קובה: הסוציאליזם גווע, הקפיטליזם פותח ברים
רבים בבירת קובה מקווים שהרגע בו ייעלמו מהשטח האחים פידל וראול קסטרו יגרום לתגובה המקבילה לנפילת חומת ברלין
היזם הצנום ובעל השיער המחודד מהוואנה ניצל היטב את החיבוק ההססני - אך עם הפוטנציאל הנפיץ - שהממשלה הקומוניסטית מעניקה ליזמות בסגנון הקפיטליסטי הישן. "פעם היינו צריכים להתחבא, היום כבר לא", ממשיך היגוארה, 40, שעדיין ניסה להתאושש מהמסיבה של הלילה קודם כשדפקתי על דלתו בשעות הצהריים.
המסעדה שלו, "לה שנסונייר", היתה בין הראשונות להנות ממה שהקובנים מכנים "לה אפרטורה" (הפתיחות) - ההכרה המאוחרת של הנשיא ראול קסטרו וחבריו המהפכנים בכך שהסוציאליזם הישן נוסח קובה נמצא בדרך למגרש הגרוטאות.
ובעוד מנהיגיה של קובה מתחילים, לראשונה, להכיר באופן פומבי בכך שעידן קסטרו מתקרב לקיצו, הבירה הוואנה שוקקת מרוב צעירים שאפתנים שנחושים לבנות לעצמם עתיד משגשג מתוך חצי מאה של הריסות התיאוריה המרקסיסיטית. מאז הוקלו לפני כשנתיים ההגבלות על עסקים פרטיים, חווה קובה מעין מהפכה שנייה - מאוד שונה מזו שהביאה את פידל, אחיו הגדול של ראול, אל כס השלטון ב-1959.
אסלה סבינייה, למשל, הפכה את הדירה הצנועה שלה לבד-אנדברקפסט מתוקתק. לרפאל רוסלס כל כך נמאס לשמוע את מוזיקת הסלסה בכל פעם שהוא נכנס לבר בהוואנה, עד שהוא פתח בית קפה משלו - שם המוזיקה הזאת אסורה.
מריה-אלנה קרוז בנתה חדר כושר על גג ביתה, ולואיס אנריקה סולה הפך חדר בדירתו הקטנה לסטודיו לצילום, שם הוא מכין אלבומי תמונות מקצועיים לנערות לקראת יום הולדתן ה-15, שזו מעין המקבילה ההיספנית לבת מצווה. וכולם מחכים לרגע הבלתי נמנע בו ראול קסטרו בן ה-82 ופידל בן ה-87, שהעביר לאחיו הצעיר את מושכות השלטון לפני חמש שנים, יילכו.
ואכן, לפני כמה שבועות הבטיח ראול העברת שלטון "רגועה ושלווה" לדור חדש בהנהגת מיגל דיאז קנל (53), חבר לא בולט במפלגה הקומוניסטית. קשה לנחש מה יהיו ההשלכות המדויקות של עזיבתם של האחים קסטרו. רבים באמריקה עדיין מקווים שזה יגרום לתגובה הקובנית המקבילה לנפילת חומת ברלין-מהפכה בין לילה שתבעט החוצה את הקומוניזם מהשלטון.
אחרים מצביעים על השינויים המהירים בסין, בוייטנאם ובברית המועצות אחרי סיום המלחמה הקרה. ועדיין, ראול קסטרו עומד על כל שקובה היא שונה ושהיא תחווה תהליך "איטי ומסודר" של העברת סמכות, "כדי להניף גבוה את דגלי המהפכה והסוציאליזם" כהגדרתו.
לדעת ג'וליה סוויג, מומחית לקובה במועצה האמריקנית למדיניות חוץ, מה שסביר שיקרה הוא "שינוי יסודי אבל הדרגתי (של קווי הממשל), מבלי לחתוך את חבל הטבור הסוציאליסטי". כל זה משאיר את האי בן 11 מיליון התושבים עם חיבור סוריאליסטי של רפורמה קפיטליסטית בלבוש של דוגמה סוציאלסיטית.
המוזרות הזו מומחשת היטב בבניין ששופץ לאחרונה בפאתי הוואנה הישנה. בשנות החמישים היה ה"סלופי ג'וז" מוקד משיכה למאפיונרים ולכוכבי קולנוע אמריקנים, בשיאה של תקופה הזוהר שלפני המהפכה. פרנק סינטרה היה לקוח קבוע. ג'ון ווין וקלארק גייבל קפצו לבקר. בר המהגוני בן 20 המטרים שימש כתפאורה לאלק גינס ביצירת המופת לפי ספרו של גרהם גרין "האיש שלנו בהוואנה".
המקום נסגר בשנות השישים כשהאמריקנים הפסיקו לבוא וקסטרו החרים והלאים את הסמל הנוצץ הזה לדקדנס ולעושר. ואז, לפני ארבעה חודשים, לתדהמתם של אידאולוגים מרקסיסטים בכל מקום, הממשלה פתחה מחדש את אטרקצייה התיירות הזו, כשהפעם היא בבעלותה.
אאוסביו ליאל, ההסטוריון הממשלתי האחראי על פרויקטים של שימור ושחזור, תיאר את הבר שנבנה מחדש כ"זיכרון חשוב של הוואנה". זאת , למרות האסוציאציות שהוא מעורר למה שצ'ה גווארה היה מכנה "התמנונים הקפיטליסטים" של אמריקה. היום, התמנונים היחידים שאפשר למצוא ב"סלופי ג'וז" קצוצים לחתיכות ומוגשים על צלחות, לצד רום וינטג' קובני משובח שעולה 2,000 דולר לבקבוק. לבר יש את השארם של טרקלין בשדה תעופה שעוצב על ידי משרד התרבות. בשני הביקורים שלי בו הוא היה ריק.
המצב שונה בקפה "מדריגל". כשהוקלו ההגבלות על עסקים פרטיים, ראה רפאל רוסלס הזדמנות להפוך את דירתו בקומת הקרקע לחלל מודרני שאפשר להשוות לברים קוליים ברומא, פריז או ניו יורק. "בהתחלה היתה הרבה עבודה", אומר רוסלס בן ה-55, שעובד כעוזר במאי בסרטים. "בקושי אפשר להשיג כאן חומרי בנייה, וכשכבר מוצאים מלט - אי אפשר למצוא חול".
לקח לו שמונה חודשים להרוס את הקירות ולהקים את המבנה, שהוא היום אחד הפופולריים בהוואנה. עם האמנות המודרנית שלו והפריטים העתיקים שמקשטים אותו, המקום נוטף אותנטיות נוסח הוואנה שכל כך חסרה ב"סלופי ג'וז".
ההצלחה של יוזמות פרטיות כמו קפה "מדריגל" ומסעדת "אטלייה" של ניורי היגוארה, שם ערכה השגרירה הבריטית לשעבר את סעודת הפרידה שלה מקובה, הגבירה את הלחץ לכיוון רפורמה סוחפת יותר. מותו בחודש מרץ של הוגו צ'אבז, הנשיא החזק של ונצואלה שסיפק את הנפט שסייע לכלכלתה של קובה לצוף, עורר חששות מחודשים לגבי השאלה - האם הוואנה תוכל להמשיך להסתמך על הסולידריות המרקסיסטית בעיתות של מצוקה כלכלית. המדינה עדיין זוכרת בכאב איך היא כמעט התמוטטה אחרי הנפילה של בעלת החסות הכלכלית הקודמת שלה, ברית המועצות, בשנת 1991.
בעוד פידל, אבי המהפכה, עדיין מחזיק מעמד, ופה ושם אף מפרסם מהגיגיו מעל דפי העיתונים, הקטור היגוארה חוגג. עד עכשיו, בעליו של "לה שנסונייר" נהנה מרפורמות זהירות שנועדו לנקות את רשימות מקבלי המשכורות מטעם הממשלה מביורוקרטים לא יצרניים, ולהעביר משאבים לסקטור הפרטי המתפתח.
אבל היגוארה גם חווה את הצד היותר אפל של זהירות הממשלה הקובנית. מסיבות ימי ראשון הפכו לפופולריות במיוחד בקרב קהילת הגייז המשגשגת של הוואנה. היגוארה מספר שביקרו אצלו נציגי ממשל שביקשו כי ידווח על הפעילויות של לקוחותיו, והוא אמר להם ללכת לעזאזל. "הם רוצים שיפחדו מהם, הם לא רוצים שינוי", הוא קובע.
ועדיין, להמרות את פי הממשלה בקובה יכול להיות עסק מסוכן. רק תשאלו את המשפחה של אוסוולדו פאיה, מתנגד משטר בולט שנהרג בהתנגשות מכוניתו בחודש יולי שעבר. בחודש שעבר האשימו אלמנתו ובנותיו קציני קציני צבא בגרימת התאונה וביקשו את התערבות בית משפט בספרד.
גורלו של פאיה הטיל צל נוסף על היחסים בין הוואנה לוושינגטון, בה הנשיא אובמה הראה בתחילה סימנים לרצון בנירמול היחסים, לרוב על ידי הקלות פיננסיות והקלות על הגבלות התנועה. קולות אמריקניים טענו אז כי הגיע הזמן לחזור ליחסים דיפלומטיים מלאים עם קובה, אבל רוח האנטי-קסטרו החזקה מצד הגולים בעלי ההשפעה במדינת פלורידה סיבכה את תהליך ההתקרבות מחדש, ואמברגו הסחר האמריקני נשאר עדיין בתוקף.
בינתיים, גורמים קובניים רשמיים עומדים על כך שהשינויים אותם הם מנהיגים מכוונים להגנה על המהפכה הסוציאליסטית. שלטי חוצות שתלתה הממשלה ברחבי הבירה מזכירים לתושבים שה"סוציאליזם הוא בלתי הפיך" וש"שינוי שומר על הסוציאליזם חזק".
אבל ההטפות הרשמיות בנוסח "סוציאליזם או מוות" מצלצלות ככלי ריק באזניו של הדור הצעיר בקובה, שעדיין לא נולד כשהנשיא לשעבר בטיסטה וחבריו מהמאפיה האמריקנית מילאו את הוואנה בבתי קזינו מפוקפקים, וארנסט המינגווי לגם דאקירי עם ספנסר טרייסי על הבר ב"אל פלורידיטה".
"אני לא חושב שרוב האנשים רוצים סוציאליזם, קפיטליזם, או כל יוזמה אחרת", קובע תושב קובני בן מעמד הביניים שהעדיף לשמור על עילום שמו. "הם רק רוצים לחיות בלי מאבק תמידי ויומיומי ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם