מלחמת מים: נאבקים על המשאב הלאומי
השתלטות הרשויות על המעיינות והנחלים הזכירה לתושבי עיירות הפיתוח הסמוכות עלבונות בני עשרות שנים. עכשיו הם נאבקים כדי לקבל בחזרה את נוף ילדותם
את המסע שלנו בעקבות המים הגזולים, או גזולים־לכאורה, אפשר לפתוח בעמק המעיינות שבבקעת בית־שאן. חבל ארץ מרהיב, שבימות הקיץ לוהט כמו כבשן. כבר בימי התלמוד ידעו לספר שמתחת לפני השטח מסתתרת מציאות שונה: “אם גן עדן בארץ ישראל הוא - בקעת בית־שאן פתחו“, נאמר במסכת עירובין בתלמוד הבבלי. ואכן, ברחבי הבקעה הזו פיכו עשרות מעיינות מלאים במים זכים, שאפשרו לתושבי האזור ללגום לרוויה ולצנן עצמם.
בחלוף השנים זרמו פחות ופחות מים במעיינות, מרביתם יובשו, אך האזור עדיין הציע אטרקציות רטובות לימות הקיץ החמים. הציבור הישראלי התרגל לנהור בהמוניו אל מקורות המים המעטים שנותרו - נחל הקיבוצים, שפך הסחנה, עין שוקק ועין מודע – ולקיים שם פעילויות נופש ופנאי ללא תשלום.
כ־220 אלף מבקרים היו מגיעים מדי שנה למקום, עוצרים את רכבם במרחק של כחמישים מטרים מהמעיינות, כשהדבר היחיד המונע מהם לחנות ממש על קו המים הם סלעים שהוצבו שם מטעמי שמירה על הטבע ועל ביטחון הנופשים.
גם המעט הזה נלקח עד מהרה. גן השלושה וגני חוגה שבשפך הסחנה היו הראשונים שנסגרו מאחורי גדרות והפכו לאתר תיירותי בתשלום. אחר כך החליטה המועצה האזורית עמק המעיינות – או המועצה האזורית עמק בית־שאן, בשמה הקודם - לחסום את הגישה בכלי רכב לשאר נקודות הנביעה, ולהקים מתחם סגור בשם ‘פארק המעיינות‘.
חפירים עמוקים נחצבו בקרקע, מחסומים וסלעי ענק הוצבו, ולמבקרים הוקצה חניון יחיד, המרוחק מרחק רב מהמעיינות עצמם. מי שלא ירצה להמשיך משם בהליכה רגלית ארוכה בשביל הלוהט, יצטרך לשכור אופניים או רכב חשמלי, במחיר גבוה ולא ממש מתאים לכל כיס. הכול, לטענת הרשויות, למען השמירה על הטבע.
נסים זמיר (59), יליד בית־שאן, עומד בראש אחת מקבוצות המאבק שקמו בעקבות המהלך הזה. כשפרש מהמשטרה בתום שלושים שנות שירות, יצא זמיר לטייל עם בנו החייל במעיינות ילדותו האהובים, וגילה כי אינו יכול לבקר בהם באופן חופשי. "זה היה שלי ושל כל התושבים בעיר, ופתאום מונעים מאיתנו את הזכות להגיע", הוא אומר.
"וכשאתה מברר למה עושים את זה, אתה מגלה שבסופו של דבר הכול עניין מסחרי, ושיש כאן רצון של הקיבוצים לעשות עלינו הון. התחלתי לנסח עתירה לבית המשפט, ופתחנו קבוצת פייסבוק שהצטרפו אליה למעלה מעשרת אלפים חברים".
בשנת 2011 הגישו זמיר וחבריו, יחד עם הקליניקה לצדק סביבתי מאוניברסיטת תל־אביב, עתירה לבג"ץ הטוענת כי מניעת הגישה למעיינות איננה מידתית. לפני שבעה חודשים החל הדיון בעתירתם, אך טרם הסתיים. במקביל התפתח מאבק שכלל הפגנות, תלונות הדדיות במשטרה והרבה דם רע שמלכלך את המים הנקיים.
זמיר מצדו מדבר על צדק היסטורי שחייב להיעשות: "האפליה היא רבת שנים. אף אחד לא שם לב איך הקיבוצים גוזלים לנו את המים. כל המים זרמו בעבר לבית־שאן, והיו כאן בעלי חיים וצמחייה עשירה. למרות החום היה נעים בגלל המעיינות. במרוצת השנים הם הפסיקו את זרימת המעיינות לנחל חרוד לטובת בריכות הדגים והשדות של החקלאים, ובית־שאן נותרה יבשה".
הקמת פארק המעיינות, אומר זמיר, הקימה מרבצם שדים רדומים. "הבית־שאנים תמיד הרגישו נחותים, ופתאום התחושות האלו חוזרות אלינו. עד שהרגשנו שהמצב התאזן, עכשיו הכול מתעורר מחדש סביב הנושא של אפליה במשאבים וחלוקה לא שוויונית. המעיינות האלו היו חלק מהחיים שלנו, ולא נוותר עליהם".
הרשויות טוענות שהגבלת הגישה למעיינות היא הכרחית, בגלל החשש מנזקים ומלכלוך שמשאירים המטיילים.
"אנשים מלכלכים וילכלכו בלי שום קשר לכך ששילמו או לא שילמו בכניסה. הבעיה היא שאין פיקוח. יש פקח ששומר שלא ייכנסו ברכב, אבל אין פקח ששומר שלא ילכלכו. שהמועצה תיתן דוחות על השלכת פסולת, והבעיה תיפתר. הכול עניין של חינוך, הסברה ופיתוח".
ההחלטה על סגירת הגישה בכלי רכב למעיינות הגיעה כמעט במקביל להחלטה אחרת, שקוממה גם היא את תושבי העיירה הסמוכה. בשנת 2008 שינתה המועצה האזורית של יישובי הסביבה את שמה מ'מועצת עמק בית־שאן' ל'מועצת עמק המעיינות'. הבית־שאנים לא אהבו את התנערותם של הקיבוצים מהשם ההיסטורי של האזור. "הרגשנו כאילו הם מתביישים בנו, וצריכים למתג את המקום מחדש. הקיבוצים יצרו חומות שמפרידות בין 'אנחנו' לבין 'הם'", אומר זמיר.
בעמודי הפייסבוק שמוקדשים לנושא המעיינות, מטענים אמוציונליים בני עשרות שנים מוצאים להם פורקן. "כל תושבי בית־שאן 'המקופחים והמסכנים', בואו נודה על האמת. כמות המעיינות והמים הזורמים בעמק יכולה לאפשר לכם לחפור נחל שיעבור במרכז העיר שלכם", כותב תושב אחד הקיבוצים בעמוד הפייסבוק של הקבוצה הבית־שאנית 'הטבע שייך לציבור'.
"תתחזקו אותו, תנקו מסביבו, תגדלו דשאים ותטפחו נוי לתפארת. אבל כל עוד לא אתם אלה שנושאים באחריות ובהוצאות, לא תוכלו לבוא בטענות. הנחל הזה קיבל את צורתו ויופיו לא לבד, ובטח לא בעזרתכם. איך אתם לא מתביישים - הפכתם את נחל הקיבוצים לתערוכת מנגלים והרים של זבל. לגבי הטענות המגוחכות כאילו אנחנו חזירים קפיטליסטים שחושבים שהכול מגיע לנו, כדאי שתשאלו את כל אותם תושבי בית־שאן שהקיבוצניקים מספקים להם עבודה ופרנסה".
מאידך גיסא, ההחלטה של מועצת עמק המעיינות להקים את הפארק הקימה לה מתנגדים גם מבית. איש הצפרות אבנר רינות מקיבוץ עין־הנצי"ב, שמכיר את הנושא לפניי ולפנים, מפקפק בכך שהשמירה על הטבע היא שהנחתה את מקבלי ההחלטות. "עמק בית־שאן היה בעבר גן עדן עלי אדמות", אומר רינות.
"יש כאן 68 מעיינות, אבל היום יותר משמונים אחוז מהם קבורים מתחת לאדמה ואף אחד לא יכול להיכנס אליהם. את הנביעות סותמים כדי שלציבור לא תהיה גישה אליהן, ושואבים הכול מתחת לפני האדמה לטובת השקיית השדות ובריכות הדגים. היום כמעט בלתי אפשרי להיכנס למים, או ללכת את כברת הדרך הארוכה אליהם בחום של ארבעים מעלות פלוס.
"למה בגולן ובכל מקום אחר בעולם יש פתרון? כל מה שצריך זה פקחים ואכיפה. זה לא כל כך מסובך, ואדרבה - זה יספק מקומות עבודה לאנשי העמק שיעסקו בפיקוח, וגם תהיה הכנסה מהקנסות. אבל עניין שמירת הטבע לא מעניין בכלל את המועצה האזורית. בריכות הדגים מתרבות, שטחי החקלאות מתפשטים והטבע הולך ונעלם. עשרות מינים של ציפורים, בעלי חיים וצמחים פשוט נעלמו מהאזור. הפכו את המקום למדבר בשביל מים לחקלאות. זה לא נקרא שמירה על הטבע".
יוחנן דרום, רכז שימור טבע במחוז צפון של החברה להגנת הטבע, מתקשה לשייך את עצמו לאחד הצדדים במחלוקת הזו. מצד אחד הוא, כנציג גוף 'ירוק', שואף לעשות הכול כדי למנוע פגיעה בחי ובצומח; מצד שני, המאבק על האינטרסים הציבוריים והגישה החופשית למים מעורר אצלו הזדהות.
"אם היינו מדינה מתוקנת כמו שווייץ, הבעיה הייתה נפתרת מאליה", אומר דרום. "כל אדם היה מחנה את האוטו בשטח, מדבר בשקט, אוסף את האשפה שלו בתום הביקור, משתמש בשירותים שבכניסה לאתר ומשאירים את המקום נקי. בפועל, רבים מהמבקרים משאירים את האתר מטונף, עוזבים הכול מאחוריהם ומצפים לחזור בפעם הבאה ולמצוא אותו נקי".
לדבריו, הקמת האתרים בתשלום באזור הסחנה חוללה תגובת שרשרת. "יש אוכלוסיות שלא רצו לשלם כסף, או שהעדיפו לבלות בחיק הטבע בשקט ולא כמו בסחנה. אז אנשים מצאו מקלט במעיינות הסמוכים, ופגשו שם יותר ויותר אנשים שברחו גם הם מהצפיפות ויצרו צפיפות חדשה.
"וכך, עד מהרה גם המעיינות האלה הפכו למקומות שלא נעים בהם. לכלוך רב, צרכים של בני אדם פזורים בכל מקום, ואף אחד לא נמצא שם מהרשויות כדי לתחזק. תחשוב על עין מודע, שמגיעים אליו 4,000 איש - מי אמור לממן את הניקיון והשמירה שם?
"ההעדפה שלנו, בחברה להגנת הטבע, הייתה שהשטח יישאר פתוח לכולם, אבל מצד שני ברור לנו שאם לא יסגרו ויגבו כסף כדי לתחזק את המקום, המצב רק ילך ויידרדר. אנחנו מצרים על כך שמדינת ישראל לא יכולה להקצות תקציבים כדי לשמור על המקומות האלה ולחנך את הציבור לא לפגוע בטבע. השלטון המרכזי בורח מהאחריות שלו וזורק אותה על השלטון המקומי, והוא לא מסוגל לטפל באתרים הללו. אין כאן הכרעה בין האפשרות הטובה ביותר לרעה ביותר; זו בחירה בין הפחות־טוב לבין הגרוע. בסוף יהיה כאן משפט שלמה, ואף אחד לא יוכל ליהנות מהמעיינות".
המתח בין שמירה על ערכי הטבע לבין סיפוק רצונם של בני האדם הוא כנראה בלתי נמנע, אבל ההתהדרות בערכים ירוקים דוהה מעט כאשר יש מקורבים שעליהם הכללים לא חלים. "לקיבוצניקים ניתנת תמיד אפשרות להגיע למעיינות", אומר זמיר. "הם יכולים להיכנס מתי שהם רוצים, ויש להם גישה חופשית למפתחות של השערים. רואים את האפליה בינם לבין תושבי בית־שאן, אבל אנחנו לא מתכוונים להפוך את הנקודה הזו לעילה של כל המאבק שלנו".
רינות, תושב קיבוץ, אומר כי הוא מכיר מקרוב את האילוצים המביאים למניעת כניסה של מבקרים מן החוץ: "גם לנו בעין־הנצי"ב יש מעיין ענקי, חמישה מטרים עומק, ולאנשים שאינם מהקיבוץ אנחנו נותנים להיכנס רק ברגל. הרי מאז הקמתו הקיבוץ התיישב על המעיין, וזו הייתה הבריכה שלנו, המים שלנו והמצנן הרשמי שלנו.
"היום אף אחד לא מטפל במים ולא לוקח אחריות, המפל נסתם, והכול נראה כמו פח זבל גדול. בהתחלה חשבו בכלל לאטום את המעיין ולייבש אותו, במקום להסדיר את המקום. לצערי, הקיבוץ מצא את הפתרון בסגירת המעבר למבקרים".
כמה עשרות קילומטרים מעמק המעיינות, תכסית הנוף שונה ומזג האוויר לוהט הרבה פחות בימים אלה, אבל המאבק שמתחולל הוא כמעט זהה. עומס של למעלה משני מיליון מבקרים בשנה הוביל לכך שכבר לפני כעשור, כללי המשחק השתנו גם בנחלי הגליל העליון.
מי שהתקוממו הם תושבי העיר הסמוכה, קריית־שמונה, שפתחו במאבק חברתי מלווה בטענות על אפליה וגזענות. "הסיפור הזה מתחיל מאז שהיינו ילדים קטנים", אומר גבי חסין, חבר מועצת העיר.
"הנחלים אז היו פתוחים לקהל הרחב בכל שעות היממה. לפני כמה שנים החליטו במועצה האזורית הגליל העליון שהם מנכסים לעצמם את השטח, בטענה שמי שמטייל וישן שם בלילות ועושה על האש - הורס את הנחל ופוגע בבעלי החיים. הם שכחו להגיד שאת כל עבודות הגידור הם עשו רק בשביל בעלי הקיאקים והאטרקציות למיניהן, שפועלים בנחל, מרוויחים כספים ומכניסים למועצה מיליונים דרך המסים. המועצה האזורית לכאורה מטפחת את השטח, אבל בתכל‘ס הם הרסו ושינו את כל התוואי מטבע פראי למשהו מלאכותי".
מי שבכל זאת ירצה ללון בקרבת המים, יצטרך להיכנס לאחד מאתרי הקמפינג המוסדרים והפרטיים, שהשימוש בהם יעלה לא מעט כסף למשפחה ממוצעת. סמוך לנחלי מקורות הירדן יש תשעה אתרים כאלה, שעלות הכניסה אליהם היא 60־70 שקלים לאדם ליממה. בחורשת טל, המוגדרת כגן לאומי, המחירים נמוכים יותר - 40 שקלים למבוגר ו־24 שקלים לילד. בעלי אתרי הקמפינג הם האחראים לניקיון המתחם ולשמירה על הטבע, אותו טבע שאמור להיות שייך לכולם.
"הדבר הכי גרוע הוא שבמועצה החליטו לגבות קנס של 430 שקלים ממי ששוהה בנחל או חונה בו אחרי השקיעה", ממשיך חסין. "חיילים באים בסוף שבוע, רוצים לשבת בערב על הנחל עם גיטרות, ונקנסים. כפר נופש, גשרים ומפרצים מותר להקים שם, אבל לאדם הפשוט אסור לדרוך ליד הנחל. לעומת זאת לנחלים שעוברים בתוך הקיבוצים, תושבי הקיבוץ יכולים להיכנס ולשחות בלי בעיה. ההתנהלות הזו פוגעת בכל אזרחי המדינה, ולא רק בנו, תושבי קריית־שמונה. כבר פנינו בעניין למבקר המדינה ולפוליטיקאים, ודרשנו שיתערבו".
את ירון בן־עזרי, 42, אני פוגש בבית הקפה 'חברותא' שהקים ביחד עם עוד כמה מבוגרי המחאה החברתית. כן, מחאת האוהלים של רוטשילד עודנה מבעבעת בקריית־שמונה, ואפילו התמסדה במקצת. במקום אוהלים מאולתרים בפאתי העיר, הקימו החברים בית קפה שיתופי שבו הם יושבים ודנים על העתיד של העיר והאזור.
בן־עזרי עטור הראסטות חי בגליל כבר חמש שנים. סגירת הנחלים מכעיסה אותו, ותירוצים כמו "דאגה לאקולוגיה" מכעיסים אותו עוד יותר. "אל תיתן למועצה למכור לך שטויות. המאבק הזה הוא לא סיפור אקולוגי. גם כשהקמנו מאהל מחאה על גדות הירדן הגיע אלינו ראש מדור פיקוח נחלים במועצה והסביר עד כמה הוא דואג לטבע, אבל אם תסתכל בנתונים תגלה מיהם המזיקים האמיתיים למשאבים שלנו.
"לישראל יש שבעים קילומטרים של גדות הירדן, ובחמישים אחוזים מהם שולטים החקלאים. החקלאות אולי צבועה בירוק, אבל ממש לא שומרת על הטבע. החקלאים מרססים, חורשים את הגדה, מזרימים לנחלים מים מלאים בהורמונים מבריכות הדגים, מגדרים שטחים ולא מאפשרים לבעלי החיים להתקרב למקומות המחיה שלהם.
"הלכלוך מהנופשים זו לא הבעיה של הירדן. ההרס האמיתי הוא מהחקלאות והקיאקים והעסקים שהקיבוצים הקימו על גדות המים. אני קורא לראשי המועצות האזוריות - אתם טוענים שאתם לא מסוגלים לתחזק את הנחלים ולממן את הניקיון?
"אז תוותרו על המים. תוותרו על הנחלים שמעשירים את הקופות שלכם בסכומים לא מבוטלים. תעבירו לממשלה את האחריות, תעבירו לקריית־שמונה את האחריות. את הכסף לניקיון אתם יכולים לקחת מ'נביעות', שלא משלמים תמלוגים מרווחי המים שהם לוקחים מאיתנו, התושבים (החברה רק קונה את המים לפי התעריף המקובל בתעשייה – י"ק). קחו כסף ממפעילי הקיאקים, שמרוויחים מיליונים ולא משלמים תמלוגים על השימוש במשאב טבע ששייך לכולנו".
שני שלישים ממקורות המים של מדינת ישראל נמצאים בתחום המועצה האזורית הגליל העליון, אבל בכנסת לא מתייחסים אל המשאב הלאומי הזה כחשוב דיו להסדרת הטיפול בו בחוק ובסעיפי תקציב מתאימים. מי שאמורות לממן את ניקיון הנחלים והשמירה עליהם הן המועצות האזוריות, שלא ממש אוהבות את סעיף ההוצאות ההולך ומאמיר בחודשי הקיץ.
באין חוק מדינה המבהיר מהם תחומי האחריות והכללים סביב מקווי המים, חוקקה המועצה האזורית עוד בשנת 92' חוק עזר מקומי הקובע: "לא יימצא אדם בגן או בנהר אלא בימים ובשעות שהותרו לצורך כך בידי ראש המועצה ופורסם עליהם בהודעה המוצגת בגן או בנהר או בכניסה אליהם". כך ניתנה בידי ראש המועצה הסמכות הבלעדית לשלוט במרחב הציבורי ובמים השייכים לכלל, ולקנוס את מפרי הוראותיו.
"לראש המועצה מותר לעשות כפי העולה על רוחו", אומר עו"ד עמיר מלצר, יו"ר מפלגת הירוקים ותושב מטולה. "החוק הזה רחב מאוד ומאציל לו סמכויות כמעט אינסופיות. אבל האם זה מוסרי להפקיע את המרחב הציבורי מהציבור וממשלמי המסים? האם אין מקום לדיון ציבורי פומבי על הנושא? מדוע אני לא יכול ליהנות מפלאי הטבע, כל עוד אני לא מסכן את הסביבה?
"המועצה אמנם משקיעה מיליון וחצי שקלים בניקיון, אבל לא מספרת לנו כמה היא מרוויחה מהגורמים שמשתמשים בנחל. הייתי שמח שיאפשרו לינה בתשלום סמלי בגדות הנחלים, באופן שגם הטבע וגם האדם יוכלו לחיות זה לצד זה".
מי שלמעשה התוותה את ההנחיות והכללים לשמירה על הטבע היא 'מנהלת נחלי מקורות הירדן', המורכבת מאנשי מקצוע ונציגי ציבור. 25 חברים יש במנהלת, מהם 15 נציגים של משרדי ממשלה ועוד עשרה נציגי המועצות האזוריות – ואילו לעיר קריית־שמונה אין ולו נציג אחד שזכאי להשתתף בדיונים ובהחלטות.
"אף אחד לא יודע מה המנהלת הזו עושה", מתקומם בן־עזרי. "אין להם אתר אינטרנט, הם לא מפרסמים פרוטוקולים, וכל מה שהם עושים הוא עלום וסודי לחלוטין. ניסינו לדבר עם החברים בגוף הזה, אבל הם הפנו אותנו לדוברת המועצה, והיא לא הייתה מוכנה לענות לשאלות שלנו.
"קריית־שמונה היא העיר הגדולה ביותר בלב העמק, ולא ברור איך היא, שמרוחקת שתי דקות מהנחל, לא יכולה להשפיע על מה שקורה בו, בעוד תושב מנרה במרומי ההר יכול להחליט ולהשפיע. מה הם חושבים, שאנשי קריית־שמונה מפגרים? שאם נהיה במנהלת הזו, נתיר לכולם להיכנס לנחל בלי שום מחשבה? למה הם חושבים שאנחנו לא מסוגלים לשמור על הניקיון? אנחנו לא עיר של חוליגנים!"
מגביה בן־עזרי את קולו, נסער. "אם יש תאונות, לא סוגרים את הכביש אלא מטפלים בכשלים. גם בחופי הים מלכלכים, וגם ברחוב, ויש דרכים להתמודד עם זה. למה אני צריך לשלם עשרות שקלים לאתר קמפינג כדי לישון על גדות הנחל? כמו שיש לי זכות להשתמש ברחוב, יש לי זכות ליהנות מהנחל בכל שעות היממה".
יוחנן דרום מהחברה להגנת הטבע מביע הבנה לכעסם של תושבי הגליל, אבל מסביר את הצד האחר. "בשאלה של מה קודם למה, זכות הציבור או זכות הטבע, הגישה שלנו אומרת שהטבע הוא החשוב יותר. גם מסיבות מוסריות, וגם כי אם נפקיר את הטבע הוא ייהרס ויאבד, והקהל לא יוכל להמשיך להגיע אליו. במקומות שהציבור מאיים להרוס את הטבע, אנחנו גוזרים על הציבור גזרה שאולי הוא לא יכול לעמוד בה, אבל בלעדיה לא יהיה נחל".
דרום מסכים כי גם אתרים מוכרזים שהכניסה אליהם בתשלום, כמו שמורות החצבאני והבניאס, ניזוקים מידי המבקר הישראלי. כנראה אי אפשר למנוע באופן מוחלט את הפגיעה בטבע במקומות שבהם האדם מטייל ונופש, הוא אומר.
"יש אנשים ששוטפים את הג‘יפים שלהם בתוך המים. אלו התנהגויות חזיריות ונוראיות, שבעבר היו שכיחות מאוד. היה ברור שצריך למנוע נסיעה של רכבים ליד החופים או גדות הנחלים. בלי מגבלות אולי יהיה נחמד לאותם קומץ פורעים, אבל כל השאר ייפגעו".
ומה באשר לאתרי הקמפינג המוסדרים? מדוע שם צריך לשלם כדי ליהנות מהמשאב הציבורי?
"אני לא אוהב את האתרים הללו, ומעדיף לנסוע לתורכיה וללון על שפת הנחל, כי שם יש מספיק נחלים. אבל כאן, עדיף שנלון רק במקומות מוסדרים ונשלם הרבה כסף וניאלץ אפילו ללכת מרחק עם הצידנית והמחצלת כדי להגיע למים. אני לוקח את האשפה איתי וצועד בשמש הקופחת אל המכונית ואין לי ברירה.
"אנחנו חייבים להטיל מגבלות על עצמנו, כי המשאבים שלנו מוגבלים. אנחנו לא שווייץ ולא תורכיה. גם מפעילי הקיאקים פוגעים מאוד בנחלים, וזה משאב שהם מקבלים חינם ופוגעים בו", מצטרף דרום בנושא הזה לטענותיו של בן־עזרי.
המקרה של הכנרת יכול להוכיח כי אפשר גם אחרת. כמו מעיינות העמק ונחלי הגליל, גם הכנרת הופקעה לאורך השנים מהציבור הישראלי. את חופיה ניהלו מאכערים שמנעו גישה חופשית אל המים, ודרשו דמי כניסה תמורת הזכות לשחות באגם. אלא שבשנת 2008 חוקקה הכנסת חוק המסדיר את הטיפול בחופי הכנרת, ואיגוד ערים כנרת שהוקם בעקבותיו החל בפעולות פיקוח ואכיפה באגם ובסביבתו, לרבות נושא הגישה למים ושמירת איכות הסביבה.
במהלך השנתיים האחרונות ביצע האיגוד עבודות שדרוג בחופים ובנתיבי הגישה בעלות כוללת של 40 מיליון שקלים. במסגרת המהפכה הונהג חוק עזר חדש שלפיו התשלום עבור החניה בחופי הכנרת נקבע בהתאם לזמן השהייה בחוף - ולא נגבה מראש בכניסה כסכום קבוע, כפי שהיה בעבר. בכל החופים קיימים כיום גם אזורי חניה ללא תשלום.
צוותי פיקוח ואכיפה של איגוד ערים כנרת ויחידת המתנדבים 'משמר הסביבה סובב כנרת' הוסמכו למסור דו"חות בגין עברות על כללי הבטיחות והניקיון, דיג אסור, עברות על חוקי הבנייה, פלישות לחופים ונהיגת כלי רכב ברצועות החוף. יוזמה נוספת שהנהיג האיגוד היא הפיכת חוף חלוקים שבמזרח הכנרת ל"חוף שקט" המאפשר למשפחות בילוי רגוע - ללא רעש, מסיבות ומוזיקה. לאור הביקוש הרב מצד הנופשים, מתוכננת הכרזה של חופים נוספים כשקטים.
האם נראה מהפכה דומה גם בנחלי הירדן? אנשי הצדק החברתי לא מאמינים שהדבר יקרה מעצמו. לאחר חג הסוכות הם מתכננים לקיים פעולת מחאה רומנטית: עשרות זוגות אוהבים יצעדו יד ביד על גדות הנחלים בשעות החשכה, יצפו בירח ויקוו שלא ייקנסו על ידי הפקחים, שממהרים לקיים את מצוות המועצה.
"המקום הזה הוא משאב לאומי, כמו ים המלח והשלג בחרמון", אומר בן־עזרי. "בכלל, המאבק שלנו הוא למעשה תמצית המאבק לצדק חברתי בישראל. נמצאים בו כל האלמנטים: צדק חלוקתי, אקולוגי, חברתי, דמוקרטי ומעמדי. אף אחד לא יודע מיהם האנשים שמחליטים על השימוש שלנו בנחל, וכולם רוצים להבין למה תושב דפנה או קריית־שמונה לא יכול להגיע לחורשה שבכפר־סאלד. אנחנו דורשים צדק".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם