שטח הפקר: בפזורה הבדואית אין ריבון ואין חוקים
400 מתושבי הכפר הבדואי חורה נסים מבתיהם מחשש לחייהם ובנבטים הורסים בית קברות באין מפריע. כך נראית מדינה שוויתרה על ריבונותה
בשבת האחרונה נורה למוות באזור כסייפה האשם אבו אל-קיעאן, תושב חורה בשנות ה-20 לחייו. פחות משעה אחרי הרצח לא ניתן היה לאתר ברחבי המועצה המקומית של חורה אפילו נציג אחד מגברי שבט אל-נבארי. 400 איש מבני השבט, החשוד שממנו יצא הרוצח, קמו בתוך דקות ונמלטו מהיישוב, זקנים וצעירים, לאזור דימונה.
גם ראש המועצה המקומית של חורה, ד"ר מוחמד אלנבארי, נאלץ לברוח מהיישוב שבראשו הוא עומד. שלושת הימים הבאים נחשבו לימים של רתיחת הדם; ימים שבהם למי שמזוהה כבן השבט שממנו יצא הרוצח לא כדאי להיראות בסביבתו של מישהו מהשבט של הנרצח. איך יודעים מי הרוצח? בקלי קלות. חקירות רצח מורכבות הן עניין למשטרה. בתוך היישוב אין מי שלא יודע במי מדובר.
הסיבוב הראשון בקרב הזה החל למחרת הבחירות המוניציפליות הקודמות, בנובמבר 2008. ד"ר מוחמד אל-נבארי, איש מצוין בעל מוטיבציה גבוהה והרבה רצון להרים את היישוב לשמים, ניצח את הבחירות חרף היותו נציגה של משפחה קטנה יחסית.
לא עברו 24 שעות מסגירת הקלפיות, וכמה תיכוניסטים בני השבט המובס, אבו אל-קיעאן, נכנסו לחנות מכולת מקומית ויצאו ממנה כעבור דקות, משאירים על הרצפה את המוכר, צעיר בן משפחתו של ראש המועצה הנבחר, ללא רוח חיים וסכין נעוצה בגבו. כעבור כמה ימים של מהומות דמים ופצועים נחתמה הפסקת אש ראשונית, שפרטיה נחשפו כאן בעבר.
מדובר במסמך שנושא איתו דרישת שלום מתרבויות רחוקות ולא ממש מתחבר למציאות של מדינת חוק מסודרת. אלה מבני אבו אל-קיעאן שחתמו על ההסכם (כמחצית השבט) נדרשו להישבע כי לא הם ששלחו את הרוצחים, לשלם כמה מאות אלפי שקלים כדי לפדות את חייהם וליטול על עצמם רשימת התחייבויות שהייתה אמורה בשלב הראשוני להבטיח את שלומם.
"ישמור אבו אל-קיעאן על אי-כניסה לשכונות אל-נבארי לנצח, לא ברגליו ולא ברכבו. ואם יעשה זאת אחד מאנשיו אפילו במקרה, ויפגוש אותו אחד מאנשי משפחת אל-נבארי ויהרגהו, לא תהיה נקמה ממשפחת אבו אל-קיעאן", סוכם.
על אנשי השבט שממנו יצא הרוצח נאסר גם להגן על מי מיריבי שבטו של הנרצח ואף לנסוע ברכבו של אחד כזה. בנוסף, נאסר עליהם להיכנס לבית הספר התיכון המקיף על שם יצחק רבין, לקבל טיפול במרפאות קופת חולים לאומית ובתחנה לבריאות המשפחה "וזאת לנצח", וכן להיכנס לבניין המועצה המקומית, לדואר, למפעל הפיס ולספרייה.
כדי להתאים את שגרת החיים בחורה לנוסחה החדשה שנקבעה, שינה היישוב את פניו. בני אבו אל-קיעאן פרשו מהתיכון המשותף על ילדיהם ומוריהם ופתחו לעצמם בית ספר נפרד בבניין ישן ששימש בעבר את בית הספר היסודי. מכורח הנסיבות נפתחה אצלם בשכונה שלוחה פרטית של קופת חולים. חברי המועצה מבני המשפחה נאלצו להפסיק להגיע לישיבות המועצה, שכן אלה התקיימו בבניין שנאסר עליהם, כאמור, לעבור את סף דלתו.
בתום חקירה של ימ"ר נגב הוגשו בזמנו כתבי אישום באשמת הריגה נגד שניים מהאחראים למותו של אל-נבארי הצעיר, אבל לכל תושב בחורה היה ברור שאין שום סיכוי בעולם שהמשחק הזה יסתיים ב-1:0. השבוע הגיעה ככל הנראה הנקמה. האשם אבו אל-קיעאן, בן משפחתם של המעורבים ברצח הקודם, שילם עליה בחייו.
לפני כמה חודשים פרסמתי כאן ראיון עם ד"ר מוחמד אל-נבארי, ראש המועצה של חורה. איש מלא אמביציה שהקים מערכת חינוך מצוינת, פיתח את התעשייה המקומית והעלה במאות אחוזים את גביית הארנונה.
נכון לשעת כתיבת הטור הזה כל 400 הגברים בני שבט אל-נבארי, עם ראש המועצה שלהם, נמצאים בגלות. זה הכי רחוק שאפשר מהדמוקרטיה הישראלית המתקדמת. החברה הישראלית מביטה מרחוק במה שנעשה אצלם כאילו מדובר בסרט בערוץ 8 ולא בחיים אמיתיים שמתרחשים ממש כאן, כמה קילומטרים מבאר שבע.
פרקליטת מחוז הדרום לשעבר יסכה ליבוביץ תיארה לפני כמה שנים בעדותה בפני ועדת גולדברג מה קורה פעמים רבות כשהתיקים הללו מגיעים לבתי המשפט. ליבוביץ השתמשה כדוגמה במקרה ספציפי של סכסוך בין שני פלגים, שהסתיים ביריות ובפצועים, "תיק שבאוכלוסייה אחרת היו מתייחסים אליו מאוד-מאוד בחומרה עם מאסרים מאוד ארוכים", העירה.
"ואז התרחש הדבר הבא: אחרי שכבר נגמרה פרשת התביעה, מגיעים לבית משפט, אומרים: 'טוב, הייתה סולחה, משפחה א' שילמה למשפחה ב' כך וכך. באמת סכומים פנטסטיים. ואז מהלכים אימים על בית המשפט. אומרים: 'זה סכסוך של שנים. ואם חלילה הנאשמים האלה ירצו מאסר, ילך לטמיון כל העמל של השגת השקט. עכשיו, אם מישהו הולך לבית סוהר מפני שהוא ירה ופצע באופן מאוד חמור אדם אחר, אז על מצפונו של בית המשפט אם ימשיכו שם פרעות באזור. . .'
"ובתי המשפט מתחשבים בזה. . . ואני אומרת לכם שבתי המשפט בהרבה מאוד מקרים מתפרקים מסמכויותיהם ואומרים 'בסדר, זה יסתדר שם, אני לא רוצה עוד פעם את כל היישוב הזה בוער'. ויישובים כאן בוערים ושורפים אחד לשני את הבתים ודוקרים ויורים ומערב פרוע. . . אנחנו חרגנו מזמן מהמידה שמדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה לומר 'אין כאן ריבון, אין כאן מי שמכתיב, אין כאן מי שאוכף'".
השופט המנוח אליהו נאוי, לשעבר ראש עיריית באר שבע ומי שהיה אחד המומחים הגדולים לחברה הבדואית, טבע פעם את הנוסחה הבאה: "עד גדרה יש אלוהים ויש שלטון. מגדרה עד באר שבע יש אלוהים ואין שלטון. מדרום לבאר שבע אין אלוהים ואין שלטון".
זה הפך לריטואל. אחת לתקופה מגיע אחד מתושבי נבטים שבנגב אל בית העלמין של המושב ומוצא אותו כמו אחרי מלחמה. פעם נפרץ חדר הטהרה ונותצו בו השיש והמדרגות, בשאר הפעמים היו אלה המצבות שנופצו ופורקו.
זה מה שאירע גם לפני כחודש. אנשי המושב שהגיעו לבית העלמין גילו לזעזועם מצבות שבורות כששבריהן מפוזרים סביב. לבית העלמין הזה יש שכנים קרובים; שבט בדואי שהתיישב במקום לפני כמה עשרות שנים ומאז הולך וגדל, הולך ומתפרש. במושב היו מי שסיפרו השבוע שתקופות של מתיחות ביטחונית או מדינית מעלות את מספר הפגיעות בקברים.
כך או כך, תמונות של בתי עלמין מחוללים מפולין או מגרמניה היו מתקבלות אצלנו כנראה בזעזוע רציני יותר. חילול הקברים בקיבוץ מזרע מלפני עשרה ימים כמעט לא קיבל כיסוי. על מה שאירע בנבטים לא שמענו בכלל, ואם זה היה תלוי בקברניטי המושב, כנראה שלא היינו שומעים גם הלאה.
מישהו שם סבור שלא כדאי להרגיז את הבדואים עוד יותר. תסמונת האישה המוכה. במשטרת מרחב הנגב דיווחו השבוע על מאמצים שהשקיעו בניסיון למצוא את האחראים למעשה. בינתיים, טביעות אצבע שנמצאו במקום הובילו אל ילד בדואי בן שתים עשרה וחצי, שבקרוב יוגש נגדו כתב אישום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם