ארה"ב מציינת 12 שנה לאסון התאומים
בשנים שחלפו עברה החברה האמריקאית בין שני מצבי קיצון: מחברה מיליטריסטית ונוקמת לחברה מתגוננת. "למדנו שכוח לא פותר הכל"
- אובמה: נבחן הפשרה, אך תקיפה עדיין אפשרית
- חרף ההבטחות: נפגעי טרור לא קיבלו תקציב
מחברה שהעניקה למנהיגה צ'ק פתוח לפלישה קרקעית לעיראק ולאפגניסטן, לחברה שלא מוכנה לשמוע על טילי שיוט שישוגרו לעבר סוריה מטווח ביטחון של למעלה מאלף וחמש מאות קילומטרים. היא הפכה מחברה המבקשת לבסס את מעמדה כמעצמה החזקה בעולם לחברה המתעקשת כמעט בכל מחיר לעצום עיניים לנוכח טבח הילדים חסרי האונים בסוריה.
במציאות שכזאת, ארצות הברית לא זקוקה לטקסים שנתיים, היא חיה את הטראומה כל יום. מספיק להיזכר כיצד לאחר הפיגוע במגדלי התאומים התלכדה האומה האמריקאית סביב מנהיגותו של ג'ורג' בוש הבן, בשיעורים שאפשר למצוא בעיקר במדינות טוטליטריות. בסקר של "גאלופ" שנערך עשרה ימים לאחר נפילת המגדלים, עמד שיעור התמיכה בנשיא בוש על תשעים אחוזים, וכך היה גם בשנה לאחר מכן.
אובמה, מנגד, צנח השבוע לשפל חסר תקדים. בסקר שערכה רשת NBC הוא זכה ל-44 אחוזי תמיכה בלבד, המספר הנמוך ביותר מאז נכנס לבית הלבן לפני קרוב לחמש שנים. בתחום מדיניות החוץ הוא זכה ל-41 אחוזי תמיכה בלבד. בסקר של גאלופ שפורסם בימים האחרונים מצבו של אובמה רע עוד יותר, עם 43 אחוזי תמיכה בלבד, ואילו ב-CNN מצאו שהתמיכה במדיניות החוץ של הנשיא ירדה מאז חודש ינואר בלא פחות מ-14 אחוזים . מ-54 ל-40 אחוזים היום.
כשג'ורג' בוש יצא למלחמה באפגניסטן הוא נהנה מגיבוי של 82 אחוז מהציבור האמריקאי. כשהוא פלש לעיראק הוא נהנה מתמיכה של 60 אחוז. אפשר לומר, כמובן, שהאיום שחש הציבור האמריקאי אחרי נפילת מגדלי התאומים היה ממשי וקרוב הרבה יותר מהאיום הסורי, כפי שהוא תופס אותו היום. שהמלחמה באפגניסטן, ובמידה פחותה גם זו בעיראק, נתפסה אז כמו לא פחות מהגנה על המולדת, ואילו פעולה כעת בסוריה נתפסת כמו הגנה על מולדת אחרת.
"לאורך עשרים השנים האחרונות, התמיכה של הציבור האמריקאי במעורבות צבאית בקונפליקטים אלימים הייתה על פי רוב די גבוהה, עם ממוצע של 68 אחוזי תמיכה בעשרת העימותים האחרונים", הסביר בשבוע שעבר אנדרו דוגאן, מנתח הסקרים של גאלופ. רעיון התקיפה בסוריה, נכון לכתיבת שורות אלה, נהנה מתמיכה שנעה בין עשרים לשלושים אחוזים בלבד, לפי הסקרים האחרונים.
"אם יש משהו שהמלחמות בעיראק ובאפגניסטן לימדו אותנו זה את מגבלות הכוח הצבאי בפתרון בעיות", אמר השבוע חבר בית הנבחרים מוושינגטון, אדם סמית' הדמוקרט. "זה לא שלא אכפת לנו, זה לא שאנחנו לא רוצים לעזור. אנחנו פשוט מבינים שהתערבות במלחמת אזרחים בניסיון לעצור את האלימות היא משהו קשה בצורה בלתי רגילה".
מי ששומעים את הקולות וקוראים את הנתונים הם ראשי השלטון הסורי המנסים בימים האחרונים להחיות כמעט בכוח את הטראומה האמריקאית הלאומית. "יש לנו הזכות לשאול את הנשיא אובמה איך הוא הולך להצדיק את התוקפנות הזאת בשם התמיכה באלו שפוצצו את מגדלי התאומים", התריס בימים האחרונים שר החוץ הסורי ואליד מועלם.
אובמה שומע את הקולות ופועל בהתאם. או נכון יותר לומר, לא פועל כלל. כשארה"ב פעלה להדחת קדאפי בלוב תוארה המעורבות האמריקאית המוגבלת באזור כ"הובלה מאחור". הפעם יהיו מי שיטענו במידה רבה של צדק כי מאה וחמישים אלף קורבנות סורים מעידים כי גם מאחור כבר אי אפשר למצוא את ארצות הברית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם