האם אובמה הפקיר את המזרח התיכון להתחייבויותיו של אסד?
לנשיא ארצות הברית, מי שנבחר לעמוד בראש הכוחות המזוינים, אין את הפריווילגיה להכריז כי הוא עייף ממלחמות. האם ברק אובמה כשל בניהול המשבר הסורי? ימים יגידו, אך גם עמידה על סעיפי ההסכם עם רוסיה לא תקהה את הרושם העלוב שהותיר
אובמה. אגרוף ברזל או כפפות משי? צילום: איי.פי
כהן סבור שלמשפחות הנופלים זכות להיות עייפות ממלחמה, כמו גם לפצועים, לפגועים בנפשם או לאמהות השולחות את בניהן לקרב. כהן לא מזכיר זאת במאמר, אך מי שזיכרונו ארוך מספיק יודע: הוא עצמו שלח את בנו לקרב, ואפילו כתב בקצרה על הניסיון הזה - על בנו העונד סיכת קצין ולובש את מדי הריינג'רס. כלומר, לכהן שמורה הזכות להיות עייף ממלחמה, אך לא למי שנבחר להיות מפקד הכוחות המזוינים.
אמריקה מציינת בסתיו הזה 150 שנה לנאום גטיסברג של הנשיא אייב לינקולן. נאום קצר, נפלא, שנישא בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקאית בשדה המערכה רחב הידיים והספוג בדם שבדרום מדינת פנסילבניה.
"לינקולן ידע את כוחן של מילותיו להגדיר מטרות מלחמה", כתב ההיסטוריון גארי ווילס על הנאום הזה. ספרו "לינקולן בגטיסברג" שעסק בנאום ההוא זכה לכותרת המשנה: המילים שהמציאו מחדש את אמריקה. נראה שגם כהן מאמין בכוחן של מילים נשיאותיות. בסוף מאמרו הוא שואל: מישהו יכול לדמיין את פרנקלין רוזוולט או את אייב לינקולן מספרים לעולם שעייפו ממלחמה?
מי שתוהה על התועלת והנזק שבמשבר הסורי עד נקודת הזמן הנוכחית יכול להתחיל במאמר הזה. גם אם יד המקרה, ידו של ולדימיר פוטין, זימנה לאובמה הישג מסוים מול הסורים, וגם אם אכן תהיה התעקשות על מילוי כל סעיפי ההסכם האמריקאי-רוסי, אין בכך כדי להקהות את הרושם העלוב, הבטלני, שהותיר הממשל האמריקאי בשבועות האחרונים.
אובמה לא הוביל, הוא נגרר. אובמה לא החליט, הוא נסחף. שר החוץ שלו ג'ון קרי לא התכוון, הוא פלט. יכול להיות שפליטת פה אחת אפילו הביאה תועלת. ימים יגידו. בינתיים, רק על תוצאה אחת כבר אפשר להתחייב: המתקפה האמריקאית נדחתה לזמן בלתי ידוע. וכל השאר הוא רק השערות על מה שיהיה או לא יהיה.
תנאים של ידידות
בשנת 2007, בזמן שכהן ישב במשרד החוץ וניסה להבין איך לשקם את עיראק, ביקרה בדמשק ננסי פלוסי, מי שהייתה אז יו"ר בית הנבחרים של ארצות הברית. זה היה ביקור עגמומי, משונה. בדרכה לפגישה עם הנשיא בשאר אל-אסד עצרה פלוסי בירושלים לשיחה עם ראש הממשלה אהוד אולמרט.
הכחשות וכעסים. אולמרט צילום: נאור רהב
היא דמוקרטית, הממשל - זה של ג'ורג' בוש - היה רפובליקני. נסיעתה נרשמה, ובצדק, כמהלך פוליטי שמטרתו להביך את הממשל. כאשר נסמכה לצורך כך גם על מסר של אולמרט, למרבה מבוכתו, נחלץ ראש הממשלה להביך אותה בחזרה: הוא פרסם הודעה המכחישה את הודעתה.
זה לא היה אירוע נעים; אולמרט כעס, פלוסי כעסה, הבית הלבן כעס. שנה לאחר מכן, כאשר ישבתי במשרדה בגבעת הקפיטול וניסיתי לדלות את גרסתה לנסיעה הזאת - נסיעה שהעיתון "וושינגטון פוסט" זיכה גם בתואר "מזיקה" וגם בתואר "מטופשת" - אמרה לי שאיננה יכולה להסביר לי מה קרה. אנשיה הניחו שהתערבות של בוש אילצה את אולמרט להתכחש לסיכום מוקדם.
כמה חודשים קודם לכן נפגש מי שהיה השר לביטחון פנים אבי דיכטר עם ראש המועצה לביטחון לאומי, האמריקאי סטיבן האדלי, בוושינגטון והסגיר בדבריו את העובדה שהאמריקאים מתנגדים לשיחות בערוץ ישראלי-סורי בטרם יבואו על פתרונן סוגיות המטרידות את ארצות הברית. "כל עוד אמריקה רואה בעיה במעורבות הסורית בעיראק", אמר דיכטר, "ישראל לא תוכל להתעלם מזה" ; כלומר , לא תוכל לנהל מגעים בלי שהסורים יקבלו את ההתניה האמריקאית.
זה סיפור שראוי להיזכר בו על רקע התנהלותן ההדדית של וושינגטון וירושלים בשבועות האחרונים - שבועות של משבר בין וושינגטון לדמשק ושל תיאום מהודק ובלתי מופר בין ברק אובמה לבין בנימין נתניהו. לא שהשניים רואים עין בעין את המשבר. לא שלנתניהו אין דאגות הנובעות מן המשבר - דאגות שביטא בנאום "אם אין אנו לנו - מי לנו".
ובכל זאת, שיחות הטלפון התכופות עם אובמה ועם קרי מעידות על קרבה ועל יחסים ששני הצדדים נזהרים לא לקלקל. נתניהו נמנע ממתן עצות פומביות לממשל, אובמה מקפיד לעדכן באמצעות שר החוץ ולהדגיש בדבריו את מה שחשוב לישראל (איראן). לא תמיד צריך תנאים של חיבה כדי לבשר על ידידות מופלאה.
במזרח אין כל חדש
והנה עוד תזכורת מהימים הרחוקים ההם, המלמדת עד כמה הכל השתנה במזרח התיכון, ובכל זאת לא השתנה שום דבר. בסוף שנת 2006 הגישה ועדה, שבראשה הועמדו שני אריות של מדיניות החוץ האמריקאית, את מסקנותיה לנשיא. ג'יימס בייקר, שר חוץ לשעבר, ולי המילטון, סנטור חשוב, ישבו על המדוכה כדי להמליץ לבוש מה לעשות בעיראק.
בוש הציב תנאים, אובמה ויתר ופתח בשיחות צילום ארכיון: אי-פי
את מה שהמליצו לעשות - בוש לא עשה. למעשה, חלק ניכר מן הדברים עשה בדיוק להפך. כך לדוגמה בקשר לסוריה, שעמה המליצו מחברי הדוח לפתוח מחדש ערוצים של תקשורת, ובלבד שתעמוד בכמה תנאים.
מדוע ויתר בוש על ההמלצה הזאת? משום שבייקר והמילטון, במסווה של חידוש דרמטי, הציבו לסוריה בדיוק את אותם התנאים שהציב בוש עצמו. רק שאצלו באו התנאים כתנאי לחידוש היחסים, ואצלם כתנאי לאחר חידוש היחסים. הנשיא הניח שכך או כך סוריה לא תמלא אחר התנאים - הנחה סבירה.
יורשו אובמה ויתר על התנאים ופתח בשיחות - אך גם במקרה שלו התוצאה הייתה זהה. זאת מכיוון שסוריה עושה את מה שנדמה לראשיה שטוב לסוריה, לא את מה שנדמה לאמריקאים שטוב לסוריה. כך היה באמצע העשור הקודם, כך גם לקראת אמצע העשור הנוכחי.
אחד התנאים המרכזיים שהציבו בייקר והמילטון לסוריה היה: "וידוא של הפסקת הסיוע לחיזבאללה". זה היה לפני שבע שנים. עכשיו היו צריכים כנראה לכתוב הפוך: וידוא של הפסקת הסיוע של חיזבאללה לסוריה. אבל אלה תנאים מהסוג שאיננו מתמלא, לא אז ולא עכשיו. דוגמת חיזבאללה צריכה לשמש סימן אזהרה לכל מי שנדמה לו שהסכם אמריקאי-רוסי, ובעקבותיו החלטה של מועצת הביטחון, מבטיחים פירוק של סוריה מנשקה הכימי.
הרי ישנה גם החלטה של מועצת הביטחון הקוראת לפירוק של חיזבאללה מנשקו - החלטה שתווכה על ידי שרת החוץ רייס בסופה של מלחמת לבנון השנייה. וכן, גם אז הפגינו האמריקאים אופטימיות, לפחות כלפי חוץ, וגם אז נשלפו איומים שרמת המהימנות שלהם מפוקפקת. "נבהיר זאת היטב", אמרה רייס, "שאם תהיה בעיה, חיזבאללה יצטרך לעמוד מול הקהילה הבינלאומית". מסוג הדברים שעליהם אפשר לכתוב: אמרה, ונשארה בחיים.
shabat@maariv.co.il
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם