ראש ממשלה של מדינה שהתעוררה מחלום לסיוט הרע בתולדותיה
ב-12 בצהריים היא פגשה כמה שרים שהוקפצו לקריה. אחד מהם זוכר שהיא נכנסה "בצעדים איטיים של אדם הנושא על צווארו אבן רחיים במשקל של טונה. ניכר היה שלא עצמה עין". ב-13:47 פרצה מלחמת יום הכיפורים. הסיפור המלא על גולדה מאיר
שלוש דקות קודם התחילו מצרים וסוריה להמטיר אש גיהינום על צה"ל בתעלה ובגולן. מלחמת יום הכיפורים, שנפתחה זה עתה, תהיה הטראומטית שבמערכות ישראל, התכתשות דמים שתנתץ את התדמית של "מעצמת מזרח תיכון ישראלית", תגרה נוראה שתתחיל בכישלון קולוסאלי ותסתיים בניצחון מונומנטלי שישאיר אחריו 2,569 הרוגים ואלפי פצועים.
המלחמה לא לגמרי הפתיעה את גולדה. בארבע בבוקר דיווח לה המזכיר הצבאי ישראל ליאור שהמלחמה תפרוץ בו ביום ב-18:00. כך על פי התרעה שמסר אשרף מרואן (מרגל שהפעילה ישראל במצרים) לראש המוסד צבי זמיר. אבל המצרים והסורים הקדימו בארבע שעות. הפגז הראשון נורה ב-13:47.
בכיפור ההוא לא רק צה"ל חטף ארטילריה. גם מנהל לשכת העיתונות ודובר לשכת ראש הממשלה, ד"ר מירון מדזיני. בצאתו מירושלים לישיבת הממשלה בתל אביב, חרדים רגמו את מכוניתו. קודם לכן צלצל אליו כתב "דבר" דני בלוך לבדוק אם אלה אכן רוחות מלחמה ולא תעלול של המערך ערב הבחירות לכנסת השמינית בסוף אותו חודש. "אם יתברר שזה כך", איים , "לא אצביע בשבילם".
בהגיעו לתל אביב המתין הדובר מחוץ לחדר הקבינט. כשהישיבה הסתיימה הוא התעקש שגולדה תקליט את ההודעה שכתב לה השר גלילי על פרוץ המלחמה. מדזיני זוכר יפה את נאומו המגומגם של אשכול ערב ששת הימים. הצוותים מגיעים ללשכה, וראש הממשלה מקליטה פעמיים. ל"קול ישראל" ולטלוויזיה הישראלית. "וזה לא היה טוב", אומר לי מדזיני, מחבר "גולדה: ביוגרפיה פוליטית" ובנה של רגינה, חברת נפש של גולדה.
"היא לא הצטיירה חזקה ונמרצת, לא נתנה הופעה צ'רצ'יליאנית כפי שציפינו". כמו שנראתה באותו שידור, כך תרגיש גולדה מאיר עד אחרון ימיה. "לעולם לא אסלח לעצמי", היה אחד המשפטים הכי שגורים בפיה. בספרה כתבה: "מלחמת יום הכיפורים הייתה הדבר הקרוב לשואה, סיוט שאני עצמי התנסיתי בו שלעולם לא יסור ממני".
השמאל ראה בה מכשילת שלום סדרתית. "אם כל חטאת", כינה אותה יוסי שריד. "היה בה שילוב של צדקנות, בורות ועם הארץ", אמרה עליה שולמית אלוני. האם הסרבנות צריכה להירשם רק על שמה של גולדה? קרל מרקס כתב בזמנו: "בני אדם אכן עושים את ההיסטוריה שלהם עצמם, אבל בנסיבות נתונות וכפויות".
במקרה של גולדה מאיר ייתכן שה"נסיבות", מעבר לסאדאת, אסד וערפאת, היינו אנחנו. לאחר מנהיגות שנתפסה רופסת כמו זאת של אשכול, הייתה כמיהה למנהיגות נחרצת, בן-גוריונית. קביעתו של "הזקן" כי גולדה היא "הגבר היחיד בממשלתו" הקסימה את הלב הישראלי. בבחירות לכנסת השביעית באוקטובר69' זכה המערך בראשותה ל-56 מנדטים. בידי כולנו הונפה גולדה אל ראש תורן השחץ.
היא אמנם תרמה את עצמה לנאומי ההתבצרות המדינית, אבל אנחנו את האוזניים. היא הייתה קשוחה, נוקשה, אבל רובנו נזכר לא לאהוב את זה רק אחרי המלחמה. אהבנו, לעומת זה, את קביעתה "כולנו פלסטינים. רוצים הוכחה? יש לי את הדרכון הישן", הבנו את הרציונל שביסוד שאלתה: "איך נוכל להחזיר את השטחים המוחזקים? אין למי להחזיר".
סקר פור"י מ-18.10.71 חושף ש-74 אחוז התנגדו להסדר חלקי המחייב נסיגה. סקר המכון למחקר חברתי-שימושי חרץ: "רוב הישראלים אינם מאמינים ברצונן של מדינות ערב בשלום". כחצי שנה לפני כן יצא לוי יצחק הירושלמי מ"מעריב" לסיור אצל ישראלים מקריים בקו הירוק.
לשאלה אם הערבים אותם ערבים השיב שמואל לבבי: "לא חל אצלם שינוי. רוח המופתי עוד קיימת, וחוץ מזה מה ההבדל בינו ובין נאצר וסאדאת? " פועל הבניין מירושלים לא היה קונה כנראה מלט מסאדאת, בת הנגר מלשכת ראש הממשלה לא הייתה עושה איתו פוליטורה. כקודמיה, בן-גוריון, שרת ואשכול, גם גולדה לא האמינה בשלום מלא בין ישראל לשכנותיה, שלום בתום מו"מ ישיר, שלום שיאפשר נורמליזציה מלאה.
היא הייתה אישה עם מיתרי בריטון וצ'סטרפילד ללא פילטר; היא הייתה ישראלית שהסתדרה טוב יותר באנגלית וביידיש מאשר בעברית; היא ראתה את עולמה בשחור-לבן, אך כעסה כשהטיחו בה את זה; היא נקמה באויביה, אך התחלקה עם שומר ראשה בכדורי דיאטה מארצות הברית.
היא הייתה חולת סרטן, אך עבדה עד שלוש לפנות בוקר; כשרת עבודה הניחה תשתית לזכויות החלשים, אך אמרה שהפנתרים "לא נחמדים" ; היא טיגנה את המתפלמסים, אך החריפה בקללותיה הייתה: "אינפנטיל"; היא אהבה לראות חדשות, אך רתחה על הכתבות; היא כמעט לא קראה, אך הייתה מכורה למוזיקה קלאסית ולתיאטרון (דז'יגאן ושומאכר במיוחד).
מתחת לכל אלה, הרחק ממתחמי קנטרנותה, קרתנותה, וקטנוניותה, חיה אישה אמהית ועוטפת. דאגנית וחמה. פעם, מאוחר בלילה, יצאה עם קפה ועוגיות אל השוטר בבודקה. כשפגשה את נחרותיו השאירה פתק על המגש: "לא רציתי להעיר אותך".
מי באמת הייתה האישה הזאת? "היה בדמותה המגושמת, הכבדה, משהו מהמוצקות של סלע שעומד מול סערות הזמן ומעורר אמינות וביטחון דווקא בשל היותו כה יציב, כה בלתי משתנה, כה צפוי", ניסחה פרופ' אניטה שפירא אבחנה מבריקה (מתוך "יהודים, ציונים ומה שביניהם").
גולדה מבוביץ' נולדה ב-1898 בקייב למשפחה יהודית ענייה ומסורתית. אביה היה נגר ומשלא מצא פרנסה יצא בגפו לארצות הברית. גולדה הייתה אז בת חמש. אחותה הבכורה שיינה כבר הייתה מעורבת בפעילות ציונית-מהפכנית. העסקנות של שיינה מסכנת את האם ובנותיה וב-1906 הן מתחברות לאב במילווקי.
בבית הספר גולדה מכירה את רגינה שתינשא למשה מדזיני (פעיל ציוני, כתב ופרשן "הארץ", "קול ירושלים" ו"קול ישראל") ותהיה אמו של מירון מדזיני. אחוות מהגרות תחבר לנצח את רגינה המבורגר מגליציה ואת גולדה מבוביץ' מקייב. כשמאיר תבקר כראש ממשלה במילווקי תצלצל לחברתה לבשר לה: "I was at our school". ("הייתי בבית הספר שלנו").
אבל אז, באותם ימי בית הספר, הוריה של גולדה בטוחים שלא דחוף להעניק לה חינוך תיכוני. היא בורחת אל אחותה שיינה ובעלה שכבר גרים בדנוור. אצלם היא מתוודעת לחבורת צעירים סוציאליסטים. אחד מהם, מוריס מאירסון, הוא איש שקט ועדין שמדבר אנגלית במבטא רוסי. מאירסון החרישי יהיה בעלה של גולדה, אבי ילדיהם מנחם ושרה.
הוריה איכשהו מקבלים אותו, אך מתנגדים בתוקף לפעילותה. "נארישקייט" (ביידיש: "איוולת"), מכנה אביה את כל הסוציאליזם הציוני הזה. ב-1921 מפליגות גולדה ושיינה עם משפחותיהן לארץ. הנסיעה אורכת 44 יום והיא רצופה תקריות אגתה כריסטי: רב חובל שמתאבד, אחיו שמאבד את שפיותו. כשהמשפחות נוחתות בנמל יפו מסרבים הסבלים הערבים להוריד את הנוסעים לחוף.
השנים בארץ מערערות את היחסים בין בני הזוג מאירסון. ב-1924 גולדה פוגשת את דוד רמז ממנהיגי היישוב ושר בממשלות הראשונות. 12 שנה מפרידות ביניהם. הוא מנהל סולל בונה, היא פקידה במחלקת החשבונות. הוא נשוי ואב לילדים (אחד מהם אהרן רמז שיפקד על חיל האוויר), היא פרודה ואם לשניים.
מלבד אהבה חדשה, רמז מכניס לחייה עוד שינוי. הוא מציע לה להיות מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. הרומן שלהם רצוף מכתבים. מנוסחים בקודים שמא ייפלו לידי צד שלישי. "היודע אתה כמה יקרת לי?" היא שואלת באחד.
בביוגרפיה על גולדה מאת פרופ' יוסי גולדשטיין נכתב כי רמז השתמש בדירה של ההסתדרות כקן אוהבים. גולדה, שגם זלמן שזר היה מאהב שלה, לא הסתירה את הסיפור עם רמז. במרס 48' צריכה מפא"י לבחור שרים לממשלה הזמנית. בן-גוריון רוצה אותה, הרוב רוצה את רמז. "אני לא יכולה להתמודד נגד רמז", היא מסבירה את ישיבתה בחיבוק ידיים.
בזיכרונותיה היא כותבת שפעם הייתה עם מאהבה בפנסיון "קטה דן", שעמד במקום של מלון דן כיום. "את ובן-גוריון", אמר לה אז רמז, "הולכים להימור מסוכן". דוד רמז היה אחד מארבעת המצביעים נגד הכרזת המדינה, אך הוא חתם על מגילת העצמאות. היחסים עם רמז נמשכו על פני שני עשורים.
מוריס מאירסון ידע, אך אף פעם לא הסכים לתת לה גט. כשהייתה בשליחות בונדס בארצות הברית מת בדירתה בתל אביב. כחודש אחריו מת גם המאהב דוד רמז.
רגינה מדזיני ידעה את כל סודות המיטה של גולדה. גולדה סיפרה לה הכל כי ידעה שלא תצא מילה. ומילה לא יצאה. כקצרנית בוועד הציוני ואחר כך כאשת משרד החוץ הכירה גם את הסיפורים של האחרים. ברל, ויצמן, שזר, בן-גוריון. כשבנה שאל פעם: "איך היה להם זמן?", ענתה : "פעם בשנתיים היה קונגרס ציוני, ההפלגה לוקחת שבוע, השיבה עוד שבוע ואחר כך צריך עוד שבוע לנוח".
מדזיני, אלמן בן 81, זוכר היטב את "דודה גולדה". לפעמים היה רואה אותה בחולון, בבית של אחותה שיינה. "היו רבות כל הזמן", הוא מספר. אחר כך היו עוברות לתדר ביידיש ומדברות על "באונץ אין אמריקע" ("אצלנו באמריקה") ומפגשים שהתחילו ברע נגמרו בטוב.
אבל המפגש שלה עם עבדאללה מלך ירדן התחיל בטוב ונגמר ברע. לבושה כערבייה הגיעה אליו ערב מלחמת השחרור, והוא עשה לה כבוד מלכים. אחר כך התכחש להבטחותיו שלא להצטרף למלחמה. "אני מצטערת מאוד", אמרה לו לפני פרידה. "נראה שתהיה מלחמה ולי אין ספק שננצח".
לאחר קום המדינה גולדה מאירסון היא הצירה הראשונה של ישראל במוסקבה. הביקור הראשון בבית הכנסת מתרחש קרוב לראש השנה. צוות השגרירות הולך ברגל ממלון "מטרופול" שבו התאכסן וסביבו "ים של אנשים. מלא", היא תתאר. "ומכל צד שנה טובה. שנה טובה. שנה טובה. . . ובתוך בית הכנסת בקושי אני יכולה לעשות צעד ויהודי אחד שפתאום נעמד לפניי: 'גולדה, אלעבן זאלסטע' (ביידיש:'גולדה, שתחיי') ואני לא חשבתי על עצמי מה יכול לקרות לי, אבל מה יהיה עם היהודים האלה אחרי הפגנה כזאת? "את המחיר משלמת דווקא יהודייה שלא הייתה בבית הכנסת. הפגישה עם גולדה היא אחת הסיבות שבגללה סטלין משליך לכלא את פאולינה, אשת שר החוץ ויאצ'סלב מולוטוב.
בתוך כמה חודשים מוחזרת מאירסון לארץ לשולחן שרת העבודה. בשבע שנותיה במשרד היא מייסדת את הביטוח הלאומי ומניחה את התשתית למשפט העבודה הישראלי. בין החוקים שמתקבלים בהשראתה: חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק חופשה שנתית, חוק עבודת נשים וחוק עבודת הנוער.
באמצע שנות ה-50 מחריפים העימותים בין בן-גוריון לשר החוץ שרת. ראש הממשלה מציע את התפקיד לגולדה, היא מסכימה וקונה לעצמה את משה שרת כאויב נצח. לפני שהיא מתמנה רשמית יש לבן-גוריון תנאי: עליה להחליף את שמה ממאירסון למאיר.
המסעות בעולם מביאים את גולדה מאיר גם לנשיא צרפת דה גול. "הרגשתי שזה לא בן אדם רגיל", אמרה פעם בראיון לגלי צה"ל. בקבלת פנים לאחר לוויית הנשיא קנדי, בא לקראתה מקצה האולם ופנה אליה באנגלית. "הוא עשה בשבילי את המקסימום שהיה מסוגל לעשות - דיבר איתי אנגלית", תספר באותו ראיון. בארץ, אני זוכר, התרוצצה בדיחה על המפגש הזה. נשיא צרפת: "שלום, אני דה גול", על כך היא משיבה: "ואני גול דה".
כשרת חוץ היא מתאמצת לשווא לדכא את ההדלפות. בוקר אחד "ידיעות אחרונות" מפרסם שאבי שלוש הולך להיות שגריר בבלגרד. היא מתפוצצת. קוראת אליה את בעל הסקופ אריה צימוקי, נועלת את החדר ואומרת: "אתה לא זז עד שלא תספר מי הדליף לך". צימוקי מבטיח להתייצב אצלה למחרת עם המדליף. זאת מדליפה. בתו טובה שהולכת לגן עם הבן של שלוש. "הוא פשוט סיפר לה שהם נוסעים ליוגוסלביה", מתנצל העיתונאי.
ב-1966 מתגלה אצלה סרטן הדם והיא משאירה את תיק החוץ לאבא אבן. "חשבתי אז שאני באמת יוצאת לחופש, לשחרור", תאמר. כ-12 שנה, עד שיכריע אותה, ינהל עמה הסרטן משחק מחבואים מקאברי. ילך ויחזור. בהפוגה הראשונה שהמחלה עושה היא מתמנה למזכירת מפא"י.
כעבור שנתיים היא פורשת, מחליקה למדרון אחורי של הפוליטיקה, לא חולמת שעווית פראית של מקריות ישראלית תחזיר אותה למוקד המערבולת.
המערבולת מתחילה לבעבע בבוקר חורפי של 69'. ביומו הראשון של עובד נתן ביחידה לאבטחת אישים חוטף ראש הממשלה אשכול התקף לב. את בהלת היום ההוא סיפר נתן לד"ר יהודית רייפן-רונן ולטובה שפירא מ"מרכז המידע ע"ש גולדה" (הראיון במלואו ב-www.goldameir.org.il): "ב-7:30 באתי לעבודה לבוש יפה, ב-8:15 עזרתי להוריד אותו (את אשכול) עם הכיסא למעלית לאחר שקיבל התקף לב במשרד. הבאנו אותו הביתה. שם ישבנו ליד ביתו עד שנפטר לאחר שלושה שבועות".
למרות פופולריות מיקרוסקופית, גולדה היא מועמדת הפשרה שתירש את אשכול. לאחר שטומנים אותו מקבל שומר הראש הוראה מהשב"כ: "סע לבית שלה ברמת אביב". הוא דופק בדלת, מציג את עצמו, אומר שמעכשיו הוא צמוד אליה, אך היא מחייכת: "מה אני צריכה את זה?"
היא עושה לו את המוות. לא מסכימה בשום אופן לשבת במכונית מאחור. הוא מתמקח איתה ואוקיי, כרגע תשב מקדימה, אבל כשתהיה ראש הממשלה תדלג למושב האחורי. לאט-לאט מתחילים לטפטף את שמה כמועמדת. "בכל רמזור שהיינו עוצרים, אנשים היו אומרים: 'היא כבר הולכת למות. מה מביאים אותה? זקנה'".
כשהיא נכנסת למשרד ראש הממשלה, נכנס הסרטן למגננה. "רמיסיה" (הפוגה), בלשון האונקולוגיה. את סוד מחלתה היא שומרת בקנאות. נועצת בו ציפורניים פן יישמט. את ההקרנות היא מקבלת במרתף של "הדסה". אבל איך מגיעים לשם בלי לעורר פאניקה? "את גולדה אי אפשר להסתיר", מספר עובד נתן, "גם עם שפם היו מזהים אותה". בסוף הוא הוגה את "מבצע מטפחת".
נוסעים במכוניות השרד עד יער ירושלים, שם היא נכנסת ל"חיפושית" שלו, שמה על הראש את מטפחת המשי שקנה לה בטוקיו וממשיכה איתו עד מרתף ההקרנות שבו ממתין הפרופסור המטפל. הוא היחיד מכל בית החולים שיודע.
בניגוד ללשכות יורשיה, זאת של ראש הממשלה מאיר נקייה מתככים וכחש. גולדה מייצבת סביבה חבורה קומפקטית של ארבעה. הבכיר שבהם הוא השר ישראל גלילי. כמו לאשכול, גם לה כתב גלילי נאומים "ארוכים, מסורבלים ומשפטיים", כהגדרת מירון מדזיני.
מה היה סוד ההשפעה שלו עליה?
"לא ברור לי. אבל הוא תמיד היה זמין, הבין ברזי הפוליטיקה, והיא העריכה שאין לו אינטרס להיות ראש ממשלה או שר חוץ".
חוץ מגלילי היו בלשכת ראש הממשלה גם המזכיר הצבאי ישראל ליאור, לו קידר, עוזרתה משנים,ויועצה הקרוב שמחה דיניץ. כשדיניץ התמנה לשגריר בוושינגטון הצטרף במקומו מרדכי גזית. גולדה העריכה אותם, סמכה עליהם, התייעצה איתם.
אבל לכותרות מסתננת ישות שלטונית חדשה. "המטבח" של גולדה בירושלים הוא הכלאה בין קבינט ביטחוני לקומזיץ בתנועה. "היה שם שולחן אוכל והם היו יושבים בנוחיות סביבו", מספר עובד נתן. למטבח היו מגיעים ידידים, חברים מהממשלה, בהם דיין, אלון, גלילי ויעקב שמשון שפירא. "היא הייתה מדברת איתם חופשי... לא כישיבה רשמית. לא יצאו פרוטוקולים ולא זומנו מומחים... זה היה יותר על תקן של גיבוש...".
לגיבוש נזקקים בעיקר הסייחים המתגוששים דיין ואלון שירשה מאשכול. עם אלון לא הייתה בעיה כי היא לא ממש העריכה אותו. "תמיד היה איזה חיץ בינה לבין אלון", אומר עובד נתן. "אלון לא נחשב אז לאסטרטג והוא לא היה במפלגה שלה". יחסיה עם דיין היו מורכבים יותר.
גולדה מאיר לא בלטה במנהיגות כריזמטית. בוודאי שלא במובן שאליו התכוון ממציא המושג, הפילוסוף מקס ובר. ייתכן שהכריזמה שלה נבעה מכך שידעה למשול בכריזמה של דיין. "משה" היה אמנם ה"ארס" (אל המלחמה המיתולוגי) שלה, אך היא שלטה בו בלי להיות קסנתיפה (רעייתו המרשעת של סוקרטס).
אם את רבין חיבבה בגלל היותו "הבן של רוזה", את דיין הוקירה בגלל היותו "הבן של דבורה ושמואל". היא הכירה אותו מילדות. אמנם לא שכחה לו את הליכתו עם רפ"י, אמנם ביקרה את אורח חייו, אך העריכה את תפיסתו המטאורית. את תבונתו הזריזה. די מהר הבינה שעם כל הכריזמה השוצפת אין הוא מאיים עליה. דעותיו לא יגררו אותו לעולם לזירת ההיאבקות, והוא פוחד מהאחריות העליונה.
"היא נתנה לו סמכויות כמעט מלאות", אומר לי אל"מ בני מיכלסון, רמ"ח היסטוריה של צה"ל. "דיין ראה ש-90 אחוז מכוסו מלאה ולא רצה להילחם על השאר". מיכלסון, שמשמש גם כיו"ר העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, קובע: "בוס יותר טוב ממנה לא היה יכול לאחל לעצמו".
אבל כפי שמוכיח הסיפור הבא, לחופש שהתירה לשר הביטחון היו גם גבולות. בלילה שבין 7 ל-8 באוגוסט 1970 נכנסת לתוקף הפסקת האש שמסיימת את מלחמת ההתשה. בתוך דקות נאצר מפר אותה ומקרב את טיליו לתעלה.
"אנחנו קלטנו את זה מיד במודיעין האלקטרוני", אומר מרדכי גזית בראיון לבתה של גולדה, שרה רחבי ז"ל, ולד"ר יהודית רייפן-רונן. "... ורציתי להגיד פה משהו ואני מוקלט עכשיו ואתן לא הייתן מרתיעות אותי מלומר את זה".
שרה רחבי: "נו, אז תגיד, תגיד נשמע".
מרדכי גזית: "הגועל נפש הזה משה דיין, כן, כן, הגועל נפש הזה משה דיין. . . הוא מיד הפעיל לחץ ברוטלי כדי שנצא למלחמה מחדש. היא לא נתנה. ואף אחד לא ייתן לה את הקומפלימנט כי הוא הרי (נחשב) עכשיו משיח כבר, מעין משיח".
הסיפור הזה גם מחזק את השקפת עולמה שאין להאמין למילה של הערבים. אלא שתהיה זאת טעות גסה לקבוע שרק בגללה דחתה את גישושי סאדאת ב-71'. בתשובתה לשליח האו"ם גונאר יארינג דורשת מצרים בין השאר: שישראל תתחייב לבצע את החלטה 242 על כל היבטיה, שפירושם נסיגה מלאה מהשטחים לרבות ירושלים, פתרון הבעיה הפלסטינית על בסיס החלטות האו"ם, פירוז הדדי משני צדי הגבול וערבויות של המעצמות לכל הסדר.
"אפילו היום אין התנאים האלה קבילים", אומר מירון מדזיני. בני מיכלסון סבור שמהתנאים האלה עולות שלוש עמדות סרבניות של המצרים: הם יהיו מוכנים לשלום רק לאחר השבת זכויות הערבים כולל זכות השיבה, אין הם מסכימים למו"מ ישיר עם ישראל ואין הם רוצים לשמוע על הכרה בה.
איפה היא בכל זאת טעתה?
מירון מדזיני: "במקום לצאת בהצהרה: 'קראנו, מעניין אותנו, רוצים לשמוע עוד', גלילי ניסח הודעה שלא חוזרים לגבולות 67'. שאלנו אותו למה והוא השיב: 'שיידעו'. אבל זה היה יותר 'ברוך' הסברתי מאשר מדיני".
אבל היא כמדינאית הייתה מסוגלת לראות את הערבים? להבין את האינטרס שלהם? ללכת לקראתם?
"טענו נגדה שראתה את העולם בשחור לבן וזה היה נכון. אחותה הצעירה קלרה אמרה לה פעם:'שימי את עצמך בנעלי נאצר'. גולדה השיבה:'מה פתאום? חסרות לי נעליים משלי?'"
בני מיכלסון חושב לעומת זה שגולדה לא הייתה רק שחור-לבן. היא ידעה להבחין יפה גם בגוני האפור. אחרת לא הייתה יכולה להיות פוליטיקאית כל כך הרבה שנים. "טליראן (שארל-מוריס דה טליראן, שר החוץ של נפוליאון, מ"ח) אמר שהפוליטיקה היא המדע של האפשר. גולדה הבינה את זה ופעלה לפי זה".
בסתיו 72' גולדה מאיר מנסה לקפוץ מעגלת גורלה. היא מודיעה למקורביה שתתפטר, שלא תוביל את המערך בבחירות 73'. "אהיה אז בת 75", היא מצטחקת בראיון לאיטלקייה אוריאנה פלאצ'י. אבל ייתכן שמעבר לביולוגיה הייתה זאת האינטואיציה. היא חשה שעליה ללכת. דווקא עכשיו, כשהיא בשיא כושרה וישראל בוטחת.
מתחילה בהלה שמולידה חנופה, עלייה לרגל. מפצירים בה: "אל תלכי, בריאותך טובה". מורחים אותה: "ניקסון וקיסינג'ר רוצים שתמשיכי". לוחצים עליה: "למי תורישי את הממלכה? " והאמת למי? ספיר פחד, דיין הפחיד, את אלון לא העריכו, באבן לא השגיחו ורבין עדיין לא נתפס כאופציה. והיא המשיכה.
באפריל 73' משחירות ההתרעות את קו האופק האביבי. הקול הוא אחד: מצרים מתכוונת לפתוח במלחמה ב-19 במאי . אבל בדיון סודי במטבח של גולדה טוען ראש אמ"ן אלי זעירא שסאדאת לא ילחץ על ההדק.
המצרי עדיין מעריך, לדבריו, שאין הוא מסוגל לנצח את ישראל. לא כך סבורים דיין, הרמטכ"ל דדו וראש המוסד צבי זמיר. הם מאמינים באפשרות למלחמה ומתניעים את כוננות "כחול-לבן". אבל מאי חולף לו, וחרף הסימנים בשטח מלחמה אין, וב-12 באוגוסט הכוננות חדלה. ישראל מחבקת עד עיוורון את עמדת אמ"ן שוועדת אגרנט תכנה "הקונספציה": מצרים לא תפתח במלחמה.
אבל ב-25.9.73 עושה ההיסטוריה פניית פרסה חשאית. כפי שגולדה הזהירה את עבדאללה מפני מלחמה עם ישראל ב-48', כך מזהיר אותה עכשיו נכדו שמצרים וסוריה הולכות לתקוף את ישראל.
אין זאת הפגישה הראשונה בין גולדה לחוסיין. שלוש שנים קודם לכן התחילו להתראות בכל מיני פינות נידחות. מבעוד מועד הקרוואנים היו מובאים לחוף ים סוף או ים המלח, המלך היה מגיע בגפו במסוקו. לפעמים היה מועלה על מסוק ישראלי וממשיך אל ראש הממשלה בתל אביב.
גולדה וחוסיין היו מתחילים בשיחה, ממשיכים לסעודה גדולה וסוגרים בעוד שיחה. סיפור שהיה נמשך כמעט כל הלילה. "הוא היה מעריץ שלה", מספר עובד נתן, "כל כך אהב אותה". היא לא הייתה שוכחת מתנות לימי ההולדת של ילדיו.
באותו ערב סתווי בשלהי ספטמבר גולדה והמלך נועדים בבית ההארחה של המודיעין בגלילות. הפגישה מתכנסת על פי בקשה דחופה של חוסיין, והדיווח כאן מפי בכיר באמ"ן שהאזין בחדר סמוך. חוסיין מעריך שסאדאת ואסד זוממים לתקוף בגולן ובתעלה. חששו היה שישראל בתגובה להתקפתם תאגף את צבא סוריה מדרום, כלומר מצפון ירדן. מה שעלול לסבך את ירדן, כך הוא ירא, במלחמה עם ישראל. לאחר שנפגש גם עם מלך סעודיה, חוסיין משער שמועד ההתקפה קרוב. אין הוא יכול לנקוב בתאריך.
השיחה בין ראש הממשלה למלך אורכת כשלוש שעות. לקראת סופה מדווח חוסיין "ממקור טוב מאוד" כי צבא סוריה פרוס להתקפה במסווה של תרגיל. אין איש יכול לדעת מה המשמעות האמיתית של הצעד. גם לו יש ספקות. אבל חייבים להתייחס למידע כאל עובדה. ראש הממשלה שואלת את המלך: "האם יעלה על הדעת שהסורים יעשו משהו בלי שיתוף פעולה עם המצרים?" חוסיין משיב: "איני חושב כך, גברתי, הם
ישתפו פעולה". כשהשיחה מסתיימת, גולדה מאיר מלווה את המלך החוצה, אל מסוקו הממתין.
בשובה לחדר היא מדווחת לדיין על החשש שפני סוריה ומצרים להתקפה. דיין מבטיח לבדוק. הוא חוזר אליה כעבור עשר דקות. לרמטכ"ל ולראש אמ"ן אין כל מידע ספציפי כזה. מכל מקום הוא קבע למחרת בתשע בבוקר דיון בלשכתו על אזהרת חוסיין.
למחרת שואלת גולדה את שר הביטחון אם תוכל לצאת ב-1 באוקטובר לשטרסבורג. זאת מועצת אירופה. חשוב שתופיע. לדיין אין שום הסתייגות. תוך כדי, מחבלים פלסטינים תוקפים בגבול אוסטריה-צ'כיה רכבת עם עולים מברית המועצות. הקנצלר היהודי קרייסקי נכנע לתכתיבם וסוגר את מחנה המעבר לעולים בשנאו ליד וינה. בפגישתו עם גולדה מסרב ברונו קרייסקי לחזור בו. אחרי ההתוועדות החמוצה תתלונן שאפילו כוס קפה המארח לא הציע.
ב-3 באוקטובר בערב גולדה מאיר שבה לארץ. למחרת היא מכנסת דיון בהשתתפות דיין, אלון, גלילי ודדו. את זעירא החולה מייצג תא"ל אריה שלו. ראש ענף מחקר חוזר על ההערכה שתיצרב בגזע המוח של הטראומה הלאומית: "סבירות נמוכה למלחמה". המשתתפים מתפזרים, בלי לשאול את תא"ל שלו שאלה אחת קריטית: "מה יקרה אם אתם טועים בהערכתכם?" ואולי פשוט לא היה נוח לשאול.
ישראל ערב בחירות. עם המערך שטוען כי "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר". למה לעורר את שדי המלחמה? את הספק שיקדיר שאננות ממכרת? עוד באותו ערב ראש הממשלה מופיעה בעצרת בחירות בגבעתיים. היא מרחיבה על הישגי ממשלתה, מתגנדרת בעוצמת צה"ל. ואף לא מילה על החשש. על הגבולות העצבניים.
הנה זיכרון אישי: באותם ימים הייתי עורך חדשות צעיר ב"קול ישראל". כל ידיעה על ריכוזי כוחות אויב הייתה חייבת לעבור לא רק צנזורה, גם "דברור". ההנחיה מדובר צה"ל הייתה תמיד: "Play it down" (" המעיטו בחשיבותה").
שישי, 5 באוקטובר, 11 בבוקר. בצה"ל מותנעת כוננות "מנעול". מחזירים את החיילים שבבית, מאיישים את מרכזי הגיוס, חטיבה 7 עולה לגולן, 460 יורדת לסיני, חיל האוויר, חיל הים ואמ"ן מקבלים אישור לגיוס מילואים מצומצם, הקודים של סיסמאות גיוס המילואים מועברים לגלי צה"ל.
במשרדה בקריה גולדה מקבלת דיווח שמטוסי תובלה רוסיים מפנים אזרחים סובייטים מקהיר ומדמשק. "מה הם יודעים שאנחנו לא? " היא שואלת. היא מאשרת לראש המוסד צבי זמיר לצאת ללונדון. זמיר לא אומר למה, אך הוא הולך לפגוש את הסוכן המצרי הבכיר אשרף מרואן. בו ביום מחליטה מאיר להודיע לקיסינג'ר שישראל לא תנחית מכת מנע. אפילו נוכח האפשרות שמצרים וסוריה מתכננות מלחמה.
"בראייה היסטורית ההחלטה הזאת הייתה נכונה", סבור מירון מדזיני. "היא מנעה את הוקעתה של ישראל כתוקפן". גולדה תטען שהאיפוק הזה גם הבטיח את הרכבת האווירית האמריקאית לישראל. האם מכת מנע של חיל האוויר הייתה דוחה את פרוץ המלחמה? ואולי הייתה בכלל מונעת אותה? זאת אין כמובן לדעת. כל הסיכויים שמלחמה בכל מקרה הייתה מתלקחת. סאדאת נזקק לניצחון כדי לפתוח במו"מ מעמדה שווה.
"בעלי היה איש של שלום", סיפרה ג'יהאן סאדאת שש שנים לאחר שנרצח, "אך כמנהיג ערבי לא היה מוכן לשבת עם ישראל ולחוש 'נמוך'".
כיממה לפני המלחמה, שעות לפני תחילת הצום, מכנסת גולדה עוד דיון בלשכתה. לפני פיזור היא קובעת ישיבת ממשלה בראשון, 7 באוקטובר. חוטפת עוד שיחה עם אלוף אלי זעירא. הוא מביא לידיעתה את הערכת אמ"ן פחות מיממה לפני האש: "למרות שעצם תפיסת מערך החירום בחזית התעלה טומן בחובו לכאורה סימנים המעידים על יוזמה התקפית... הסבירות שהמצרים רוצים לחדש את הלחימה היא נמוכה".
גולדה לא נרגעת. "אני מרגישה רע, רע מאוד", היא מתוודה באוזני גלילי וגזית ומפליגה לביתה ברמת אביב.
כיפור, 6 באוקטובר, ארבע לפנות בוקר. על הקו המזכיר הצבאי ישראל ליאור. מעיר את ראש הממשלה אל בשורת אשרף מרואן: "מלחמה היום בשש". בשבע בבוקר היא במשרדה בקריה. כעבור שעה יושבים אצלה שר הביטחון, עוזרו צבי צור, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן והשר גלילי. יגאל אלון מאחר כי הוא מתנהל במכונית.
איש אינו חושב שנוכחותו דחופה עד כדי העמדת מסוק לרשותו. בניגוד לדיין שרוצה לעשות זאת רק בערב, היא מחליטה לפנות לאתר נשים וילדים מהגולן. שלא כדעתו ודי קרוב לדעת הרמטכ"ל אלעזר, היא מחליטה לגייס כ-120 אלף אנשי מילואים. "היא סמכה על דדו", אומר שומר הראש עובד נתן. "כאב לה מאוד-מאוד מה שקרה לדדו, זאת אומרת שירד עליו הכל. שהאשימו אותו. היא מאוד העריכה וחיבבה מאוד-מאוד את דדו. מאוד...".
לאחר הדיון על המילואים היא מקבלת את השגריר האמריקאי קנת קיטינג. "נראה שאנחנו בצרה", היא אומרת לו. ב-12 בצהריים היא פוגשת כמה שרים שהוקפצו לקריה. אחד מהם זוכר שהיא נכנסה "בגב כפוף, מבט אל הקרקע, בצעדים איטיים של אדם הנושא על צווארו אבן רחיים במשקל של טונה. . . היא פנתה לעבר מושבה... השרים נשאו את עיניהם אליה וראו דמות חדשה, היא הייתה חיוורת, שיערה לא מסורק כתמיד, ניכר היה שלא עצמה עין בלילה. עמדה מולנו אישה זקנה, עייפה, עם פנים חמורות שהצביעו בבירור על דאגה המכרסמת בלבה". ב-13:47 פורצת מלחמת יום הכיפורים.
בלילה הראשון למלחמה ראש הממשלה נשארת לישון במשרדה. ביום השני היא דוחה את הצעת דיין שצה"ל ייסוג לקו טסה-גידימיתלה. באותה שיחה מתבררים לה לראשונה הממדים של הפורענות שתיקרא "המחדל": הכוחות המדולדלים, המוצבים הנטושים, הטנקים הלא שמישים, "האמצעים המיוחדים" המשותקים בתעלה, המפקדים הנעדרים ממשמרתם. אבל היא דוחה בשתי ידיים את הצעתו של דיין להתפטר.
היא לא באה אליו בטענה: "תראה לאן הבאת אותי"?
מירון מדזיני: "לא. היא מעולם לא הטילה אחריות על מישהו אחר. אם היא באה בטענות, זה רק אל עצמה. על זה שלא שאלה את השאלות הנכונות".
ההלם לא מפורר את מנהיגותה, אך מערער את דיין. "פתאום קרס כל המערך הצבאי שבנה", אומר מיכלסון. "גולדה ודדו מיתנו אותו, אבל הוא היה ב'דאון' נורא".
את הדכדוך שלו מתקשה דיין להסתיר. פעם ביומיים הוא מתדרך את עורכי העיתונים, מתיז עליהם את רסיסי מרתו השחורה. באחת הפגישות הוא אומר שאולי ישראל תצטרך לסגת לגבולות חדשים. עורך "מעריב" אריה דיסנצ'יק מצלצל לגולדה וזועק: "געוואלד". ראש הממשלה עוצרת את הופעות שר הביטחון. אהרן יריב, ראש אמ"ן בששת הימים, מתמנה למתדרך הלאומי.
גולדה עצמה נמנעה לאורך המלחמה מתקשורת. בקשות זרמו מחשובי העיתונים בעולם, אך בניגוד לעמדת דוברה מדזיני אמרה "לא" לכולם. "אתה לא יודע שיש מלחמה? "נהגה לנזוף בו. בכך נאלם קולה של מנהיגת ישראל במלחמה, הוא מאשים.
"אבל אם נגזרה מלחמה בלתי נמנעת", אומר מדזיני, "מזלנו שגולדה החזיקה את העסק". בכיפור באו לדעתו לידי ביטוי כל תכונותיה: "נחישות, תפיסה של התמונה כולה, תחושה שאם היא לא תוביל לא יהיה מי שיעשה זאת במקומה".
אותה מלחמה מרסקת מעמתת את גולדה עם מנהיגותה. כששאלו את בן-גוריון מתי היה למנהיג השיב: "אחרי שברל מת, כי כבר לא היה את מי לשאול". לגולדה היה את מי לשאול (דיין, דדו, זעירא, טליק, בני פלד, גנדי). אבל לא במובן שבן-גוריון התכוון אליו. לא מישהו שיישא איתה בנטל ההיסטורי. שיגבש פרספקטיבה. שייתן מבט-על. חוץ מניהול המלחמה, התעטפה בכאב מצמית שמנע ממנה לבקר פצועים כל עוד נמשכו הקרבות.
ייסורי מצפונה חלחלו לוורידים ועיצבו אותה מחדש. "the same I will never be" (" לעולם לא אהיה אותו דבר"), הודתה באוזני חברת נפשה מנוער רגינה מדזיני.
האם מחשבות האלה הביאו אותה אל הקצה? האם כאן מקור השמועות שביקשה לשים קץ לחייה? בני מיכלסון אומר ש"התאבדות זה לא גולדה". חוץ מזה הוא לא שמע מעולם על כך. שלא כאחרים אין הוא מסתמך על רכילויות או שמועות. המקורות שלו הם סטנוגרמות של דיוני המטכ"ל, של רל"שי דיין ודדו, של ההקלטות ב"בור" ובפיקודים בצפון ובדרום.
"גולדה לא הייתה מן המתאבדים", סבור גם מירון מדזיני. ייתכן שמקור השמועות הייתה עוזרתה לו קידר. פעם שמעה אותה אומרת ביידיש: "איך שטארב אווק" ("אני הולכת למות") והסיקה שהיא שוקלת אקט סופני.אבל בעולמה של גולדה ההתאבדות הייתה מעשה לא מנהיגותי. לו שקלה להביא על עצמה את הקץ, הייתה מסיקה שאין לה יורש. מי יכול היה לבוא במקומה? דיין שהטיף לנסיגה? אלון שלא העריכה? גלילי שלא היה מסוגל? ספיר שלא רצה? אבן שלא התאים?
גולדה הבינה שהרבה ברירות אין לה ונשארה. אישה שחצתה 75, שהגיעה כל בוקר למשרד, שעישנה את יומה בשרשרת, שעבדה 20 שעות לפי שעון ירושלים-וושינגטון כאחד, שהייתה מתמוטטת למיטתה כדי להתעורר משינה טרופה לבוקר חדש של חרדה והתאוששות.
"הייתה לה יכולת לנהל ישיבה של שעות, להבין מה חשוב, לסכם הכל בחמש דקות ולומר מה עושים", מנתח מירון מדזיני. "היא תדרכה כל יום את הממשלה וביקרה הרבה ב'בור'", מספר בני מיכלסון.
ברמה האישית איך תפקדה?
"הלוואי שכל השרים היו מתפקדים כמותה במלחמות. היא קיבלה החלטות גם נגד דיין ודדו. אז נכון שאחרי יומיים בלי שינה רואים עליך, אבל זה לא פגע בתפקוד שלה. לא הייתה במצב כמו של בגין בשלהי כהונתו".
קשה למיכלסון ההיסטוריון להשוות את תפקודה לזה של ראשי ממשלה אחרים במלחמות אחרות. האנשים היו שונים, הנסיבות היו אחרות. "אבל גולדה עבדה בסגנון'Laissez Faire' (בצרפתית:'תנו לעשות'). שלטה בעניינים, אך נתנה חופש לכפופים". מה שלא קרה אצל בן-גוריון, למשל.
"בגין לא היה שתלטן אישית, אבל דרך עבודתו לא אפשרה חופש. במלחמת לבנון נהג להביא כל החלטה לממשלה ולכל שר היה מה לומר. "אז אצל בגין הייתה יותר שליטה מדינית על הצבא מאשר אצל גולדה", אומר מיכלסון, "אך השאלה היא אם זה הועיל לניהול המלחמה".
בנוגע לפרסומים הזרים בעניין האופציה הגרעינית אומר מדזיני שגולדה אישרה לרמוז לאמריקאים שאם לא נקבל אספקה, נשקול אמצעים אחרים. אחרים נאחזו בדבריו של דיין כי יש להתכונן "לגרוע מכל" ופירשו זאת כרמז שדיין, לפי הפרסומים, ניסה לקבל מגולדה הסכמה להציג את מה שמתואר כנשק גרעיני, בעומדו ליד דלת לשכתה של ראש הממשלה.
גם בני מיכלסון שולל את האפשרות הזאת, ומסתמך על התנגדותה של גולדה לאופציה אחרת. "ב-9 באוקטובר לאחר כישלון מתקפת הנגד", הוא אומר לי, "הייתה הממשלה בדפרסיה". לגולדה הוצע לתקוף בנייני ממשלה בדמשק כדי להכריע את המלחמה. אלא שהיא מיתנה את ההצעה, נמנעה מצעדים שאין מהם חזרה. "גישתה הבסיסית הייתה: הם תקפו אותנו וצריך להגיע למצב שיאלץ אותם לקבל הפסקת אש".
הפסקת האש מוכרזת ב-24 באוקטובר , חילופי האש יימשכו עוד יומיים. כשהחזיתות משתתקות מתברר שבתוך כשלושה שבועות חולל צה"ל מהפך מפואר. מעטים כמותו בהיסטוריה. מחוסר אונים ותדהמה לנוכחות ב"אפריקה" ; ממגננה מבוהלת במעוזים לכיתור הארמיה השלישית המצרית.
ייתכן שהחלטתה של גולדה להתפטר התבשלה תוך כדי הקרבות, אבל היא מחליטה סופית עם פרסום מסקנות הביניים של ועדת אגרנט. אף שהוועדה ניקתה את הדרג המדיני, אין היא יכולה להתעלם מדרישה מטלטלת ארץ לפטר את דיין. "אם דיין חייב ללכת", אמרה , "כל הממשלה חייבת ללכת". גולדה נחלצה להגן על האיש שערב ששת הימים התנגדה למינויו לשר ביטחון. "תנועות המחאה היו בכלל נגדו", מדגיש בני מיכלסון. "אבל מפני שנתנה לו גיבוי נשאבה למיתוס המחאה שלא עשה לה צדק".
בנאום של שעה וללא כל טקסט מוכן היא מודיעה לסיעת העבודה ש"הגיעה לסוף הדרך". אין איש דורש שתחזור בה, אין איש מלווה אותה בצאתה.
"תרומתה העיקרית במלחמה", מחווה מדזיני, "הייתה בכך שנסכה תחושת ביטחון, אמונה בניצחון ושיקול דעת המבוסס על עשרות שנות ניסיון". גולדה ידעה להתעלם מהתקשורת, לעקוף את משאלי דעת הקהל ולהתמקד בהדיפת האויב. "מזלה של ישראל היה שבראשה עמדה מנהיגה זו".
איפה היא נכשלה?
"בדיפלומטיה שלה. במצב שבו למצרים וסוריה לא הייתה ברירה אלא לצאת למלחמה, באחריות לבידודה של ישראל כפי שהתבטאה בניתוק היחסים עם רוב מדינות אפריקה. היא וחבריה לא העריכו נכון את נשק הנפט הערבי וזלזלו ביכולותיהם הצבאיות של הערבים".
כפי שקבעה ועדת אגרנט, גולדה לא הייתה אחראית במישרין לעזובה בצה"ל ערב המלחמה. לעובדת אי-מוכנותו להתקפת פתע. אבל היא הבינה שהקטסטרופה התרחשה במשמרת שלה, משמרת שבה צה"ל איבד את תחושת העליונות שלו, שדור המנהיגות שמט את האמון שנתנו בו עשרות שנים, שסאדאת אכן הצליח להפתיע את ישראל, להנחית עליה מכה קשה ולכפות עליה הישגים מדיניים.
אתה חושב שהיום חוזרים אליה?
מדזיני: "היום הגלגל התהפך קצת. יש יותר הערכה. בגלל ביצועי היורשים, בין השאר. בניגוד לנוכחי (נתניהו), מילה של גולדה הייתה מילה".
סרטן הדם שארב כל זמן שהייתה ראש ממשלה חזר בהדרגה לחייה. עד שניצח אותה ב-8 בדצמבר 1978, יומיים לפני שסאדאת קיבל (עם בגין) את פרס נובל לשלום. ארבע שנים קודם, בראיון פרישה לגלי צה"ל, אמרה: "... אני בכלל לא חשבתי שמגיע לי איזה דבר... גם עכשיו לא מגיע לי שום דבר. אני אומרת את זה באמת מעומק לבי ובאמת במאה אחוז... בכל תפקידי עשיתי כמיטב יכולתי, מצפוני וזהו. בוודאי לא מעטות היו השגיאות. אבל אני מקווה שגם איזה דבר מחוץ לשגיאות עשיתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם