גולדה: "הערכנו שסוריה ומצרים בכוננות כי הן חוששות מישראל"
עדותה של ראש הממשלה בוועדת אגרנט חושפת את גודל הבלבול בהערכות המודיעיניות של ישראל על מהלכי מצרים וסוריה, את ההסתייגות מ"מכת מנע" בשל פחד מתגובת ארה"ב והספקות בנוגע לסוכן מרואן: "כל הזמן חשבתי האם זו דיסאינפורמציה"
מדהים. לכאורה המתיחות הכל-כך סודית עם מדינות ערב, שרק מעט מהשרים בממשלה היו מודעים
עדותה של ראש הממשלה גולדה מאיר בוועדת אגרנט, שנשמרה בארכיון צה"ל במשרד הביטחון והותרה היום לפרסום, פורסת לראשונה בגלוי את המידע המוסמך על כמה נקודות שהפכו שנויות במחלוקת לאורך השנים, לגבי הדרך שהובילה למלחמה ב-73'. בנקודה אחת יש הרבה חידושים: זהו המדרון שהוביל בסלאלום מ-13 בספטמבר עד להתלקחות של 6 באוקטובר.
- מסמכי אגרנט נחשפים: ההתראה הגיעה, אבל לא לגולדה
- דדו בוועדה: "לא חשבתי שסאדאת יכול להפתיע אותנו"
- אלפרד עיני: הקראתי את המברק לראש המוסד והוא חזר לישון
בכלל, עדותה של גולדה, יותר מכל עדות אחרת שפורסמה עד היום, מבהירה כי המלחמה לא פרצה כרעם ביום בהיר. היא דגרה במשך חודשים ארוכים, היא הייתה בתהליך התהוות, ולבסוף התחוללה כמתקפת פתע בשתי חזיתות – מאורע חסר תקדים וייחודי בכלל בהיסטוריה.
ב-13 בספטמבר התנהל קרב אווירי ענק וישראל הפילה 13 מטוסים סורים. הקרב התפתח בעקבות גיחת צילום שלנו. גולדה ציטטה בעדותה את הרמטכ"ל דדו אלעזר בישיבת הממשלה: "מה שיכול לקרות, ואנחנו ערוכים לקראת זה, הוא שהסורים ינצלו איזה דבר כדי לעודד משהו ברמת הגולן... גם מטוסים תמימים שלנו הטסים ברמת הגולן יכולים פתאום לחטוף טיל, או בפעולה יזומה רגילה או שיתחילו בטיל, ואז זה יידרדר לאיזו פעולה ברמת הגולן".
שר הביטחון דיין העריך אחרי הקרב האווירי כי "הסורים ינסו בכל זאת לעשות משהו... אולי בכל זאת יערכו הפגזה או פעולה דומה... אני חושב שאנחנו צריכים לצאת מהנחה שהם לא יעברו לסדר היום".
אבל הנקודה החשובה היא כי הערכת אמ"ן הייתה שמאז סוף אוגוסט חיים הסורים בחששות מישראל: "החששות גברו לאחר הקרב האווירי של 13 בספטמבר".
מנקודה זו והלאה נכנסה המערכת לחשיבה מהופכת, ואין לדעת באיזו מידה עוצבו ההערכות מתוך מגמה למנוע מלחמה – ולא, כפי שהיינו חושבים, מתוך מגמה להעריך בצורה פשוטה מה עלול לקרות כתוצאה מהיערכות צבאות מצרים וסוריה. זו הערכת אמ"ן כעבור כשבועיים מהקרב האווירי: "ביום 24 בספטמבר, כאשר נתאשרה ההערכה כי הצבא הסורי ערוך במערך חירום מלא בחזית, הייתה ההנחה של צה"ל כי היערכות זאת באה כתגובה לחששות מפני אפשרות תקיפה מצדנו בחזית הסורית. חששות אלו גברו במיוחד לאחר שגם המצרים נתפסו להם".
על פי עדותה של גולדה, "גם העלאת הכוננות בצבא המצרי מוסברת כתוצאה מחשש מפעולה ישראלית". חברי הוועדה, גם אנשי הצבא בדימוס כמו רב-אלוף (מיל') יגאל ידין, לא תפסו את ההיגיון הזה: "אנחנו מפילים מטוסים... מדוע אנחנו צריכים להעריך במשך כל הזמן שהם חוששים לתגובה שלנו? אני מבין אם הם היו מפילים מטוסים לנו, הם צריכים לחשוש מתגובה שלנו. אבל אנחנו מפילים מטוסים להם... התירוץ הזה, ההסבר של אמ"ן שהם חוששים מתגובה שלנו – איך זה השתלב במחשבה של אז? השאלה ברורה?"
גולדה: "ברורה לגמרי. יכול להיות רק הסבר אחד. שהסורים – נדמה לי שזה גם הופיע בדברי אנשי אמ"ן – שהסורים חשבו שזאת איזו התחלה מצדנו. שזה לא היה דבר תמים". גולדה מציינת בפני הוועדה, "גם זה שאנחנו הפלנו להם בעצם... ועשינו את זה לא על הגבול".
בשלב מסוים בעדותה החלו להתבלבל חודשי מאי. חברים בוועדה חושבים על מאי האחרון, על הכוננות המלחמתית שהתבדתה, אך גולדה מתכוונת דווקא למאי 67': "גם באוקטובר אני חוזרת לאסוציאציות ב-67'". אין ספק שאצל גולדה ודיין החשש מהידרדרות למלחמה כתוצאה מפעילות בלתי מבוקרת שלנו, כמו ערב מלחמת ששת הימים, שיחק תפקיד מכריע בשיקולים. גולדה מזכירה את הנזיפה הקשה של בן-גוריון לרמטכ"ל יצחק רבין על כך שגייס מיד את כוחות המילואים במאי 67'.
ולסורים הייתה סיבה לחשש מישראל, למרות שהנהגת ישראל באותה עת רצתה להימנע כמעט בכל מחיר ממלחמה. כתוצאה מכוננות 'כחול לבן' שהוכרזה בתחילת מאי (בתגובה להתרעה של אשרף מרואן) נעשו הרבה מאוד פעולות הכנה מלחמתיות מצד ישראל.
הכוונה הייתה לצורכי התגוננות, כמובן. זורזה הקמת חטיבות וקודמו ימ"חים לקרבת הגולן. מכאן החשש הסורי של סוף אוגוסט; והנה כעבור שבועיים הם מקבלים מכה אווירית מוחצת. המערכת שלנו הותנעה כתוצאה מכך למחשבה שהדברים תלויים במעשינו לא פחות משהם תלויים במעשי האויב.
הנקודה הנוספת, המדהימה: ראש המוסד צבי זמיר מקבל את מילת הקוד המתריעה לקראת מלחמה, לא מדווח על כך לראש הממשלה, וטס בלי להודיע לה ללונדון להיפגש עם הארכי-סוכן מרואן. זהו יום שישי, 5 באוקטובר, בבוקר. למעשה כבר יש התרעה מלחמתית לכל דבר: "באו אלי שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן... הדבר החשוב שהיה, הייתה ידיעה מפי ראש אמ"ן שיש שינוי אחד, יכול להיות מדאיג, וזה שהמשפחות הרוסיות יוצאות ואין לו הסבר לכך..."
נבנצאל: "הוא גם מסר שראש המוסד קיבל ידיעה בעניין התרעתי?"
גולדה: "נכון. אני לא ידעתי שהוא יצא. בדרך כלל הוא מתקשר איתי. אבל הוא קיבל קריאה דחופה ומיד יצא, וידענו שהוא יצא להיפגש עם מקור... (ברור לגמרי היום שהכוונה לאשרף מרואן. א"ל). לי נאמר אחר כך שהקוד היה מלחמה. מפני זה הוא קם ויצא ואפילו לא התקשר איתי".
אגרנט: "נאמר לך שזה בנושא מלחמה? זה נאמר לך".
גולדה: "לא. נדמה לי שאז לא".
ידין: "האם זה בסדר לפי דעתך שלא נמסר לך על ידו לפני שהוא יצא? בעצם הבקשה יש התרעה מסוימת. האם זה בסדר שהוא לא בא אלייך והודיע את זה? לפי דעתך".
גולדה: "להגיד את האמת, באותו רגע כעסתי קצת... מפני שזה לא קרה אף פעם. כי הוא לא מתנהג כך. זה לא קורה. הסברתי לעצמי שזה מפני שהתעצל לטלפן, אבל לא טלפן אליי. גם לא לתת-אלוף ליאור, שזה גם כן לא קורה".
אבל מסתבר שיותר מזה – גם העוזר של זמיר, פרדי עיני, לא הודיע על כך לגולדה אפילו בבוקר, כשזמיר כבר היה בתנועה. גולדה בהמשך ניסתה לחפות על זמיר: "זה מקרה... הוא קיבל את מילת הקוד, וקם ונסע. טוב שהוא עשה זאת". ידין המשיך ללחוץ וגולדה הודתה ש"חשבתי בהחלט שזה לא בסדר".
השאלה הייתה האם צירוף שתי הידיעות – בריחת הרוסים, והשיחה שבעקבותיה טס זמיר ללונדון בגלל מילת הקוד למלחמה – יכול היה להתקבל על ידה כבר ביום שישי בבוקר כהתרעה למלחמה. "להגיד עכשיו מה הייתה יכולה להיות תגובתי ביום שישי בבוקר לו ידעתי על תוכן השיחה ולו היה אומר לי, ונוסף לחידוש הזה של משפחות רוסיות – זה אולי היה מצטרף לאיזה דבר".
אך גולדה פקפקה במרואן. "כל הזמן הייתי חושבת. אולי זו דיסאינפורמציה. אבל יחד עם זה קיבלנו את המקורות האלה ברצינות". למחרת, יום הכיפורים בשבת בבוקר, נמשכו ההיסוסים לגבי ההתרעה המכריעה שהעביר זמיר לפנות בוקר מלונדון: "לא כל מה שהוא (מרואן) סיפר וניבא התקיים", אמרה גולדה. "למשל, אפילו ביום שישי, בשבת, היה מישהו, אני לא זוכרת מי... שאמר, אולי גם בשעות שהוא מסר. או בזמן של היום – הוא הטעה אותנו בכוונה. אני לא מאמינה בזה".
גולדה ייסרה את עצמה על כך שלא הכריעה בעצמה ביום שישי על גיוס מילואים. אבל היו שלושה נימוקים שמנתה הוועדה מדוע לדחות את הגיוס: פסיכולוגי – למנוע הידרדרות והסלמה; הנימוק האמריקני; והנימוק המשקי. שני הנימוקים הראשונים הכריעו נגד גיוס, בתוספת האמירות החוזרות ונשנות של הרמטכ"ל כי צה"ל ערוך לבלום עם הכוח הסדיר. גולדה אמרה שגם "הנימוק האמריקני" לא הרתיע אותה.
"הסתייגתי רק מעניין אחד, ועל כך אינני מתחרטת עד היום", אמרה גולדה; העדות ניתנה בפברואר 74'. "הסתייגתי רק ממכת מנע. נדמה לי שאמרתי: הלב נמשך לזה, אבל אני מפחדת. אני לא יכולה להוכיח... אבל נדמה לי שאני יכולה להגיד כמעט בביטחון מלא שלו הלכנו למכת מנע כאשר (פה יש מילה מחוקה – מדובר כנראה בצמד המילים הסודיות "ארצות הברית") לא הייתה בדעה שהנה הם הולכים להתקיף, יש לי כמעט ביטחון שהאייר-ליפט (הרכבת האווירית) לא היה קיים... האייר-ליפט לא הלך כל כך חלק".
לרמטכ"ל אמרה גולדה: "1973 זו לא 1967, והפעם הדבר לא יסולח לנו, ולא נקבל עזרה כשיהיה לנו צורך בה".
ידין: "כשקוראים את הדיונים של יום שישי (הישיבה שבה התכנסה הממשלה בהרכב חסר ערב יום הכיפורים. א"ל), בדברים של כמה אנשים בפרוטוקול, (עולה) שיש חשש מליצור פניקה בפנים (אם יהיה גיוס)".
גולדה מכחישה בצורה בוטה שהיו שיקולי בחירות בנושא הגיוס: "אפשר להגיד הכול. טעינו, לא שקלנו נכון. הכול. אבל רק זה (לא). בשום פנים לא. אף אחד".
הנקודה השלישית היא השאלות והתשובות בנושא "האמצעים המיוחדים" של אמ"ן. מדובר באמצעי מודיעין שהופעלו על ידי אגף המודיעין ואשר היו אמוריםלספק מידע בזמן אמת על מלחמה מתקרבת. על פי פרסומים שונים, מדובר באמצעי האזנה מתקדמים שהוטמנו במבצעים מיוחדים על ידי סיירת מטכ"ל, שגם הייתה מופקדת על החלפת הסוללות שבהם משום שהתכלו במהירות רבה יחסית.
הדיון כל כך מקוטע ורצוף מחיקות, שרק מי שמכיר היטב את הנושא יכול בכלל לנחש על מה משוחחים חברי הוועדה עם ראש הממשלה. אין בדבריה שום סימן שאלי זעירא הטעה ביודעין את הקברניטים בנושא הזה.
גולדה התלוננה שמשקיעים כל כך הרבה באמצעים כאלה – מקורות מיוחדים – ו"בדיוק כאשר נחוץ לא משתמשים. לא עלה על דעתי לשאול. אני בטוחה שזה לא עלה על דעת הרמטכ"ל ולא על דעת שר הביטחון".
לפי העדות, כבר ב-30 בספטמבר דרש קצין בכיר באמ"ן (הכוונה כנראה לאלוף-משנה מנחם דגלי המנוח) "לפתוח" את "האמצעים". וחזר על דרישתו בימים הבאים, אך זעירא סירב.
לנדוי העיר: "ואז אמר גלילי, הייתה הנחיה לאלי (זעירא), מה לא לומר בממשלה". כך קרה שגם בישיבת הממשלה החסרה ביום שישי לפני הצהריים, זעירא לא מסר את הידיעות ההתרעתיות במלוא בהילותן. אפשר רק להסיק שגולדה, דיין, דדו וגלילי, שנכחו בישיבה, לא רצו שדבר מהמתיחות הסף מלחמתית ידלוף החוצה. הם שמעו את הדיווח המצונזר ושתקו.
מאותה סיבה כנראה גם נגרם איחור נורא בשיגור שדר בהול לאמריקנים שיעצרו את רכבות המלחמה. למרות שכבר בבוקר, בסביבות תשע או עשר, החליטו אצל שר הביטחון לערב את האמריקנים, חלפו עוד כשמונה שעות ורק בשעה 18:10 שוגר השדר לאמריקנים שיתערבו.
מה שלא מופיע בעדות גולדה זה שגם בצד השני, בשגרירות בוושינגטון, חלפו שעות עד שסיימו את מלאכת הפענוח של השדר המוצפן. כך שרק בסביבות ארבע-חמש שעון החוף המזרחי השדר הועבר לאמריקנים. "היינו די מתוחים, מדוע זה לוקח כל כך הרבה זמן", סיפרה גולדה.
גולדה טענה שאנשי אמ"ן הם שלמעשה ניסחו את השדר. בסופו של דבר דיין וזעירא, שהתווכחו מה למסור לאמריקנים, הורידו את נושא הבהילות שבה יוצאים הרוסים מסוריה. התוצאה הייתה תיקו: האמריקנים המשיכו לדבוק בגרסתם שהערבים נערכים מתוך התגוננות; היהודים מודיעים שלא יתקפו. אם הערבים בהגנה, והיהודים לא תוקפים – אפשר ללכת לישון בשקט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם