כבר עשור שבתיהמ"ש מתעמרים בלוחם הצדק
אין שופטים בירושלים: עשר שנים לפרשת חושף השחיתויות ברשות המסים רפי רותם. חזרה לתיק ולפסק הדין שהותירו אותו חסר כל
כמעט תשע שנים עברו מהיום שבו נחשף כאן לראשונה סיפורו. תשע שנים שבהן נשבע להילחם בשחיתויות ברשות המסים ונתקל בחומה בצורה. משטרת תל אביב, שנגד כמה מראשיה התלונן בעבר, עצרה אותו פעם אחר פעם ללא סיבה ונאלצה לשחרר אותו שוב ושוב בהוראת בתי המשפט. אנשי פרקליטות המדינה, שעמם נאבק בבתי משפט, ניסו להדביק לו תיקים של אלימות, ללא הצלחה. ספק אם היה עוד מקרה של חושף שחיתויות שהעז להתייצב כך מול המערכת, לספוג את כל האש ולא להתכופף. והמחיר כבד.
בשבוע הזה בחרנו לחזור אל פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, פסק הדין שהחל את הכל. תיק עב/ 5883, המסמך שקבר את רותם חמש קומות מתחת לאדמה ושאת החלטתו נהנה עד היום לצטט כל מי שמבקש לנגח אותו. המסמך שאפשר לרשות המסים לזרוק את קצין המודיעין המצטיין שלה הביתה אחרי למעלה מ-20 שנות עבודה, בלי פנסיה ובלי פיצויים.
חמישה ימים אחרי שפתח את הפה על מה שנעשה אצלו ביחידה, הגיעה התלונה הראשונה נגדו מטעמו של קצין הביטחון של המכס. שבוע וחצי אחר כך זומן לחקירת משטרה, אחרי שראש מדור חקירות ביחידה "נזכר" פתאום, ממש ביום שבו קיבל קידום, שכמה חודשים קודם לכן רותם איים עליו. יום אחרי סיום החקירה פנה הממונה עליו ללשכת הבריאות המחוזית וסידר לו זימון לוועדה פסיכיאטרית. עוד כמה ימים עברו לפני שהוגשה נגדו תלונה נוספת בחשד ששרף דלת באגף שבו עבד. התיק הזה, בדיוק כמו זה שקדם לו, נסגר כשהתברר שרותם כלל לא היה באזור באותו היום.
כשמנהל רשות המסים, איתן רוב, ביקש להעביר אותו ליחידה אחרת שבה יוכל "להזיק" פחות, רותם מיהר כאמור לבית הדין לעבודה, שם נתקל בשופטת ורדה סאמט. ההליך שניהלה סאמט, כפי שיובהר כבר, היה מהעקומים שהתנהלו במערכת המשפט. שנה וחצי אחרי שהמליצה לו לצאת לחופשה ללא תשלום והותירה אותו ללא פרנסה בהמתנה לפסק דינה, חיברה נגדו השופטת פסק דין נדיר, שנשען כולו על אוסף ניירות שהוגש לה, בלי לשמוע ולו עד רלוונטי אחד.
בסוף 2002 הגיע בכיר הסוכנים שהפעיל רפי רותם לפגישה איתו וזרק באוזניו את הפצצה. בכירים ביחידת החקירות המובחרת של רשות המסים מעבירים מידע לעבריינים. הסוכן נקב בשמו של שמואל גונן, ראש מדור חקירות. רותם, המום מהמידע, העביר אותו במהירות לממונה מחלקת החקירות, רפי עמיאל, אף שידע שגונן נחשב אחד ממקורביו. כעבור חודשיים, כששום דבר לא זז בעניין, קם במהלך כינוס עובדים והחליט להוציא הכל החוצה. "יש כאן גורמים בכירים שהם חברים של עבריינים מיעדי המחלקה הזו", הדהים את הנוכחים.
כמה חודשים אחר כך, כשהבין שלאיש אין עניין לחקור את החשדות החמורים, פנה למשטרה. כמה חודשי חקירה עברו לפני שעמיאל וגונן נעצרו לחקירה. בסופה, צריך להדגיש, נסגרו התיקים נגד השניים. הראשון מחוסר אשמה, השני מחוסר ראיות. ולמרות זאת, חומר החקירה שנאסף בתיק היה מסמר שיער. גונן, התברר, מקושר מכף רגל ועד ראש לעבריינים מיעדי החקירה של המחלקה שבה הוא עובד. אצל חלק מהם בילה באירועים משפחתיים; עם אחרים התגלה שניהל שיחות טלפון בשעות שבהן התנהלה נגדם חקירה. באשר לעמיאל, התברר מאוחר יותר כי עם מכריו נמנו גם יעדי חקירה של היחידה.
מהיום שבו החל להתריע על מה שנעשה, הפך רותם יעד להתנכלויות בלתי פוסקות, עד שבסופו של דבר הוחלט בהנהלת רשות המסים להעביר אותו ליחידה שעוסקת בנושאים פחות רגישים, שבה לא יפריע לאיש. ועוד פרט אחד אחרון בטרם נעבור אל התיק המשפטי עצמו: ביוני 2005, אחרי שהזהיר את רותם שמישהו חשף בפני עבריינים את זהותו כסוכן, נמצאה גופתו של האיש שהתחיל הכל במלון בתל אביב. משטרת ישראל קבעה שהתאבד.
פסק הדין שניתן נגד רותם בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב היה גלגל התנופה שהניע את המערכת כולה נגדו. זו הייתה תעודת הכשרות שעליה נשענו ובה נתלו בהמשך כל מי שרצו לפגוע בו. היא הייתה הצידוק של רשות המסים לזרוק אותו הביתה, כשסירב לעבור ליחידה שולית וחסרת חשיבות.
בבסיס הדיון המשפטי עמדה שאלה מרכזית אחת. רפי רותם טען שעד שהתריע בפעם הראשונה על הנעשה ביחידת החקירות של הרשות הכל היה נפלא, ורגע אחד אחר כך החלו ההתנכלויות כלפיו. רשות המסים, מנגד, טענה מה שתמיד הנהלות טוענות מול חושפי שחיתויות. רותם טיפח במשך שנים ארוכות יחסי אנוש עכורים עם כל מה שזז במקום העבודה, וזו הסיבה היחידה שהועבר. לא שחיתויות ולא נעליים. לכאורה לא דיון מסובך. רותם אמור להראות כיצד מתנכלים לו מאז פתח את פיו. רשות המסים צריכה להראות שהיה עובד בעייתי מאז ומתמיד.
ורדה סאמט חתכה בפסק דינה את הסוגיה הזו, שעליה ישב התיק כולו, בצורה הכי חדה שאפשר. "כבר בתחילת שנות ה-90, עשר שנים ויותר לפני מועד הגשת התלונה למשטרה, מציירות הראיות שהובאו בפני בית הדין תמונה קשה של יחסים עכורים בין התובע ובין חבריו לעבודה. יחסים שעיקרם בהתנהגות בוטה, אלימות מילולית ולפעמים על סף פגיעה פיזית של ממש, באופן שהנפגעים ביקשו דבר אחד ויחיד: לעזוב את מקום עבודתם בקרבת התובע ולעבור לכל מקום אחר ובלבד שישתחררו מאימתו".
דברים קשים. כל כך קשים עד שאי אפשר להאמין שלא היה בבית המשפט ולו עד אחד מטעמה של רשות המסים שהעיד עליהם. איש מבין אלה שרשות המסים טענה שרותם פגע בהם, לא הגיע אל הדוכן כדי לספר על זה. אפילו לא אחד. במקום זה הניחו נציגי המדינה על שולחנה של השופטת סאמט אוסף של מכתבים, מזכרים ותכתובות וביקשו ממנה להסתמך עליהם ורק עליהם. המדינה ביקשה, והשופטת סאמט הסכימה.
תקנון שירות המדינה (התקשי"ר) קובע מפורשות ש"אין לתייק בתיקו האישי של עובד תלונות או הערות שליליות בכתב ללא ידיעת העובד, אגב מתן אפשרות לעובד להתלונן. . . תגובת העובד תתויק בצמוד לתלונות או להערות ועל התלונות תירשם החובה לעיין בתלונת העובד". פשוט, ברור ומובן. אין אפשרות להשחיל חוות דעת שליליות של עובד לתיק שלו בלי לאפשר לו להגיב ובכתב.
רשות המסים, שביקשה להציג את רותם כאיש בעייתי, הציגה בבית המשפט שורה של תלונות שנחזו להיות ככאלה שהגיעו מתוך תיקו האישי. על העובדה שבניגוד לתקשי"ר, רותם לא ראה את התלונות הללו מעולם ולא נדרש להגיב עליהן מעולם, אין מחלוקת. קב"ט רשות המסים, יורם טיבי, העיד על כך בהליך משפטי אחר. ומה היה בתלונות האלה שרותם קיבל את ההזדמנות לראות אותן לראשונה בבית הדין ולמרות זאת סאמט אימצה אותן בלא שום בעיה?
היה מזכר שרשמה בקיץ 1990 עובדת בשם דינה פלטי, שטענה שרותם איים עליה והשתמש כלפיה בלשון בוטה. פלטי, ואת זה לא תקראו בפסק הדין, הורשעה במרמה ובהפרת אמונים אחרי שאישרה החזרי מס בהיקפי ענק לעוסק פיקטיבי ונשפטה למאסר בפועל. רותם היה שותף בחקירה שנוהלה נגדה. אם השופטת סאמט הייתה מזמנת את הגברת פלטי אל דוכן העדים, כפי שדרש רותם, כדי לשאול אותה איזה איומים בדיוק איים עליה רותם ומדוע לא התלוננה עליו כל השנים, זה היה יכול להיות מעניין. אבל סאמט בחרה לקבל את המזכר שהגישו לה בשמה של פלטי בלי לשמוע אותה ובלי לאפשר לפרקליטו של רותם לחקור אותה.
עוד מכתב תלונה, שהתקבל בבית הדין לעבודה על ידי סאמט, אף שרותם לא ראה אותו מעולם, היה זה של אבי ארדיטי. ארדיטי, היום סמנכ"ל החקירות של רשות המסים, חתום על המכתב הזה משנת 1996 והוא מספר בו על השמצות ואיומים חוזרים ונשנים מצדו של רותם, כולל "איומים לפגיעה פיזית בחייו". אלא מה? שכמה שנים אחר כך, בשנת 2003, נגבתה מאותו ארדיטי עדות במשטרה וכשנשאל אם אוים על ידי רותם, השיב: "לגביי אישית לא היה שום איום ישירות, ואם היה כזה הייתי מתלונן במשטרה. אנחנו לא מדברים כבר 17 שנה, אני ורפי רותם".
אם הגברת סאמט הייתה מאפשרת לזמן את ארדיטי לדוכן העדים, אפשר היה לבדוק איך מסתדרות שתי הגרסאות הסותרות הללו ואם מישהו ביקש ממנו אולי להגיש את התלונה הזו נגד רותם. אלא שגם אותו סאמט לא ביקשה לזמן לעדות ותחת זאת בחרה להסתמך על הנייר שרשות המסים הגישה בשמו.
פלטי וארדיטי לא היו היחידים. רשות המסים שיגרה אל בית הדין אוסף ניירות עם טענות של תשעה עובדים, בכירים וזוטרים, נגד רותם. איש מהתשעה הללו לא הגיע להעיד. גם לא אותו מתלונן שמוצב בכלל במחלקת החקירות בירושלים, 60 ק"מ מהגזרה של רותם, איש שרותם נשבע שהוא כלל לא מכיר, ושסיפר במכתבו שהוא יודע שרותם מקלל עובדים.
שלושה עדים בסך הכל הביאה רשות המסים למשפט הזה. אחד עבד עם רותם. שניים הם חברי ההנהלה הבכירה. אחד מהשניים הללו לא פגש את רותם מימיו. שלושתם מצוטטים בלי סוף בפסק הדין. למען האמת, כל פסק הדין מבוסס עליהם. גם רותם הביא עדים. יותר עדים. חלקם סיפרו על הדוכן שאוימו על ידי גורמים בהנהלת רשות המסים שלא יעידו.
שבעת העדים הללו יחד עם עדותם נעלמו בפסק הדין כלא היו. השופטת ורדה סאמט לא טרחה להזכיר את דבריהם במילה, חרף העובדה שבניגוד לעדי הרשות הם עבדו בצמוד לרותם עשרות שנים.
לכל עובד מדינה ממלאים מנהליו פעם בשנה טופס הערכת עובד. מדובר בטופס מסודר המאפשר לממונה להעניק לעובד ציונים בשורה ארוכה של מבחנים כמו מקצועיות, חריצות, יחסי אנוש וכו'. ברשות המסים השתיתו את הקו שלהם בבית הדין על הטענה שלפיה רותם היה במשך עשרות שנים עובד בעייתי, שאיים על כולם, שהתנהג כמו בריון, שלא קיבל מרות. אלא שעם הגרסה הזו הייתה בעיה אחת קטנה. חוות הדעת שמילאו על אודותיו באותן שנים אותם מנהלים ממש, שטענו עכשיו שהאיש בעייתי, היו מהטובות שאפשר למצוא. אפילו חוות הדעת מחודש ספטמבר 2002, חמישה חודשים וקצת לפני שפתח את הפה לראשונה נגד השחיתויות ביחידה, הייתה יוצאת מגדר הרגיל. עד כדי כך יוצאת מגדר הרגיל שבסופה המליצו הממונים על רותם להעניק לו דרגה אישית.
חוות הדעת האחרונה, שעליה חתם ממונה המחלקה, רפי עמיאל, בכבודו ובעצמו, קבעה שרותם הינו עובד "חרוץ ורציני המבצע עבודתו על הצד הטוב ביותר". רוב ציוני ההערכה בטופס הזה נעו בין "גבוה" ל"גבוה מאוד". אז איך מי שעד אתמול היה עובד מעולה הופך לפתע למי שכבר 20 שנה הוא עובד בעייתי? ואם היה עובד בעייתי כבר אז, למה לא העבירו אותו מהיחידה כל השנים, והמתינו ליום שבו טען שיש שחיתויות ביחידה?
ואיך קנתה השופטת את הסיפורים על יחסי העבודה העכורים של רותם, כשבגיליון ההערכה האחרון שלו, בסעיף המדבר על יחסי עבודה, על מידת שיתוף הפעולה עם הקולגות, על הכושר למצוא עמם שפה משותפת ועל הכושר לקיים יחסים תקינים עם חבריו ולרכוש את אהדתם, הוא קיבל ציון "גבוה"? ואיך מסתדרת העובדה שדני יחזקאל, שנשלח על ידי הרשות לספר כמה רותם בעייתי, הוא האיש שחתום על חוות הדעת האחרונה שלו, המעניקה לרותם ציון "גבוה מאוד" ב"יחסים בעבודה"? סאמט בחרה פשוט להתעלם מהקשיים הללו. חוות הדעת הללו כלל לא הוזכרו בפסק דינה.
אבל זה עוד כלום. במסגרת המסמכים שהגישה הרשות לבית הדין התגלו שתי חוות דעת שונות שניתנו לרותם בשנת 2000 בתוך 11 יום, שנה שברובה כמעט לא עבד בעקבות פציעה בתאונה. מילא שבמקום פעם בשנה מילאו לרותם טופס הערכה פעמיים בתוך 11 יום בלי להסביר למה, אלא שהעניין המרתק עוד יותר היה שמי שפברק את המסמכים האלה, שהוגשו לבית הדין מצולמים, לא מקוריים, כשמחיקות טיפקס עליהם, העניק לרותם בתוך 11 הימים הללו ציונים שונים לגמרי בחלק מהפרמטרים.
נראה משונה? השופטת סאמט לא חשבה כך. אבל גם זה לא הכל. שתי חוות הדעת הגרועות הללו מכילות יותר מפעם אחת את הציון ד'. ציון נמוך במיוחד, שלפי הכללים המערכת שמעניקה אותו לעובד מחויבת להציג לו את מצבו העגום בצירוף מכתב נלווה הדורש ממנו לשפר את התנהגותו. על המכתב הזה צריכה גם להיות חתימה של העובד כדי שיהיה ברור שקיבל את חוות הדעת לעיונו. רותם לא ראה מעולם את חוות הדעת הללו. על אף אחת מהן אין חתימה שלו.
ומה הכי מצחיק בסיפור הזה? שזמן קצר אחרי התאריך שבו לכאורה חוברו חוות הדעת הקשות הללו, קידמו את רותם שני הבכירים, שנחזים להיות אלה שחתמו עליהן, לתפקיד בכיר עוד יותר. אם מישהו מהמעורבים בפברוק הזה היה עומד על דוכן העדים, ניתן היה לחקור אותו ולנסות לברר מה עומד מאחורי הניירות המוזרים האלה. אלא שגם במקרה הזה רשות המסים בחרה לא להעיד את האנשים, ולשופטת סאמט לא נראה בעייתי להסתמך עליהן.
אגב, היחיד שקשור לאיזה שהן חוות דעת והעיד בכל זאת מטעם רשות המסים היה דני יחזקאל, שהיה ממונה על רותם, ודווקא הוא, כשהוצגו לו חוות הדעת השליליות שמולאו לרותם אחרי התפוצצות הפרשה, העיד כי חלק ממה שכתוב בטופס הזה שנושא את חתימתו - כלל לא הוא כתב.
עם סיום הגשת המסמכים הללו הבינה השופטת סאמט שמה שרותם זועק כל הזמן הגיוני מאוד. שלא ניתן לגזור גורלו של עובד על סמך אוסף ניירות, בלי להביא לעדות את אותם עובדי מדינה שניצבים, לפחות לכאורה, מאחוריהם. "... אני מקבלת את התנגדות בא כוח התובע", כתבה בהחלטתה. "מאחר שבא כוח התובע מתנגד למסמכים שצורפו בתצהירו של יום טוב (אחד משלושת עדי המדינה - ק"ל) בגדר ראיה בתיק, רשאית באת כוח הנתבעת לישיבת ההוכחות הבאה להגיש תצהירי עדות ראשית מטעם עורכי המסמכים על מנת להכשירם כראיה בתיק".
רותם חגג לרגע. זה בדיוק מה שביקש. שכדי להכשיר את המסמכים שהוגשו נגדו כראיות תציג המדינה תצהירים של מי שחיבר אותם ותאפשר לחקור אותם על הדוכן. אלא שהמדינה בחרה לא לקבל את הצעת השופטת, וזו, באופן תמוה למדי, שכחה חצי שנה לאחר מכן את מה שכתבה והכשירה את העדויות כולן, עד האחרונה, בלי להעיד את מי שעומדים מאחוריהן. והרי לכם פסק דין "מנומק", המושתת על עדויות של עדים שלא העידו.
כדי לשכנע עוד יותר שלא בחושף שחיתויות עסקינן כאן, קבעה סאמט כי הדברים אמורים "על אחת כמה וכמה כשלא נמצאה התלונה מוצדקת ותיק החקירה (נגד עמיאל וגונן - ק"ל) נסגר". מדובר באמירה שמעבר להיותה בעייתית, אין לה ידיים ורגליים. ראשית משום שבאף מקום לא נקבע שחושף שחיתויות הוא קבלן של כתבי אישום. הוא את שלו עשה בהצפת החומר ובהבאתו לגורמים החוקרים, ואם בסיומה של החקירה החליטה הפרקליטות שאין מקום להעמיד לדין, זו החלטה שלא יכולה להיזקף לחובתו.
שנית, וחשוב עוד יותר, ראש מדור החקירות שמואל גונן, שאת קשריו עם עבריינים חשף רותם במשטרה, הועבר מתפקידו ליחידה אחרת בגלל החשיפה הזו. כך ממש מסרו אז ל"מעריב" מנהל רשות המסים, איתן רוב, והיועץ המשפטי של הרשות, משה מזרחי. האם בכך אין די כדי ללמד שהתלונה הייתה מוצדקת?
סאמט גם מתחה ביקורת על כך "שהתובע נהג, כעניין שבשגרה, להקליט שיחות שקיים עם ממונים ועובדים ובכך נוסף נדבך לפגיעה ביחסי העבודה ולחוסר אמון בין התובע לאחרים". זה הייתה אמירה מביכה במיוחד, שכן ראשי מפלג ההונאה במשטרת מחוז תל אביב, שניהלו את החקירה נגד עמיאל וגונן, יכלו לספר לשופטת סאמט כי הם שביקשו מרותם להקליט את מי ששמם עלה בחקירה כחשודים.
איך הגיעה השופטת סאמט לכתוב פסק דין שערורייתי כזה? לשאלה הזו אין תשובה. ובכל זאת, ישנו פרט חשוב שאי אפשר לספר את הסיפור הזה בלעדיו. אחד העדים שהעיד לטובתו של רותם, חוקר ותיק ומנוסה, חיזק את טענותיו של רותם וסיפר על תיקים בעלי פרופיל פוליטי שביחידה מעדיפים לא לחקור. אחד התיקים הללו, כך טען, היה תיק החקירה של חברת "גיבור ספורט". "זה תיק שאני ניהלתי ובהתפתחות החקירה עלו שמות של שתי דמויות, שידוע שהיו מקורבות בקשרים פוליטיים למרכז הליכוד, רועי גיל ואיתן אלדר... פניתי לראש המדור תחילה... אמרתי לו שצריך להזמין אותם לחקירה כיוון שהם בעלי שליטה והיה עליהם חשד והוא אמר לי שלא צריך".
החוקר סיפר כיצד פנה אל הממונים עליו ודרש לחקור את שני בעלי המניות ב"גיבור ספורט", גיל ואלדר. "אמרתי שאני לא יכול למצות את החקירה בלי לחקור אותם. הוא לא הגיב... האנשים לא נחקרו בתיק הזה". אחר כך, סיפר, פנה אל ראש המדור. "הוא אמר לי בסגנון 'תעזוב, תעשה את מה שאומרים לך ותעביר הלאה'".
במחצית 2007 חקר משה ליכטמן מ"גלובס" את הסיפור הזה. ליכטמן מצא שמשרד עורכי הדין שבו בעלה של השופטת הוא שותף בכיר, ייצג את החברה של גיל ואלדר. רותם, שטען שמדובר בניגוד עניינים חמור ושהשופטת הייתה צריכה לפסול את עצמה, הגיש נגדה תלונה לנציבת קבילות השופטים. התלונה נדחתה. השופטת סאמט מסרה אז בתגובה כי אינה יודעת אם "גיבור ספורט" מיוצגת על ידי בעלה.
מי שקורא את פסק הדין יכול היה להתרשם שהרכב השופטים שחתום עליו דן בתיק בכובד ראש. שלושה שופטים ישבו בתיק הזה. לכאורה. בראש ההרכב ישבה כאמור השופטת ורדה סאמט. משני צדיה נציגי הציבור דן ארז ויצחק לוי. רותם הראה מאוחר יותר לשופטי בג"ץ כי דן ארז הגיע לדיון אחד בלבד מתוך שבעה שהתקיימו. יצחק לוי הגיע גם הוא לדיון אחד. באף דיון לא ישב ההרכב כולו. בחמישה מהדיונים ישבה סאמט לבדה. חבריה הגיעו רק כדי לחתום על פסק הדין. זה לא הפריע להם לקבוע כי "בית הדין התרשם מעדויות הצדדים ומהימנותם".
אחרי שגם בבית הדין הארצי לעבודה, בערעור שהגיש, בחרו השופטים לא להתערב בקביעותיה של סאמט, שם רותם את מבטחו בבג"ץ. 80 עמודים הגיש פרקליטו אז, עו"ד איתן ענבר, ובהם פירוט אחד לאחד של מחדליה של השופטת סאמט. הרכב השופטים - אדמונד לוי, עוזי פוגלמן ועדנה ארבל - יכול היה לדחות את טענותיו של רותם. להכריע שבבית הדין לעבודה אין שום צורך להביא עדים. שאפשר להסתפק בניירות לא חתומים כדי להכריע את גורלו של אדם. אבל שופטי בג"ץ לא עשו אפילו את זה.
פחות משני עמודים נדרשו להם כדי לדחות את העתירה על הסף, בלי להתייחס לאף אחת מהסוגיות המהותיות שהעלה.
קראתי את המסמך הזה בעבר. קראתי אותו שוב השבוע. מדובר במסמך מקומם בצורה בלתי נסבלת. מי שיקרא אותו יתקשה להאמין ששופטי בג"ץ טרחו בכלל לקרוא את העתירה. "פסק דין מקיף ומנומק היטב", הגדיר השופט לוי את מה שהוציאה תחת ידה ורדה סאמט. "חשיפתן של שחיתויות במקומות עבודה ציבוריים היא פעולה חשובה מאין כמותה ואין אני קובע כך מן השפה ולחוץ", הבטיח. בתי הדין שלמטה, קבע, "בחנו לפניי ולפנים את העובדות הרלוונטיות בטרם הגיעו למסקנה אליה הגיעו". הטקסט הקצרצר הזה, המנותק לחלוטין מהעתירה שאליה הוא מתייחס, שלא נוגע בשום טענה שנטענה בעתירה, משמש בשנים האחרונות את בתי המשפט השונים כדי לטפל בעניינם של חושפי שחיתויות אחרים.
את תיק רותם מלווים לא מעט שנים שורה של עיתונאים. משה ליכטמן מ"גלובס", עדי מאירי מ"קול ישראל", שחר גינוסר מ"ידיעות אחרונות", אנשי "מבט שני" בערוץ הראשון והחתום מטה. בעולם התקשורתי התחרותי, זה שבו עיתונאים מסוגלים "להרוג" אחד את השני בשביל סיפור, ספק אם יש עוד מקרים שבהם נציגים מקשת רחבה כל כך של כלי תקשורת משתפים פעולה כך. לכולנו ברור שמדובר בתיק דגל. באיש שנעשה לו עוול משווע. במקרה מבחן שאם חושף השחיתויות ינוצח בו, עובד הציבור הבא שיבחין בשחיתות במקום עבודתו יצטרך להיות מתאבד שיעי כדי לפתוח את הפה.
שלושה מבקרי מדינה היו מעורבים בתיק הזה. אליעזר גולדברג השליך את רותם בטענה טכנית שהתבררה כמוטעית. מיכה לינדנשטראוס הכריז בכנסת שרותם הוא חושף שחיתויות לכל דבר, אבל במבחן השורה התחתונה לא קידם את עניינו במאומה. ליוסף שפירא יש הזדמנות לתקן במקום שכשלו קודמיו. נכון לעכשיו, ככל שעצוב לומר, את המאבק הזה אפשר להגדיר ככישלון. כמעט כל מי שהתגלה שהיה מעורב בשחיתות כזו או אחרת בשנים האחרונות ברשות המסים - קודם. רפי רותם, שהעז לצעוק בקול "עד כאן", מסתובב כשהוא חסר עבודה, חסר קורת גג, חסר כל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם