זנות במיתון: בתי הבושת בארה"ב בקיצוצים
המשבר הכלכלי פגע גם בבתי הבושת בנבאדה, שבניגוד לעיסוק היום-יומי שלהם דווקא עסוקים בהידוק חגורות. "מציעים הנחות ותמריצים"
- ה-FBI הציל 105 ילדים ממעגלי זנות בארה"ב
- פרשת הקטינות שהועסקו בזנות: הנאשמת עודדה הבנות: "זה שווה"
סגירתם של בתי הבושת פוגעת בכלכלה של המחוזות שעוד קודם לכן נקלעו למצוקה תקציבית. לדברי המנהלים של בתי הבושת, יש כמה סיבות לפגיעה בענף שלהם - לרבות הכלכלה המקרטעת, ירידה במספר הקליינטים מבין נהגי המשאיות שנאלצים לשלם מכיסם את העלייה במחירי הדלק, והשימוש הגובר באינטרנט כדי לארגן מפגשים עם יצאניות.
"לקליינטים רבים אין כבר את הכסף הפנוי שהיה להם לפני שש שנים ולפני חמש שנים", אומרת סוזן אוסטין בת ה-63, המאדאם של "מוסטנג ראנץ'" בספרקס , הממוקמת במרחק של כ-25 ק"מ מהעיר רינו. "ואלה שנכנסים כבר לא מוציאים כסף כמו בעבר".
השנים האחרונות לא היו קלות בנבאדה. המיתון שהחל בדצמבר 2007 ונמשך שנה וחצי עדיין ניכר במדינה. בחודש יולי נרשם בנבאדה שיעור אבטלה של 9.5 אחוזים, הגבוה ביותר בארה"ב. שיעור האבטלה הממוצע באמריקה באותו חודש עמד על 7.4 אחוזים. לפי States Bloomberg Economic Evaluation of, מאז הרבעון האחרון של 2007 הבריאות הכלכלית של נבאדה ירדה ב-46 אחוז. מכל מדינות ארה"ב, רק בניו מקסיקו נרשמה ירידה חדה יותר.
רוב בית הבושת ממוקמים באזורים דלילי אוכלוסייה. אילו היתה במנהטן את צפיפות האוכלוסין של מחוז ליון - המקום שבו ממוקמת "חוות מונלייט באני" - אוכלוסייתה היתה מונה 594 תושבים בלבד.
בתי הבושת משלמים מעט מאוד למדינת נבאדה ואת רוב המסים הם משלמים למחוזות שבהם הם פועלים. כל דולר עוזר לאותם מחוזות, ששרויים במצוקה קשה.
לפי רואה החשבון של מחוז ליון, ג'וש פולי, הפדיון הכולל של רשויות המחוז ירד מ-33 מיליון דולר ב-2009 ל-29 מיליון דולר בשנה שעברה. פולי מציין עוד שבמהלך חמש השנים האחרונות פוטרו רבע מהעובדים במועצת המחוז. לדברי פולי, בשנה הפיסקלית, שהסתיימה ב-30 ביוני , ארבעת בתי הבושת של ליון שילמו למחוז 369,600 דולר תמורת רישיונות עסק ועוד 17,800 דולר עבור רישיונות עבודה ליצאניות. בתי הבושת גם משלמים שורה של מסים נוספים שונים למחוז.
ואז יש את ההכנסה העיקרית: המבקרים בוחרים מתוך שורה של יצאניות, מתמקחים על המחיר ומשלמים לקופאית מראש. הפרוצות, שעובדות כעצמאיות, אומרות שבדרך כלל הן מעבירות מחצית מההכנסה לבית הבושת. דניס הוף, הבעלים של "מונלייט באני ראנץ'", אומר שהקליינטים מוציאים בממוצע בין 200 ל-600 דולר.
אוסטין, שהפכה ליצאנית בגיל 49 לפני שהפכה למאדאם, אומרת שכיום מגיעים ל"מוסטנג ראנץ'" פחות קליינטים מאשר לפני חמש שנים, אולם היא סירבה לספק נתונים. "הקליינטים מקבלים פחות שירות משום שהם משלמים פחות, אבל הם עדיין זוכים לבלות עם היצאניות האהובות עליהם ביותר", אומרת אוסטין בשיחה בסוויטה האיטלקית של בית הבושת, הכוללת לבד מהמיטה גם שטיח מנומר ואמבטיה חמה. "זה כמו בכל תחום אחר - כאשר המצב הכלכלי לא טוב, צריך להדק את החגורה".
אבל יש גם כאלה שמרוצים מאוד מהעובדה שבתי הבושת נקלעו למשבר. "החוקיות יוצרת מצב שבו הזנות נתפסת כעניין לגיטימי", אומרת מליסה פארלי, מנהלת Research & Education Prostitution, ארגון שבסיסו בסן פרנסיסקו ושנאבק בתעשיית המין. "לפי כל העדויות שבידינו, הזנות גורמת נזק רב".
בתי הבושת הפכו לחלק ממרקם החיים במערב האמריקאי בימי החלוצים, מספרת בארב ברנטס, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת נבאדה שבלאס וגאס. עם זאת, בעוד חלק מהמדינות אסרו על הפעלתם של בתי בושת, בנבאדה הוחלט להשאיר את ההחלטה בידי המחוזות השונים במדינה, שבה מתגוררים פחות מ-700 אלף תושבים. 10 מתוך 17 המחוזות החליטו לאפשר לבתי הבושת להמשיך לפעול.
"הם לא מפריעים לאף אחד", אומרת ברנטס. "בתי הבושת בנויים על הרעיון שגברים פועלים בצורה מסוימת, נשים פועלות בדרך מסוימת ושיש צורך בשירותים האלה". ב"סלון הסוס הפראי" שב"מוסטנג ראנץ'" יצאניות בלבוש מינימלי מנסות לפתות קליינטים. אחת מהן מובילה לקוח דרך דלת נעולה. אחרת, ג'ינג'ית בת 41, מסתובבת סביב העמוד בשמלת פסים צמודה, ואחר כך עוברת לפינה, שם היא חוזרת על אותן תנועות, רק בעירום. השיר "הולבק גירל" של גוון סטפני בוקע מהרמקולים.
המראה הזה בקושי מצליח להסתיר את העובדה שהזנות עברה לאינטרנט. "בית הבושת הוא מתווך", אומר סקוט פפט, מרצה למשפטים באוניברסיטת קולורדו בבולדר. "הוא מרכז נשים במקום אחד על מנת שהלקוחות יוכלו למצוא אותן". לדבריו, את התפקיד הזה ממלא כיום האינטרנט.
בלאס וגאס, שבה הזנות אסורה, היצאניות מציעות את עצמן באינטרנט כנערות ליווי. בשנה שעברה מספר המעצרים שביצע מחלק המוסר במשטרת לאס וגאס עלה ב-76 אחוז והסתכם ב-8,908 מעצרים. חוזה הרננדז, דובר מטעם המשטרה, אמר: "הזנות מדאיגה אותנו".
יש נשים הרואות בעבודה עצמאית כנערת ליווי עיסוק מסוכן. בדצמבר 2010 נמצאו ליד החוף בניו יורק גופותיהן של ארבע יצאניות שפרסמו את עצמן באינטרנט. בחלק מבתי הבושת בנבאדה יש מאבטחים ובחדרים יש לחצני מצוקה. היצאניות גם חייבות להיבדק אצל רופא פעם בשבוע. "יש יתרון אדיר בעבודה במקום כזה לעומת עבודה כנערת ליווי עצמאית", אומרת טיילור, היצאנית מ"באני ראנץ'". "כאן בודקים אותנו ומגנים עלינו".
טיילור, שהופיעה על שער המגזין "האסלר", החלה לעבוד ב"באני ראנץ'" בשנת 2005. הבוס שלה, הוף בן ה-66, מאמין שהימים הטובים יחזרו. בגלל המיתון הוא היה יכול להרשות לעצמו לקנות חמישה בתי בושת שנקלעו לקשיים וכיום בבעלותו שבעה בתי בושת. "עכשיו, כאשר הכלכלה מתאוששת, אני סבור שגם העסקים ישתפרו", אומר הוף. "אני קונה כל מה שאני יכול".
פלינט, הלוביסט בן ה-79, אומר שהוא החל לייצג את התעשייה ב-1985 ושכיום הוא מייצג עשרה בתי בושת, בהם "באני ראנץ'". לדבריו, בתי הבושת שתלויים בנהגי משאיות נפגעו בצורה הקשה ביותר." רבים מנהגי המשאיות האלה צריכים לשלם בעצמם עבור הדלק", הוא אומר. "הם היו יכולים להרשות לעצמם לשלם על דיזל כאשר מחירו היה 2.49 דולרים לגלון. אולם כיום, כאשר המחיר כבר עבר את חמשת הדולרים לגלון, במיוחד באזורים הפחות מיושבים בנבאדה, אין להם הכנסה פנויה".
אחד מבתי הבושת הקטנים ביותר בנבאדה נמצא בווינמוקה, על הכביש המהיר מספר 80. בשלט החוצות הממוקם בצדי הכביש שלפני בית הבושת מתנוססת תמונה של אישה שחובשת לראשה כובע בוקרים ולצדה הזמנה: "סלון המערב הפרוע. נשים, נשים, נשים! נהגי משאיות יתקבלו בברכה, פנו עכשיו!".
הבעלים, מייק ייגר בן ה-65, אומר שהוא הצליח לשרוד את המיתון בזכות קליינטורה קבועה של נהגי משאיות, ציידים ועובדים במכרות הזהב. הוא גובה מחיר מינימום של 100 דולר מכל לקוח וגם מקפיד שאף אחד לא יישאר עם היצאנית דקה אחרי הזמן שנקבע. כאשר הוא יושב ליד הבר, ייגר דווקא צופה שבעתיד העסקים יתייצבו. "תמיד יהיה כסף בעסק הזה", הוא אומר. "תכניס לכאן כמה נשים - ותמיד תעשה מזה כסף".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם