשמצה. ראש הגסטאפו הצרפתי, העבריין אנרי לאפון, היה מאהבה של אני ז'אנקלוד, אחותו של איבון, המאהב התורן של פיאף באותה תקופה. הכל נשאר במשפחה. גם הסופר הצרפתי הנודע ז'ורז' סימנון, שלא נודע באהבה יתרה ליהודים, היה לקוח קבוע בבית הבושת של אטואל-קלבר.
לפיאף, אגב, היה כבר ניסיון של מגורים בבתי בושת, כאשר גרה כילדה עם סבתה שניהלה בית בושת ברובע פיגאל. התקופה הזאת בחייה הובאה תמיד כעדות לייסורים הנוראים שעברה בחיים. נראה שבבית הבושת של הגסטאפו היא לא התייסרה כל כך.
אדית פיאף הייתה תמיד אישה של גברים, והספר מתאר מניפולציות ותככים שלא היססה להפעיל כדי לקחת גברים של אחרות - וכדי להיפטר מהם כעבור זמן קצר אחרי שנשבעה שמצאה סוף-סוף את אהבת חייה. בלרה ספר 50 מאהבים "רשמיים" בחייה, 30 מהם מעולם הבידור והאמנות. כולם עברו במיטתה של "הילדה" הגוצה, כולל זמרים צעירים שאימצה וסייעה לפרסומם - ובאותה הזדמנות גם נהנתה משירותיהם הטובים - כמו איב מונטאן או שרל אזנאבור, ואפילו הכוכב ההוליוודי ג'ון גרפילד.
על סיפור אהבתה למתאגרף (הנשוי) מרסל סרדאן נכתבו ספרים ונעשו סרטים, והמכתבים מראים שהיא הסתלבטה גם עליו. אחד ממאהביה ומשותפיה המוזיקליים בתקופת הכיבוש הגרמני היה המלחין היהודי נורברט גלנצברג, אותו הצליחה להעביר ל"אזור החופשי" ניס בריביירה הצרפתית, וכך הוא ניצל. המאהב האחרון שלה היה פלייבוי יווני אלמוני שהיה צעיר ממנה ב-20 שנה (היא בת 46 והוא בן 26). היא קראה לו "תיאו סאראפו" והקליטה איתו את הלהיט האחרון שלה "למה משמשת האהבה". היא גם קבעה איתו ועם הציבור את מועד החתונה - ואחר כך התחרתה, עזבה אותו לאנחות ואחר כך את עולמנו, כדי להשאיר אותנו עם המיתוס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם