כיכר השוק ריקה: רשמים מעצרת הזיכרון
יונתן בן ארצי אמנם הדליק את הכיכר, אבל אלמלא חניכי תנועות הנוער, אפשר היה לדבר על אלפים בודדים שהגיעו לעצרת השנתית
- יונתן בן ארצי בעצרת הזיכרון: "סבא שלי נרצח על השלום, אתה חייב לנו אותו"
המילה "שלום" הדליקה את הצעירים בכיכר עם סרייה ארוכה של מחיאות כפיים. אבל תגידו אתם, משהו השתנה מאז נובמבר 1995? בקרוב אולי יהיו שוב שיחות, לא בטוח. בתוכנו אין שלום. אפילו אתמול, למרות הניסיונות לטשטש, זה נראה יותר אירוע של מחנה השמאל ופחות זיכרון לאומי. התדהמה הופיעה כשכמה חברים מתנועת בית"ר הגיעו. מה להם ולמקום? הם הוזמנו?
אבל לזכות המארגנים ייאמר שהם ניסו כמה שיותר להביא את הקולות משני המחנות. עדינה בר שלום, בתו של הרב המנוח עובדיה יוסף, הייתה אמורה לנאום, אבל נעדרה בגלל האבל. בכל זאת הייתה שם הדסה, אלמנתו של הרב מנחם פרומן שבמחיאות כפיים ביקשה מהקהל שיאמין שהחיבור נמצא בשלום. "דרך ארץ קדמה לתורה וקדמה לכל האידיאולוגיות השונות בחברה הישראלית", אמרה שם. מחאו בזכותה כפיים, לפחות למען ההזדמנות.
בוודאות - אם לא תנועות הנוער שמילאו אוטובוסים וסחבו את החניכים בכוח בכדי שיוסיפו נפח לאירוע, אפשר היה לדבר על אלפים בודדים שהגיעו לאזכרה. מה נסגר עם העם הנפלא? שוב מדחיק? לכו תסבירו שלא כל יום נרצח פה ראש ממשלה. וזה באמת עצוב. אני זוכר את השבוע שאחרי הרצח, את נוער הנרות שישב על הרצפה הקרה בכיכר והבטיח שלא ישכח ולא יסלח. כל יום הם באו לשם, יפי הבלורית והתואר.
היום הנוער ההוא בן שלושים פלוס. כרס, שני ילדים, משכנתא, צרות בעבודה. עסוק במלחמות יומיומיות עם המינוס בבנק. הוא הבטיח שיבוא בשנה הבאה אם לא יהיה בברלין, כרגע בודק שם אופציות.
אתמול זה היה הנוער של הצופים שתפס את המקום הפנוי, זה שכלל לא היה בתכנון באותו ערב ורבין מבחינתו שייך לספרי ההיסטוריה יחד עם בן גוריון והרצל. הנוער הטרי הדליק אמש אייפון לזכרו של המנהיג, שלח תמונות לאינסטגרם והרים שלטים שהכינו לו מראש. כמעט ולא הייתה ספונטניות של רצון לשנות, של נחישות למצוא דרך חדשה לעתיד טוב יותר.
בין ההמון איתרתי את נועה אסטרייכר, שעמדה עם כרזה שהביאה מהבית. אחת היחידות שממש טרחה. "18 שנה אומרים לי לסלוח. איך סולחים למי שמעולם לא היכו על חטא?", היא כתבה בכתב יד ברור. גם נועה אמרה שכואב לה שרוב מי שהגיע הם נערים ששמעו סיפורים שרבין היה סבא טוב, ופחות אנשים מהמחנה שלה, שאיכשהו ממשיך לשבת בקפה שממול.
אני עשיתי רונדלים בקהל כשאחינועם ניני, ששרה גם בערב האפל הוא, עלתה לבמה. איתרתי אז את גדעון, שנראה לי בן דור תש"ח. שאלתי איפה כל החבר'ה שלו מהפלוגה, ולמה הוא צריך לבלוט על רקע בני הנוער? גדעון אמר כמה פעמים את המילה "הישרדות". כל עשר שנים מבקרת כאן מלחמה, הסביר. לא חסרות צרות כלכליות, מהפכות, זעזועים. הזיכרון הישראלי כל כך קצר שגם טראומה כמו רצח כזה הולכת ומיטשטשת עם השנים. זה העם שלנו. מגאות לשפל וההיפך.
הפחד הגדול שבסוף גם תנועות הנוער יפסיקו להגיע, ושאנשי "דרור ישראל" שעמלו על הכנת הטקס היפה, יתייאשו וירימו ידיים. עוד עשרים שנה הכיכר תהיה ריקה ובתי הקפה ימשיכו להיות מלאים. פייסבוק, טוויטר או יורשיהם - ואז שוב רצח ואחריו תדהמה. איך לעזאזל זה קרה לנו?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם