הקרבות שישפיעו על החלטת אובמה לתקוף בסוריה
מי שקורא למעורבות צבאית אמריקאית בסוריה צריך לברר אם ארה"ב יצאה נשכרת מהמלחמות האחרונות שניהלה בכווית, אפגיניסן, קוסבו וסרביה
המלחמה הקרה הסתיימה, בנות הברית הישנות של ברית המועצות ננטשו וכך גם הרטוריקה הישנה של עצירת "הסכנה האדומה". ארצות הברית הייתה ל"מעצמת-העל היחידה", תפקיד שהקנה לה גם מעמד של משטרה עולמית וגם של סמכות מוסרית עליונה. לכן, כשסדאם חוסיין פלש לכווית, העולם נשא את עיניו לארצות הברית שתוביל את המהלך לעצירתו.
עד אז היה ברור שהמרכיב ההומניסטי במלחמות שניהלה ארצות הברית היה מינימלי. שתי המלחמות הגדולות שחיילים אמריקאים היו מעורבים בהן מאז מלחמת העולם השנייה - בקוריאה ובווייטנאם - הסתיימו בכישלון והוכרזו כאסון הומניטרי.
המעורבות העקיפה של ארצות הברית במקומות אחרים, כמו דרום אמריקה, הייתה במקרה הטוב שנויה במחלוקת. ארצות הברית תמכה בממשלים רצחניים כמו זה של פינושה בצ'ילה, הכת הצבאית בארגנטינה, של סוהרטו באינדונזיה, והמשיכה עמוק לשנות השמונים עם סילוק השלטון הקומוניסטי בגרנדה, בתמיכה בקונטראס בניקרגואה - והרשימה עוד ארוכה ומשתרעת על פני כל היבשות.
מעל לכל היה ברור שמדובר במפת אינטרסים, לפעמים באצטלה של הגנה על החופש, אבל במחיר ניכר של פגיעה בחופש של רבים. גם במזרח התיכון, הידידות שרקמה ארצות הברית עם מדינות ערביות נועדה בעיקר לאפשר לה גישה למקורות אנרגיה. שני משפטים של הנרי קיסינג' ר מסכמים היטב את הדוקטרינה האמריקאית: "מדיניות חוץ אינה עבודה למיסיונרים", וכן "מי ששולט במקורות האנרגיה יכול לשלוט ביבשות שלמות".
אבל לא הרבה נאמר על נפט כשפרצה מלחמת המפרץ הראשונה, יומיים אחרי פקיעת האולטימטום. היא לא רק הייתה המלחמה הראשונה של ארצות הברית אחרי התפוררות הגוש המזרחי, היא גם הייתה המלחמה המצולמת הראשונה, ובהתאמה לכך, גם המלחמה הכירורגית ביותר שהעולם ידע.
זו הייתה שעתה היפה של רשת CNN שהעלתה קצינים כמו נורמן שוורצקופף וקולין פאוול לדרגת סופרסטארים - על רקע צילומים של פגיעות מדויקות של טילי שיוט בגשרים ותשתיות - לקול מצהלות העולם החופשי. כווית שוחררה, סדאם חוסיין הובס גם בקרב הקרקע, והנפט המשיך לזרום באין מפריע. ארצות הברית, שהנהיגה קואליציה קטנה בה השתתפו גם בריטניה, ערב הסעודית ומצרים, קיבלה באופן רשמי את המנדט לשמור על הסדר העולמי.
אבל נאט"ו המתינה עד 1995, אחרי הטבח בסרברניצה בו נרצחו כ-8,000 בני אדם, כדי להתערב באופן מסיבי. ההפצצות של נאט"ו הובילו אמנם לכניעת הסרבים ולהסכם, אבל רק אחרי מותם של עשרות אלפי, ואולי מאות אלפי, בני אדם. כעבור שלוש שנים, בקוסובו, נאט"ו כבר הייתה קצת יותר זריזה. כוחותיה הגיבו לניסיון הטיהור האתני של הצבא הסרבי כחודשיים אחרי תחילתו, והביאו להפסקת הטבח. הסרבים הספיקו להרוג "רק" כ-13 אלף בני אדם.
אחד הכישלונות המהדהדים ביותר של ארצות הברית כאחראית לסדר העולמי הוא חוסר המעש המשווע בעקבות רצח העם ברואנדה. ב-1994, אחרי הפלת מטוסו של נשיא רואנדה ג' ובנל הביארימנה, התחיל לזרום מידע רב לארצות הברית על טבח בקנה מידה גדול שמתוכנן נגד בני הטוטסי. המידע נגנז על ידי ממשל קלינטון.
במהלך מאה ימים נרצחו בין חצי מיליון למיליון בני אדם, אבל לארצות הברית לא היה אינטרס של ממש ברואנדה, וקלינטון לא רצה להסתבך בקרבות קרקע באפריקה. קלינטון התנצל אחר כך על אוזלת היד ואמר שהמידע לא היה בידיו, אבל מסמכים שנחשפו מאז סותרים זאת. אוזלת יד מוחלטת הופגנה ומופגנת גם היום נוכח רצח העם בדארפור, שם הקונפליקט כמעט נשכח אבל עדיין לא שכך.
מי שלא התקשה כל כך להוציא את ארצות הברית למערכה כוללת, ממושכת ויקרה היה ג'ורג' וו. בוש. ההיסטוריונים יתנצחו עוד שנים רבות בסוגיה אם הוא היה יוצא למלחמה בעיראק אלמלא פיגועי 11 בספטמבר. בוש הרבה להשתמש במילים "חירות" ו"דמוקרטיה" בנאומיו בתקופה שבה פתח במלחמות בעיראק ובאפגניסטן.
לגבי אפגניסטן הסיבה הייתה ברורה: שם קיבל אוסאמה בן לאדן מחסה. בעיראק, לעומת זאת, הרציונל היה קשור ב"נשק להשמדה המונית", שהממשל טען שהנשיא סדאם חוסיין מפתח.
הטענה שהמטרה האמיתית של המלחמה היא השתלטות על משאבי אנרגיה התווספה לטענות אחרות על הרווח הגדול של חברות שהיו מעורבות בשיקום עיראק ובחוזי אבטחה פרטיים. על התשובה לשאלה אם עיראק הרוויחה מהמעורבות האמריקאית בשטחה, אין תמימות דעים. אין גם אומדן רשמי של מספר ההרוגים בעימותים בין הפלגים שפרצו אחרי המלחמה, אבל מדובר, כנראה, במאות אלפים.
האם ארצות הברית יצאה מהמלחמות האחרונות נשכרת? היא שילמה מחיר דמים כבד וגם מחיר כלכלי לא מבוטל - בהגדלת החוב הלאומי בשיעור משמעותי במהלך שתי מלחמות יקרות מאוד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם