שר החינוך: "הרדיפה אחר ציונים שיבשה את דעתנו"
שי פירון מסכם שבעה חודשים בתפקיד: הוא לא פוחד מצמצום הבגרות, הודף את הביקורת על לפיד "כואב לי השיח הלקוי עליו", ומגן על תכניותיו לצמצום בחינות הבגרות: "יש לי בן שעבר את הבגרות בספרות בלי לקרוא אפילו ספר אחד"
הזרע נבט. פירון נסע לפולין, הדריך את התלמידים, הקשיב ודיבר, התרגש ודמע, ועל השיחה עם לפיד לא סיפר לאיש. "הייתי קרוע מחיבוטי נפש. בכל פעם שהתלמידים בכו ונצמדו אליי אמרתי לעצמי, אני נשאר איתם, ובכל שיחה על תיקון עולם אמרתי לעצמי, אני מצטרף ללפיד ומנסה להגשים מלמעלה. חזרתי לארץ, אמרתי כן, וחצי שנה אחר כך עמדתי בבית הנשיא לצדו של יאיר כשר החינוך.
עוד חצי שנה עברה, ובמהלכה טבע פירון את הסיסמה "להאמין, לאהוב, להצטיין", לימד פרק בהלכות צניעות את היהירים שבממשלה, הקפיא את בחינות המיצ"ב והקפיץ את המערכת לשמיים כשבחן בקול את פצצת ביטול הבגרויות. "ואחת לכמה שבועות אני אומר, מודה אני לקדוש ברוך הוא ואחר כך ליאיר", הוא מודה בגילוי לב. "אני לא שוכח לרגע שאני שר החינוך בזכותו ושהרכבת הממשלה התעכבה רק בגלל המאבק הממוקד על התפקיד הזה.
כרב וראש קהילה אתה נתפס כתומך בחלשים, בחולים, בנכים ובמעמד הביניים. לנאום הבכורה שלך בכנסת צירפת ילד אוטיסט. והנה חברת למנהיג שדווקא במשמרת שלך אכזב את כל אלה.
"לפיד בחר את עצמו לשר אוצר, אותי לשר החינוך ואת יעל גרמן לשרת הבריאות - שלושה תיקים שאיש לא רצה לגעת בהם בגלל מורכבותם וחוסר שביעות הרצון התמידית שהם מייצרים בציבור. אם לפיד היה רוצה מחמאות, הוא היה בוחר את משרד התיירות ויוצא סבבה לגמרי. יש מידה רבה של נבזות בטיעון שהוא אכזב כשהחליט לבחור באומץ במשרדים הקשים והחשובים האלה. כשאתה בא למשרד שיש בו גירעון של יותר משלושים וחמישה מיליארד שקל, ברור שתאכל הרבה קש עד שתגיע לאיזון. זה כמו שבעל מתחתן עם אשתו, שניהם צעירים ומלאי התלהבות, נכנסים להיריון, ומה מתחיל למחרת? הקאות, חולשה, מתח. ככה נוצרים חיים חדשים. כשמביאים לעולם חיים חדשים של עצמאות כלכלית, פרנסה מכובדת ותפיסה חברתית משתנה, הנסיגה הרגעית היא חלק מהעסק והתהליך מלווה בכאבים".
והמובילים אותו חפים מטעויות?
"ביני לבין יאיר יש חברות אמיצה, כמו שני בני שש עשרה שמחליפים ביניהם סודות. דווקא בגלל זה אני יכול להרשות לעצמי לומר שיש דברים שאולי היה צריך לעשות אחרת. אמירות שאולי ראוי היה לנסח באופן שונה. אבל המכלול, המכלול של מה שיאיר מנסה לעשות במשרד האוצר הוא הדבר האמיתי. מדובר בקבלת החלטות קשות, מנהיגותיות, בלי שיקולים פוליטיים קטנים או התחשבות ביחסי ציבור. לכן כואב לי כל כך השיח הישראלי הלקוי עליו. הוא אמר ככה, והוא אמר אחרת. בסדר, אז הוא אמר. מה קרה, אי אפשר לטעות בניסוח? אי אפשר להתחלק?"
הכעס מתמקד פחות באמירות ויותר במעשים, כמו למשל הכבדת המס, היחס לטייקונים, ייצוא הגז.
"יש הסכמים שהמדינה חתמה עם אנשי עסקים ואילי הון. זה לא קרה אתמול ותהליכים כאלה לא מבטלים בשעה. מערכת המשפט מתערבת, החוק מחייב הדרגתיות ולוקח שנים לבטל רעות חולות שנתחמו במשך עשורים. יש כללים של הפרות חוזים שאורכים שנים. השינוי לא בא ברגע. השינוי הוא תהליך שראשיתו מצער אבל אחריתו ישגה מאוד".
שניכם כבר עכשיו מתנהלים בעליצות. לא מזמן צפו בך נחנק מצחוק על דוכן הכנסת. מה גלגל אותך כל כך?
"הסיטואציה שבה צריך להגיד משהו על נושא שאני לא מבין בו כלום. הייתי שר תורן, כתבתי מאמר במחשב ופתאום עבר לידי השר יצחק אהרונוביץ, אמר שהוא צריך ללכת וביקש שאעלה על הדוכן ואשיב להצעת חוק במקומו. עליתי לדוכן, פתחתי את הניירות וראיתי שאני צריך להשיב על החדרת חפצים אסורים לבית סוהר, משהו כזה. ואני נאיבי, באתי לעסוק בחינוך, מה אני מבין בבתי סוהר? אז צחקתי. אני חושב שזו הייתה סצנה ממש חמודה. אפילו הפכתי אותה לשומר המסך בטלפון שלי. נחמד לראות את עצמך צוחק. מותר להיות בני אדם ולצחוק. הייתי שמח אם הייתי יכול לפעמים לצחוק יותר".
מתי יוצא לך להסתכל על זה?
"בחופש הגדול, בכל יום חמישי היינו יוצאים למוקדי בילוי לראות איך נראה הנוער שאני אחראי על חינוכו. היינו בהרבה מקומות, אבל המקום שהכי שבר אותי היה הסיור באלנבי. יש שם בני נוער ממש על הקצה. גם בירושלים יש בני נוער כאלה, בכיכר החתולות, או באילת, באזור המלונות, אבל שם זה איכשהו בסטייל. באלנבי זה היה ג'ורה. ממש גועל נפש בהתגלמותו. ישבתי שם לשיחה עם כמה נערים במצב קשה. חזרתי לאוטו בשלוש וחצי בלילה עם דמעות בעיניים על הבנים והבנות האלה. ואז פתחתי את הטלפון וראיתי את עצמי צוחק. זה קצת השיב את רוחי".
פירון הוא איש גדול ממדים, שמח, נלהב, כמעט היפראקטיבי. הרעננות התמידית המאפיינת אותו מולידה תוצרים של אמונה עמוקה, להט מוסרי ותוכניות גרנדיוזיות. על רקע שורת התמונות הארוכה של שרי המשרד לדורותיו התלויה מחוץ ללשכתו העמלנית - דיוקנאות אפרפרים, ייצוגיים, מכירים בערך עצמם - הפעילות שלו נדמית כלקוחה מעולמות תוכן אחרים.
דוגמה לכך אפשר לזהות בנאומו המכונן במכון ון-ליר בירושלים לפני חודשים אחדים. "חשוב שמשרד החינוך יהיה מקום קשוב", צוטט אז שר החינוך הטרי, "שיש בו לצד נחישות והנהגה גם הרבה מאוד ענווה.
פירון כיוון לעצמו, שכן יומיים לאחר מכן פתח את לשכתו לשיחה אישית עבור כל עובד הוראה שחפץ בכך. היוזמה הנאה, המכונה "שישי-אישי", מאפשרת לשרתים, סייעות, עובדי ניקיון, מורים ומנהלים להסב בלשכתו של שר החינוך ולשטוח בפניו בעיות ומצוקות או יוזמות והצעות.
בעוד קודמיו זכורים בעיקר בשל מאבקיהם המרים עם המורים, החלטות פוליטיות שנויות במחלוקת ומעורבות יתירה בתכני הלימוד, מעדיף פירון להתנות את השתתפותו בטקס הזיכרון הממלכתי ב"יד ושם" בהעברת שידור המלווה בכתוביות מותאמות לכבדי שמיעה. כששמע על מורה ערבייה שתלמידי ישיבה בירושלים יידו בה אבנים, נסע אליה לקלנסואה, דיבר איתה וחיזק את רוחה. למחרת הגיע אל הישיבה ללא תקשורת ועוזרים, שוחח עם התלמידים ולמד איתם דף מקורות על סובלנות, כבוד ואהבת אדם.
"אני חושב שכדי להתמודד עם משרד החינוך, חייבים להכיר את סוד הצמצום", אומר פירון בפשטות. "אסור שהשר יהפוך להיות אתה. אני לא השר. אני עושה דברו. אני במילואים. וכמו במילואים, אין חיים, אין משפחה, אין תחביבים, יש רק אפטר, ובזמן העומד לרשותי אני צריך להביא את כל מה שיש לי כדי שהדברים ייעשו הכי טוב".
שבעה חודשים מכהן פירון בתפקיד היוצק את תכניו לבבת עינו של כל אזרח בישראל - חינוך ילדיו. "אתמול בלילה, לפני שהלכתי לישון, אמרתי לאשתי, תגידי, את מאמינה, באמת מאמינה שאני שר חינוך?" הוא מספר. "כי זה תפקיד עצום. זה מטלטל. לפעמים אני מתפתה לשאול את עצמי, למה אני. אבל אז אני חושב שאדם מאמין לא עצום. זה מטלטל. לפעמים אני מתפתה לשאול את עצמי, למה אני. אבל אז אני חושב שאדם מאמין לא יכול להרשות לעצמו את השאלה הזו”.
בפרק הזמן הקצר במשרד הספיק לבטל את מסיבות העיתונאים המסורתיות והרבה להתכתב בעצמו עם הפונים אליו. בכך נוקט פירון מעשה לפיד, מדלג על מערך הדברור השמרני של משרדו, ומעדיף שיחה ישירה על פני הודעות רשמיות. הלשכה שלו מתפקדת כמו חמ”ל תוסס ועמלני והשר הנכבד מנצח על ההמולה. את מספר הטלפון האישי שלו לא שינה וגם לא את הסטטוס “רב”, המציף את הנייד שלו בשאלות הלכה אחת לדקותיים.
“אנשים מתקשרים אליי בכל מיני נושאים הכי אישיים, הכי הזויים, הכי לא צפויים”, הוא מחייך במבוכה. “השבוע נסעתי עם העוזרים שלי באוטו והטלפון היה על דיבורית. מישהי התקשרה ואמרה, שלום, הגעתי למשרד החינוך? אמרתי, כן. בבקשה. במה מדובר? והאישה אמרה שהיא אמא לילד בן שש, יש לה בעיה עם ההסעה בחינוך המיוחד, חברה נתנה לה את הטלפון של המשרד ואמרה, אם תתקשרי למספר הזה, יסדרו לך את הבעיה על המקום. זה היה כל כך מביך. כל כך מצחיק. האישה הזו בכלל לא ידעה שהיא דיברה עם שר החינוך. וזה גם לא חשוב כי הבעיה שלה טופלה בתוך שלוש דקות”.
1,800 מיילים הצטברו אצל השר ביממה האחרונה. לאחד יש שאיפה עזה לשרת בגולני אבל גם תיק פלילי במשטרה. לאחר אישה בהיריון עם סחרחורות. האם מותר לה לשתות ביום כיפור? פירון משיב לכולם בעצמו.
איך יש לך זמן?
“אני מוצא. באמצע הלילה, בהפסקות אוכל, בין הדיונים. בסופו של דבר יש אדם פרטי שצריך עזרה ואני יכול לפתור לו את הבעיה. אני אומר, כל מה ששר יכול לסדר בדקה, סימן שאפשר היה לפתור אותו בחמש דקות - רק שמישהו אדיש או אטום או חסר הבנה או חסר הקשבה טיפל בזה לפניי. סגרתי אלפי מקרים אישיים. רק שניים או שלושה הצריכו יותר מחמש דקות. קחי את הנתונים ותגיעי למסקנה לבד”.
כל המעשים הטובים לא סייעו לפירון כשהטיל על שולחן הפדגוגיה הארצית את הרעיון השנוי במחלוקת לצמצם עד כדי ביטול הדרגתי את בחינות הבגרות. המהלך העלה את קצפם של מומחים ובכירים, הסעיר את מערכת החינוך ועורר דיון נוקב על ערכם של בחינות במציאות משתנה והולכת. פירון עצמו הואשם בפופוליזם, בחוסר מקצועיות וביצירתיות יתר. “גם אם לא יקבלו את דעתי, לפחות הנושא עלה לדיון וכבר כמה שבועות שהוא עומד במרכז השיח הציבורי”, הוא אומר בהשלמה.
“כשהייתי ילד והחלטתי ללכת לישיבה, הדבר המרכזי שהפריע לאמא החילונית שלי הוא שאין שם מבחנים. היא הייתה שואלת, אתה תלמד כל היום ובסוף אפילו לא תקבל תעודה? הייתי מסביר לה שמדובר בתורה לשמה. הולכים לישיבה בשש, מתפללים, לומדים משבע עד אחת, אוכלים צהריים, מנוחה קטנה ושוב לומדים. אוכלים ארוחת ערב, מתפללים וממשיכים ללמוד עד אחת, שתיים בלילה. בשיח הזה בבית הייתה ההבנה שיש אנשים שלומדים יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, מתוך צימאון הלימוד”.
כמה תלמידים כאלה אתה מכיר?
“רובנו כאלה. אחד יעשה את זה בקולנוע, השני ברובוטיקה והשלישי בבית ספר מקצועי. בלי מבחנים, בלי ציון, רק עם פנסים. אם מדליקים את הילדים נכון, הם מאירים. לכי לבית ספר ותבדקי אם הדליקו לתלמידים פנסים. אם הם סקרנים או לא. אם אתה עושה מבחן, ובמבחן אין שום שאלה שלא עוסקת בפליטת הידע אלא גם במה אתה עושה איתו בחיים האישיים שלך, אז מה התועלת בציון? כשאני לומד את פרק עקדת יצחק, אני לא מצטט אותו ביובש. אני לומד על גבולות ההתמסרות, על הקשר בין אב לבנו. אם רק אדקלם את הפרק למבחן בבגרות, אז יש לי סמארטפון עם אפליקציה שבתוך שנייה לוקחת אותי לפרק הזה. בשביל מה אני צריך ללמוד אותו בעל פה?”
אנשי חינוך רבים מכירים בצורך בלמידה מעמיקה ועדיין רואים במבחני הבגרות כלי שאי אפשר בלעדיו.
“הכי אני נעלב מהמורים לספרות. לחשוד בי, שקרוי על שמו של ש”י עגנון, שלא מספיק שאמא שלי קראה לי שי, היא גם קראה לאחותי שירה על שמה של גיבורת הסיפור של עגנון, שאני נגד ספרות? אני אוהב ספרות ועדיין יש לי בן שעבר את הבגרות בספרות בלי שקרא אפילו ספר אחד. אני נגד העובדה שמסחרנו את הבגרויות לדעת. שהפכנו את המבחן למטרה ואת הלמידה המשמעותית לכלי".
“באים כל מיני אנשים ששוכחים שניהלתי בית ספר שזכה בכל פרס אפשרי, שכל החיים שלי עסקתי רק בדבר אחד, בהצטיינות, ואומרים, מה הוא עושה למערכת, הפירון הזה, הוא פוגע בה. הוא רוצה להפוך את החינוך לשאנטי. הם לא מבינים שאני רוצה להציע את שיטת המצוינות האמיתית. את נקודת המפלט וההצלה האחרונה של חינוך לשמו, של אהבה לשמה, של קשר עם תלמיד לשמו. הם לא מבינים שזו קריאה אחרונה לנוסעים ושאפשר לעשות את זה. ישבו אצלי בשבוע שעבר מנהלים מכל רחבי הארץ והתווכחו על הבגרויות ועל המיצ"ב. אמרתי להם, המשימה שלנו היא להראות לכולם איך אחוזי הבגרות יעלו בלי מבחני מיצ"ב".
מה הבעיה העקרונית שלך עם בחינות הבגרות?
"שהן שוברות אמון. אתמול הייתה לי שיחה מעניינת עם יאיר. אמרתי לו, הדבר המרכזי שעוד לא עשינו הוא להחזיר את האמון בציבור ובכלל זה את האמון בתלמידים - להזכיר להם שהם יכולים להצליח בלימודים גם בלי שוט הבחינות. אנחנו חיים בחברה שבה כל אחד הוא תחמן עד שיוכח אחרת. ההתייחסות של הממשלה לאזרח היא שהוא מרמה. אנשים טובים שחפצים בטוב נאלצים כל הזמן להוכיח שאין בכוונתם לתחמן. איך אני יודע לזהות ישראלים בחו"ל? אם אני מגיע לסופר ויש את המקום שבו אתה שוקל ורושם בעצמך את המחיר, אם מישהו מחייך שם סימן שהוא ישראלי, כי הוא חושב מה היה קורה אם שיטת תשלום כזו הייתה מתרחשת בארץ. אנשים רוצים להיות טובים אבל הממסד מלמד אותנו שאם אנחנו לא רמאים ולא ניסינו לרמות אנחנו לא בסדר. כל התפיסה השירותית באה לא ממקום של אהבת אדם, ולכן צריך את ארגוני החסד".
"מה השטויות האלה? למה אי אפשר לייצר מצב שבו מראש מאמינים בך? הרי עשרת האחוזים שגונבים ומרמים יעשו את זה גם אם תשמור עליהם. הרגולציה המהודקת לא תהפוך את האנשים ליותר אמינים. למה אנחנו לא מסוגלים להתנהל מול תשעים האחוזים שרוצים לחיות בחברה בריאה ולהתנהג כלפיהם באמון כפי שהם מתנהגים כלפינו ביושר? למה אם נופל פגז ליד הבית שלי והחלון מתנפץ, מס רכוש צריך שאני אחתום לו על תצהיר שהחלון לא היה שבור קודם?
"הייתי במפגש עם ראשי ערים שרצו להיות ערי חינוך. הם אמרו, תן בנו אמון, תן רגולציה. ואני אמרתי, אני משחרר לכם מחר את כל המערכת, אבל בתמורה גם המערכת המוניציפלית שלכם צריכה לתת אמון באזרחים. אני רוצה לדעת שאם אני חונה באדום-לבן ובא פקח ואני אומר לו שהורדתי את סבתי הנכה לקופת חולים, הוא יאמין לי. שאם לא הספקתי לשלם את הארנונה כי ישבתי שבעה, יאמינו לי ולא יגידו, לכל אחד יש שמונה סבתות שהוא הורג בכל שבוע מחדש. אני אומר, מדינת ישראל בשלה לתת אמון באזרחיה. לאזרחים נמאס שלא מאמינים להם. מי שמרמה, שיקרעו אותו בסנקציות הכי חמורות, אבל על כל השאר צריך לסמוך. לנהוג בו באהבה, ביושרה, בנינוחות. האובססיביות של הבקרה מיותרת לגמרי".
איך כל זה מתורגם לחינוך?
"אם האמון מתחיל מבראשית, מכיתה א' רואים פירות. ברור שיש עשרה אחוז שצריכים שיחזיקו אותם קצר, אבל המיינסטרים צריך להיות אמון ביכולת ולא בדיקות של ציונים ושיעורי בית. סבתא שלי הייתה אומרת, כשלוקחים חול ולוחצים חזק הוא יוצא מבין האצבעות. מצב הצבירה שלו לא נשאר אותו הדבר. לחץ מייצר סדק. לפעמים לחץ גם מייצר שמן זית, אבל רוב השיח צריך להיות מושתת על אמון. תאמין בתלמידים שלך, בילדים שלך, בנוער שלך, והם ישיבו לך אמון בחזרה. מטריף אותי שבתוך השיח על כמה בגרויות יהיו ועל אילו בגרויות נוותר, יש אמירה שאם לא תהיה בחינה, התלמידים לא ילמדו. או גרוע יותר, אם לא תהיה בחינה, המורים לא ילמדו.
"השתגעתם? כמה מוגלה ורוע גלומים במשפטים האלה. אתם אומרים שהתלמידים לא ילמדו? לא נכון, עובדה שילדים שהולכים למגמות אלקטרוניקה, קולנוע או מוזיקה לומדים בלי שאף אחד ישב להם על הראש, בלי שום ציון או מבחן, רק כי הצליחו למצוא את נקודת החוזק שלהם. ילדים רבים הולכים לתנועות נוער, נהיים מדריכים, מקדישים ימים ולילות לפרויקטים ולתוכניות מדהימות. מישהו נותן להם על זה ציון או בוחן אותם? אף אחד. הם לוקחים אחריות. המשפט הזה שאם לא יהיו מבחנים התלמידים לא ילמדו הוא טעות. הוא מחנך את התלמידים להיות אנשים קטנים.
"מדינת ישראל היא היחידה בעולם שיש לה 400 טפסים שונים לבחינות בגרות. מדינת ישראל היא היחידה בעולם שמשקיעה 310 מיליון שקל רק על האופרציה של בחינות הבגרות, על השמירה שלא יעתיקו, על ההשגחה בבחינה, על הבדיקה וחיבור הטפסים. ברוב המדינות מדובר בשלושה עד עשרה טפסים. מה קרה לנו? מה קרה למערכת החינוך שדורשת כל כך הרבה בגרויות בשלוש שנות תיכון? היסטוריה חשובה, גם תנ?ך, גם ספרות, אפילו שבעה מבחנים בשבעה מקצועות. אבל איך הגענו לארבע מאות? איך הגענו למצב שילד מגיע לבית הספר ומכיתה י? אין זמן לשיח אישי, להסתכל לו בעיניים, להבין מה עובר עליו, כי כל הזמן צריך להספיק ולהספיק".
"ישבתי עם אשת תקשורת שאמרה לי, תבטל הכול, רק לא את בחינות הבגרות בספרות. אמרתי לה, שלושה דברים קרו בחודש האחרון, הראשון, סקר התלמידים שרצו לבטל את הספרות כבחינה קשה ומיותרת בעיניהם, השני, סגירת הפקולטות למדעי הרוח בחלק מהמכללות מחוסר נרשמים, והשלישי, הדיווח שאחוזים ניכרים מהתלמידים לא לומדים דרך קריאת הספרים אלא דרך תקצירים. על כל זה לא השמעת קול, על כל זה לא כתבת וצעקת, על מה את שואגת? על ביטול הבחינה. וזה כי הבחינות הן בגד השקר שהחברה עוטה על גופה כדי לפטור את עצמה מהשאלה המהותית: למה לא לומדים בישראל מדעי רוח. למה לא קוראים ספר. למה המורים מפספסים את התלמידים ברמה האישית".
אם תלמידים יאהבו ספרות, לא תהיה להם בעיה להיבחן.
"כשאני הייתי ילד, לימד אותי מורה לספרות את "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו". אני זוכר אותו מסתובב בכיתה הלוך וחזור ובוכה, ממש בוכה. ומביא לכיתה עמוד ופטיש וקובע את העמוד בקיר כדי להמחיש לנו מה קרה ביצירה הספרותית ומביא מהבית בגדים של שני תלמידי החכמים ומלביש אותנו בכובע וחליפה. הייתי ילד בכיתה ח? והבן היחיד בשכבה שעשה חמש יחידות מורחבות בספרות. למה? כי המבחן לא היה המטרה, רק התוצאה. המבחן לא היה השוט. אני לא נגד מבחנים או בגרויות. אני אפילו לא אומר מה דעתי על מקצועות הבגרות השונים. אני רק אומר, הרדיפה אחרי בגרויות מרובות כל כך שיבשה עלינו את דעתנו. משהו ביכולת לראות את הלמידה לשמה הלך אצלנו לאיבוד. אני לא נגד מבחנים. אני רק אומר שהם לא הזהות שלנו ושלא ייתכן שהעולם החינוכי בישראל יתנהל בטבלאות והשוואות. לכן הקפאתי את המיצ?ב, כי הוא גרם בדיוק לזה.
"מבחני בגרות במתכונת הישנה צריכים להיבדק היטב, בכלים מדעיים. כל המדינות שהציגו רפורמה והצלחה בחינוך עסקו בשאלה איך מתאימים את המבחנים למאה העשרים ואחת. מספרים לי דקאנים של פקולטות שונות איך מגיעים אליהם סטודנטים שלא יודעים לבטא רעיון בעל פה, שמתקשים להתמודד עם שאלה חקרנית אבל מחוללים נפלאות באמצאות פרזנטציה. אולי במאה העשרים ואחת בחינת בגרות היא כתיבת עבודה? ואולי פרויקט גמר? מי אמר שהמתכונת הזו, שבה אתה מתיישב ופותר שמונה שאלות בשיטה אמריקאית היא האופציה היחידה למדידת היכולות שלך? אני לא כופר בה, אבל גם אומר שקידשנו משהו שהפך בבואת הכול והגורם המתסיס, לא הגורם המשקף. קידשנו משהו שעובד על דקלום, בקיאות ולא הפנמה. הפכנו אותו מגורם מניע למעודד נסיגה.
איך אפשר להפוך את הבגרות לגורם משקף?
"למשל הבגרות באלקטרוניקה, אפשר להחליט על פרויקט קבוצתי שיאפשר לכל ילד להביא את היכולות שלו. אחד יש לו שכל חריף, יהיה מתכנת. השני יצירתי, השלישי יש לו ידיים טובות, הוא יהפוך את הרעיון למוצר. ביחד הם מביאים פרויקט ומקבלים בו ציון 95. כך גם בפרויקט גמר בקולנוע: האחד צלם, השני תסריטאי והשלישי מפיק. זה העולם שאנחנו חיים בו היום, כשכל אחד מביא את הדבר המיוחד לו. אם נתעקש על תבניות למידה מיושנות, נלמד את התורה של אתמול".
עולם חייב מדדים. בלעדיהם אי אפשר להתקיים.
"זה נכון, השאלה רק איך בונים את המדד, איך מייצרים מדידה שתשקף את העולם שאנחנו חיים בו. המדד צריך להתייחס לשילוב של צרכים מיוחדים, לאלמנט האנושי, לשיעורי חינוך, לטיולים והעשרה. כשעיר מסוימת מגיעה למקום הראשון במדד הבגרות זה פתטי בעיניי. באמת יופי. כל האנשים העשירים שיכלו לקנות דירה במיליונים הביאו מנהל נהדר ליישוב ושילמו הון לשיעורים פרטיים ועכשיו הם במקום הראשון במדד הארצי. ממש מחיאות כפיים. כמה ילדים של חינוך מיוחד יש שם? כמה ילדים יש שם שאין להם כסף לשיעורים פרטיים? אני מאמין במדדים ומאמין במבחנים, אבל בעיקר אני מאמין בדיאלוג. כרגע אני מחולל את השיח על הבגרויות והמיצ"ב. העובדה שכמעט לא עובר שבוע בלי כתבה או מאמר פרשנות בסוגיית כן לבטל או לא לבטל את הבגרויות היא הדבר הנכון ביותר בעיניי. צריך לעורר דיון ולייצר תסיסה עמוקה. שפעם אחת לא נשאל את עצמנו איך, אלא לשם מה?
שאלת ה"לשם מה" מעבירה את האחריות מהמורים אל התלמידים. לא כל תלמיד מסוגל לשאת על כתפיו הצעירות עול כזה.
"אני מאמין באחריות מגיל צעיר. הדבר דומה לרוכב אופניים. בהתחלה לומדים על תלת-אופן. אחר כך גלגלי עזר, אחר כך גלגל אחד ומוט ואז ההורה המסור עוזב אותך, נותן דחיפה ואתה רוכב לבד. האם אנחנו באמת מלמדים את התלמידים לרכוב בסוף לבד? תראי מה קורה היום: הילד עוד לא הגיע לבית הספר וכבר הוא מקבל קורס הכנה לכיתה א' ושיעורים פרטיים לאורך התיכון וקורס הכנה לצה"ל ולפסיכומטרי. הלו, ומתי אתה? מתי תיקח אחריות ותלמד לנסוע לבד על האופניים שלך? אני אומר, יש גבולות. אבל צריך ללמוד לנוע בתוכם בחופשיות. אם במגדל הגבוה בעזריאלי לא הייתה חומה של מטר, אנשים לא היו מתנועעים על הגג בחופשיות. הם היו עומדים רועדים בפינה. מתי צריך חומות? כשהן מייצרות תנועה. כשהן מאפשרות לאור להיכנס פנימה. בית ספר צריך לייצר גבולות, אבל באופן שיתבע מכל ילד למצות את מרב כוחותיו הוא, ולא באמצעות מדדים כלליים הדורשים אחידות מקבוצה שמורכבת מאינדיווידואלים".
אתה באמת מאמין שהמורים מספיק איכותיים לאידיליה כזו?
"צריך לזכור שהמורים אחראים לתוצאה הסופית, ואם הם לא יקבלו את המעמד החברתי והכלכלי שהם ראויים לו, ממש כמו גיבורי תרבות, לא נגיע ליעד. פעם המילה מחנך הביאה איתה הילה של קדושה ואצילות. גם היום יש מורים מעולים אבל השיח עליהם הפוך. צריך להיזהר מלחבוט במורים ונציגיהם, כי הנזק המצטבר מהשיח הזה גדול מתועלתו. המאמר הראשון שכתבתי בעיתון, בגיל עשרים ושמונה בערך, היה בנושא הזה. הייתי אז רב קיבוץ עין הנצי"ב. בדיוק התרחש רצח רבין, שטלטל אותי מאוד. כתבתי מאמר ל?הארץ? וקבלתי על כך שכשאתה מגיע למילואים ויוצא לשמירה עם החבר החילוני, בסוף השיחה החילוני אומר, אתה משהו מיוחד, אתה חריג, כל השאר לא כמוך. אבל באותו רגע בדיוק יושבים בעוד אלף עמדות עוד שני זוגות כאלה, ובכולם החילוני אומר לשני את אותם הדברים. אני חושב שהטובים הם הרוב. אני פוגש הרבה הורים שאומרים לי, הרמה של המורים בארץ נוראה, רק במקרה המורה של הבן האישי שלנו מעולה. אני אומר, שכל אחד יתמקד בבקשה במורה האישי המעולה של הבן שלו, וכך יתגלה שיש מאות ואלפי מורים שמחוללים את המהפכה שלי מלמטה".
פירון, בן 48, אב לשישה וסב לשלושה, הוא בן להורים חילונים שחזר בתשובה. הוא למד בישיבות מרכז הרב ושבי חברון ולאחר שירותו הצבאי למד משפטים ושימש כעמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בתחום זכויות אדם. בגיל 26 כיהן כרב קיבוץ עין הנצי”ב ולאחר מכן כרב בית הספר הקיבוצי בשדה אליהו. בתקופה זו עסק בקירוב בין דתיים לחילונים והקים את מדרשת “ללכת בדרכיו”.
ב־95’ היה לראש אולפנת ישורון בפתח תקווה, במסגרתה הקים את מוקד “כוח לתת” ואת גן אלו”ט לילדים אוטיסטים. תחת ניהולו זכתה האולפנית בפרס חינוך מחוזי, בפרס החינוך של החמ”ד ובפרס החינוך של בית הנשיא. ב־2002 דורג המוסד החינוכי בהנהלתו כאחד מעשרת בתי הספר הטובים בישראל. ב־98’ הקים פירון עם הרב יובל שרלו והרב דוד סתיו את ישיבת “אורות שאול” בפתח תקווה. בתקופה זו היה פעיל למען זכויות אנשים עם מוגבלות והישיבה בראשותו הדגישה שילובם של תלמידים מיוחדים. בשנים שקדמו לכניסתו לפוליטיקה שימש כמנכ”ל עמותת “הכול חינוך” לקידום החינוך בישראל.
פירון הוא דתי־לאומי שהתנגד לתוכנית ההתנתקות אך גם לסירוב פקודה ולנקיטת מחאה אלימה. ב־2013 הביע תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית ובפינוי יישובים מבודדים ביהודה ושומרון תמורת שלום אמת. משנתו הלאומית־חברתית־פוליטית ניזונה מדרך האמצע, או כפי שהוא עצמו מעדיף להגדיר, “מפלגת הגם וגם”.
“כששאלו את הרבי מקוצק מה דעתו על שביל הזהב, הוא אמר שכל האנשים הולכים בקצוות ורק חמורים הולכים באמצע”, מחייך פירון. “ואנחנו גדלנו על הרעיון הזה, שרק חמורים הולכים באמצע, ולכן ארץ ישראל ותורת ישראל זה ללכת עד הקצה. רק כשגדלתי והתבגרתי ובאמת רציתי להיות מנהיג של כלל ישראל, הבנתי שאולי החמורים הולכים בקצוות ושללכת בקצה זה תמיד פינה חמה ונוחה אבל גם סוג של הפקרת הנצח, הפקרת השלם.
“למדתי בישיבת מרכז הרב, אצל הרב טאו שייצג את הזרם החרד”לי הממלכתי בשנים שהייתה מחלוקת גדולה בין גוש עציון לבין מרכז הרב. ופעם אחת באתי לרב טאו ושאלתי אותו שאלה שכנראה הייתה מאוד מתריסה או מטלטלת, מאוד בוחנת את הדברים עד הקצה. הרב טאו חשב רגע ואמר לי, אתה יודע, אתה צריך ללכת ללמוד אצל הרב יהודה עמיטל. בדיוק עמד שם מישהו מהבחורים המבוגרים בישיבה והוא אמר לי, כנראה שלא הבנת, אבל הרב טאו העליב אותך, הוא בעצם גירש אותך לרב עמיטל. והמשפט הזה כל כך סקרן אותי שהלכתי לרב עמיטל ודיברתי איתו.
“המון פעמים בחיי דיברתי עם הרב עמיטל, למרות שמעולם לא הייתי תלמיד שלו. וממנו למדתי את תורת הגם וגם. את שביל הזהב. הייתה לו היכולת מצד אחד לא לשבור גבולות ומצד שני להגיד מה שכל כך הרבה אנשים רוצים להגיד ולא מסוגלים. המון פעמים, כשאני רוצה להגיד משהו שלא מקובל, התמונה של הרב עמיטל קופצת לי מול העיניים, ותרי”ד המצוות שלו, שכוללת את המצווה הנוספת אחרי תרי”ג - “והיית נורמלי”. יש מצווה כזו והיא לא קיימת בתוך השיח המוקצן.
“הרב עמיטל לימד אותי להפוך לחבר בסיירת שביל הזהב, שאני קורא לה סיירת הגם וגם. לא או אשכנזי או חילוני או דתי או שמאלני או ישראלי או יהודי או דמוקרטי או מרכז או פריפריה. זה גם וגם, וההפך מסיירת החורבן שמבטלת את האחר וכופרת בלגיטימיות שלו.
“הרב עמיטל סיפר על האדמו”ר הזקן, מייסד שושלת חב”ד, שישב בחדרו ולמד תורה. בחדר הסמוך ישב בנו, ובשלישי נכדו התינוק בעריסה שהחל לבכות. כשהבכי התגבר, פסק האדמו”ר הזקן מלימודו, עבר אל החדר השלישי ולקח את התינוק בידיים. נכנס לחדרו של הבן שהיה שקוע בלימודו ואמר לו את המשפט האלמותי: מי שלא שומע בכי של תינוק בזמן שהוא לומד תורה, עדיף שלא יפתח ספר תורה כלל. המילים האלה, ‘לשמוע בכיו של תינוק’, הן הדי־אן־אי שלי. זה כל התורה. זה קול הדם. זה קול התמצית. זו המטרה שלי במשרד החינוך: לשמוע בכיו של תינוק”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם