פרופיל: האיש ששולט על הכפתור האדום
אובמה אולי התרשם משיחת הטלפון שקיים עם רוחאני, אך האיש שאותו צריך להעלות על הקו הוא מנהיג איראן חמינאי. מה אנחנו באמת יודעים עליו?
בני הערובה, שסבלו מעינויים, הרעבה והכאות, זכו בבוקר אחד לביקורו של חמינאי ששירת אז כבכיר במשרד ההגנה ובא לבדוק את התנאים שבהם האמריקאים מוחזקים. האיש ההוא שבא לשאול לשלומם הוא היום המנהיג שמתווה את האסטרטגיה המדינית של איראן ומתנגד לקשר ישיר עם היושבים בבית הלבן.
על אף הכוח הרב שיש למנהיג איראן, שאף דורג במקום ה-21 ברשימת בעלי העוצמה בעולם על ידי המגזין "פורבס" בשנת 2012, מעט מאוד ידוע על האיש עצמו: מיהו מנהיג הרפובליקה האסלאמית באיראן, שתמונתו מתנוססת בבסיסי חיזבאללה בלבנון מצד אחד, ומחזיק בחשבונות פייסבוק, טוויטר, יוטיוב ואינסטגרם מצד שני;
האיש ששולט על כל המנגנונים האיראניים, וגם אוהב את לב טולסטוי ואונורה דה בלזק, ומקפיד לארח בביתו משוררים איראנים המקריאים בפניו את יצירתם; זה שחולש על קרנות הכסף הגדולות של איראן המממנות פעילות טרור בכל רחבי העולם, אך קורא באופן קבוע מגזינים אמריקאיים כמו "טיים" ו"ניוזוויק"?
עלי חמינאי נולד בשנת 1939 לג' ואד, איש דת שיעי, ולחדיג'ה חמינאי בעיר תבריז. הוא הילד השני מתוך שמונה, וכל אחיו הלכו בדרכו של אביו והפכו לאנשי דת. בהיותו בן 19 עבר חמינאי לעיר קום, המרכז הדתי השיעי הגדול ביותר באיראן, והיה לאחד מתלמידיו של רוחאללה חומייני.
התלמיד הצעיר נשבה בקסמו של איש הדת הכריזמטי והזדהה עם רעיונותיו המהפכניים. חמינאי גיבש באותן שנים את זהותו האידאולוגית שמלווה אותו עד היום - אידאולוגיה המושתתת על ערכי האסלאם, חיזוק עצמאותה של איראן, הזדהות עם סבלם של עמים אחרים והתנגדות למדיניות הניצול של מעצמות העל.
אייתוללה חומייני, שהטיף לשיבה לחיק ערכי האיסלאם, היה ממתנגדיו הגדולים של השאה האיראני, רזא שאה פהלווי. חומייני ביקר את השאה על כניעתו לארצות הברית ובריטניה, על קרבתו לישראל ועל החילוניות והמודרניזציה שהנהיג באיראן תחת שלטונו.
חמינאי החל ליטול חלק בפעילות אסלאמית מהפכנית לאור משנתו של חומייני, ובשנת 1963 אף נעצר בעוון פעילות אסלאמית מהפכנית ועבר עינויים בבית הכלא - מה שחיזק את מעמדו של חמינאי בעיני חומייני ובקרב אנשיו. בימי המהפכה האסלאמית בשנת 1979, לחמינאי היה כבר תפקיד מרכזי ביותר בהיותו אחד האנשים הקרובים ביותר לחומייני.
עם נפילת משטרו של השאה, טווה חומייני את המודל החדש של הרפובליקה האסלאמית שבראשה עומד חכם ההלכה, "וליאת אל-פקיה", הלוא הוא נציגו של אללה עלי אדמות. על פי המודל החדש, הנשיא וחברי הממשלה, הרשות המחוקקת ("מג'לס"), הרשות השופטת, הכוחות המזוינים, רשות השידור האיראנית ושאר המנגנונים כפופים למנהיג. המנהיג הוא זה שקובע את האסטרטגיה, והם זרועות הביצוע שלו.
חמינאי היה איש מפתח בהקמת המשטר האסלאמי החדש, וידו הייתה בכל. הפרויקט החשוב ביותר שבו היה מעורב כלל את הקמת משמרות המהפכה: הצבא האיראני החדש שיהיה נאמן למנהיג חומייני ולערכי האסלאם - צבא שעליו הוא מבסס במידה רבה את כוחו באיראן גם היום.
ביוני 1981 ניצל חמינאי מניסיון התנקשות לאחר שפצצה שהוטמנה ברשמקול התפוצצה לידו בזמן שהשתתף במסיבת עיתונאים. חמינאי נפצע קשה ואיבד את ידו הימנית, אך האירוע חיזק את מעמדו בקרב אנשי המשטר החדש.
לאחר אירוע התנקשות נוסף, שהתרחש ארבעה חודשים מאוחר יותר והביא למותו של הנשיא מוחמד עלי רג'אי, דרך כוכבו של חמינאי. הוא התמנה לתפקיד הנשיא והפך להיות איש הדת הראשון המשרת במשרה זו - משרה שבה שירת עד מותו של מנהיג המהפכה חומייני.
הנשיא החדש נאלץ להתמודד עם מלחמת איראן-עיראק שנמשכה שמונה שנים, עם כלכלה במצוקה, עם אופוזיציה לוחמנית למשטר החדש, עם אליטה שברחה לחו"ל ועם חרם מצד ארצות הברית. על כל אלה גבר חמינאי בעזרת כישוריו הטכנוקרטיים, התמרון בין המנגנונים החדשים ויכולת הירידה לפרטים בנושאים צבאיים וכלכליים. חמינאי ביסס את מעמדו כאיש מספר שתיים במשטר האייתוללות.
ואכן, ביוני 1989, זמן קצר לאחר מותו של חומייני, התכנסה מועצת המומחים - מועצת אנשי דת אשר לה הסמכות להדיח ולמנות את המנהיג העליון - והחליטה על מינויו של חמינאי למנהיג ברוב של 60 מול 14.
אף שחמינאי לא היה בעל סמכות הלכתית מספקת, ומינויו פתח דיון בקרב אנשי הדת הבכירים מהעיר קום, האליטה הפוליטית עמדה מאחוריו. יו"ר מועצת המומחים דאז אייתוללה משכיני הכריז על בחירתו של חמינאי ונימק זאת בקרבתו של המנהיג החדש למנהיג המנוח חומייני, בתפקידו המרכזי במהפכה האסלאמית ובמלחמת איראן-עיראק ובבקיאותו באתגרים העומדים בפני העולם המוסלמי.
בנו של חומייני, אחמד, אשר נחשב בעצמו כאופציה לרשת את כיסאו של אביו, כתב לחמינאי: "האימאם חומייני ראה בך המנהיג הראוי ביותר לרפובליקה האסלאמית". מעמדו הדתי של חמינאי שונה בערב אחד מדרגת אמצע של חוג'ת אל-אסלאם לדרגה הבכירה ביותר: אייתוללה. מאז ועד היום יושב חמינאי על כיסא המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית.
במשך השנים ניסה חמינאי לאחד סביבו את כל הזרמים השונים בתוך המשטר האסלאמי. על פני השטח הוא נמנע מלהתערב בנושאים פוליטיים ובסכסוכים בין אישים מרכזיים בשלטון, אך יש לו השפעה גדולה מאוד מאחורי הקלעים. כמנהיג העליון הוא ממנה מחצית מחברי מועצת שומרי החוקה. למועצה זו חשיבות רבה בתוך המשטר, שכן היא זו שמאשרת את הכשירות של המועמדים לנשיאות, למג' לס ולמועצת המומחים (המועצה שמפקחת על המנהיג עצמו).
בפברואר 2004 פסלה מועצת שומרי החוקה את כשירותם של אלפי מועמדים, ובתוכם 80 חברי מג'לס מן הזרם הרפורמיסטי. הללו פתחו בשביתת רעב בתוך המג'לס כמחאה על ההחלטה. המחאה לא שינתה את ההחלטה, ובבחירות ניצחו השמרנים וזכו ב-70 אחוז מכיסאות המג'לס.
בדיעבד ניתן לראות את הבחירות למג'לס ב-2004 כסימן לבאות; התוצאות סימלו את נפילת המדיניות הרפורמיסטית שקידם הנשיא מוחמד חתאמי, ואת עליית קרנם של השמרנים, שהובילה לבחירתו של מחמוד אחמדינג'אד לנשיאות ב-2005 - האיש שארבע שנים מאוחר יותר הביא למשבר הגדול ביותר בפוליטיקה האיראנית מאז המהפכה האסלאמית.
עם פרסום תוצאות הבחירות לנשיאות ביוני 2009, שלפיהן המועמד הרפורמיסטי אחמדינג'אד ניצח את סייד חוסיין מוסאווי, התעוררה מחאה ציבורית חריפה ברחבי איראן בטענה לזיוף תוצאות הבחירות. הדיכוי האלים על ידי כוחות הבסיג', הריגתם של מפגינים, המעצר הנרחב של פעילי התנועה הירוקה והסירוב לקיום בחירות חוזרות הביאו לזעזוע עמוק בתוך החברה האיראנית.
באופן טבעי הופנתה האצבע נגד המשטר ונגד העומד בראשו חמינאי, שהצטייר כתומך באחמדינג'אד. ברחבי טהרן נשמעו מפגינים הקוראים "מוות לדיקטטור", ותמונותיו של חמינאי הושחתו. המחאה הציבורית הצליחה במידה רבה לערער את יציבות כיסאו של המנהיג, ואף עלו קולות בתוך מועצת המומחים כי יש להדיחו.
אך חמינאי לא נשבר. הוא הכניס למעצר בית את מנהיגי התנועה הירוקה, סייד חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי, הביא להדחת יו"ר מועצת המומחים ויריבו זה שנים עלי אכבר רפסנג'אני (האיש שהחליף את חמינאי כנשיא איראן ב-1989) והמשיך לשלוט ביד רמה, כשהוא נעזר בתמיכתם של אנשי משמרות המהפכה.
התערבות בוטה נוספת של חמינאי הייתה באפריל 2011, כאשר החזיר את חיידר מוצלחי למיניסטריון המודיעין בניגוד לדעתו של הנשיא אחמדינג'אד. המחלוקת בין המנהיג והנשיא התעוררה עוד קודם לכן, סביב הוראתו של המנהיג לפטר את סגן הנשיא, רחים משאאי, קרוב משפחתו ואיש סודו של אחמדינג'אד.
משאאי, שהתמנה לאחר מכן לתפקיד יועץ מיוחד לנשיא, התנגד למעורבות של אנשי הדת בניהול המדינה. "איראן היא ידידה של כל העמים וגם של אזרחי ישראל", הצהיר משאאי ועורר ביקורת חריפה נגדו. אחד מיריביו היה שר המודיעין, מוצלחי. בשל כך ביקש הנשיא אחמדינג'אד ממוצלחי להגיש את התפטרותו, אך כאמור, המנהיג הורה להשיב את מוצלחי לתפקידו בתוך כמה שעות.
אחמדינג'אד סירב לקבל את ההוראה של המנהיג, וכמחאה על כך לא הגיע לישיבות קבינט, אירועים דתיים וטקסים ממשלתיים במשך 11 ימים. התנהגותו של אחמדינג'אד עוררה ביקורת ציבורית חריפה נגדו מצד אנשי דת, חברי מג'לס ואנשי משמרות המהפכה, שהאשימו אותו בכך שהמרה את פיו של המנהיג וכינו אותו ואת אנשיו: "הזרם הסוטה".
יריביו האולטרה-שמרנים במג'לס הגישו הצעה להדחת הנשיא. ארבעה אתרי אינטרנט המקושרים לאחמדינג'אד נחסמו, וכמה ממקורביו נעצרו. לבסוף הוצב אחמדינג'אד בפני אולטימטום: או שיקבל את התערבות המנהיג או שיתפטר מתפקידו. הנשיא בחר לשמור על כיסאו, והמנהיג ניצח גם במאבק הזה.
בבחירות לנשיאות ביוני 2013 שוב עלתה לפני השטח היריבות בין חמינאי לרפסנג'אני, לאחר שהאחרון לא קיבל את האישור ממועצת שומרי החוקה להתמודד. רפסנג'אני מחל על כבודו והצהיר על תמיכה במועמד הרפורמיסט המתון, חסן רוחאני, המנצח הגדול בבחירות. למעשה, בחירתו של רוחאני הביאה לרוח רעננה ולאופטימיות באיראן וגם מחוצה לה.
מדיניות הפיוס, או "מתקפת החיוכים" של רוחאני, יצרה את הרושם במערב כי סוף-סוף יש עם מי לדבר באיראן. ארצות הברית ומדינות אירופה מזהות את רוחאני כאיש מפתח לפתרון סוגיית הגרעין האיראנית. עם זאת, ברור לכולם כי האיש שיחליט בסופו של דבר על המדיניות של איראן הוא אך ורק המנהיג העליון.
עבור חמינאי, ויתור בסוגיית הגרעין הוא קשה מאוד. אף שיש לו תדמית של איש פרגמטי שמקבל החלטות רציונליות, בסוגיה הזו יש לו קושי אידאולוגי. תוכנית הגרעין מהווה עבורו סמל למהפכה האסלאמית, המגלם בתוכו את המאבק לעצמאות איראנית, את המלחמה באי-צדק במערכת הבינלאומית ואת הגשמת ערכי האסלאם בכל הנוגע למדע ולטכנולוגיה - כל מרכיבי האידאולוגיה העומדת בבסיס זהותו של חמינאי עוד מימיו כתלמיד בקום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם