המגזר הערבי: 53% עניים מחכים לביטוח לאומי
נתונים חדשים חושפים: מחסור חמור בסניפי המוסד לעומת המגזר היהודי. באום אל-פאחם, 48 אלף תושבים נאלצים להסתפק ב"אשנב"
מנתוני דוח הבדיקה של עמותת "סיכוי" עולה כי רק כארבעה אחוזים מהסניפים הראשיים, 11 אחוז מסניפי המשנה ו-14 אחוז מהאשנבים של הביטוח הלאומי נמצאים ביישובים ערביים ברחבי הארץ.
כך למשל, לפני כשבועיים חנך שר הרווחה מאיר כהן סניף ראשי של הביטוח הלאומי בעיר רהט לאחר שנים ארוכות שבהן ביישוב, המונה כ-54 אלף תושבים, פעל רק אשנב של הביטוח הלאומי שהעניק שירותים מינימליים למגיעים אליו והיה פתוח שעות ספורות ביום. לפני פתיחת הסניף הייתה נצרת העיר הערבית היחידה שבה פעל עד לאחרונה סניף ראשי של המוסד לביטוח לאומי.
לצורך השוואה, בערים קטנות יותר מרהט מבחינת מספר התושבים, כגון נהריה (52 אלף תושבים), כרמיאל (44 אלף), טבריה (41 אלף) ועפולה (41 אלף), פועלים זה שנים סניפים ראשיים של המוסד.
זאת ועוד, גם באום אל-פאחם, עיר המונה 48 אלף תושבים, קיים רק אשנב של הביטוח הלאומי ובו פקיד בודד אשר רק מקבל פניות ומעביר אותן הלאה. זאת לעומת ערים קטנות יותר כמו קריית גת (47 אלף תושבים), אילת (46 אלף), עכו (46 אלף) ונצרת עילית (40 אלף) שבהן קיים זה שנים סניף משנה של הביטוח הלאומי המספק שירותים מגוונים.
בעיר טייבה, למשל, המונה 38 אלף תושבים, אין בכלל שירותים של הביטוח הלאומי, והתושבים נאלצים לנסוע לערים שכנות כדי לפגוש את פקיד המוסד. זאת אף שבערים קטנות יותר כמו יבנה (33 אלף תושבים) או דימונה וצפת (32 אלף תושבים כל אחת) הוקמו כבר לפני שנים סניפי משנה של הביטוח הלאומי.
אנשי עמותת "סיכוי", שמאמינים כי מדובר במדיניות מכוונת כלפי הציבור הערבי המנציחה את האפליה ומעמיקה את הפערים החברתיים והכלכליים בינם לבין אזרחי המדינה היהודים, פנו עם הממצאים הללו לפרופ' שלמה מור יוסף, מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי.
כיצד האמירה הזו מתכתבת עם מציאות שבה שורה ארוכה של יישובים ערביים עם עשרות אלפי תושבים, רבים מהם זכאים לקצבאות, אינם נמצאים על המפה של הביטוח הלאומי? היעדר סניפים של הביטוח הלאומי ביישובים במגזר הערבי הוא סוגיה בעייתית, אולם המדיניות הנוכחית של משרדי הממשלה בכלל ושל משרד הרווחה בפרט בנוגע לתקצוב לשכות הרווחה העירוניות במגזר הערבי אף הופכת את המצב לקשה יותר.
משרד הרווחה פועל לפי מדיניות ה"מאצ'ינג" (מימון מתואם), שבמסגרתה הוא מתקצב את הרשויות המקומיות בסכומים גדולים שיסייעו להן באיוש תקנים של עובדים סוציאליים, בפיתוח והעצמת שירותים חברתיים, בסיוע לזקנים ולילדים בסיכון, אבל רק ב-75 אחוז מהסכום הנדרש לכל פרויקט, כשאת 25 האחוזים הנותרים על הרשות להשלים.
אם לרשות המקומית אין כסף להשלמת רבע מההשקעה - אין פרויקט. אין תקנים לעובדים סוציאליים, אין פיתוח שירותים ואין סיוע לנזקקים.
לדברי אמיל סמעאן, מנהל השירותים החברתיים בפקיעין ומי שנבחר לעמוד בראש פורום מנהלי הרווחה ברשויות המקומיות הערביות, לפני למעלה מעשר שנים התארגנו מנהלי הרווחה ברשויות המקומיות והקימו פורום עצמאי המסתייע באיגוד העובדים הסוציאליים, אך כל בקשותיהם ממשרד הרווחה לפעול לשינוי המדיניות עלו בתוהו. בספטמבר 2012 עתרו חברי הפורום לבג"ץ נגד משרד הרווחה והמדינה, ובימים אלו הנושא נדון בבית המשפט העליון.
"במצב כיום אין לנו שום יכולת לפתח שירותים חברתיים, שלא לדבר על ניהול יומיומי של לשכת רווחה מתפקדת שצריכה לסייע למשפחות נזקקות או לערוך ביקורי בית אצל משפחות שנקלעו לקושי. המון פרויקטים שהיו צריכים להתחיל לפעול מזמן פשוט עומדים כי אין לנו אפילו את האפשרות להשלים את המאצ'ינג", אומר סמעאן. "בפקיעין יזמנו תוכנית מאוד חשובה,'נתיבים להורות', שעוזרת למשפחות צעירות ומסייעת לילדים במצוקה. המשרד כבר אישר לטובת זה 300 אלף שקל, אבל כבר ארבע שנים אין לי אפילו את המאה להשלים, ומי סובל? המשפחות".
לדברי סמעאן, מהנתונים שנמצאים בפורום מנהלי הרווחה ברשויות הערביות, בכ-80 אחוז מהרשויות הערביות התקציב השנתי שמועבר ללשכת הרווחה אוזל מדי שנה בסביבות חודש מאי. "ממאי עד סוף השנה נעזרים בקרן לידידות ובתרומות", אומר סמעאן. "איפה המדינה בסיפור הזה? נכון להיום אין לי מה לתת למשפחות נזקקות או משפחות עם צרכים מיוחדים. אין. ואנחנו מדברים על אוכלוסייה עם 60 אחוז מהילדים עניים, 53 אחוז משפחות מתחת לקו העוני".
לצד תחושת הייאוש וחוסר האונים, סמעאן מדגיש כי לפחות בתחום הילדים והנוער, בעיקר הודות לתוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון של משרד הרווחה שהחלה עוד בימיו של יצחק (בוז'י) הרצוג כשר המכהן, ישנה תחושה שהפערים החברתיים מול החברה היהודית מתחילים להצטמצם. "גם השר מאיר כהן מדבר על צמצום פערים ויש לו תוכניות. אני מקווה שזה יהיה גם במעשים ולא רק בדיבורים. צריך להבין דבר אחד - סגירת פערים אי אפשר לעשות במכה אחת, צריך להכשיר עובדים, לפתח תשתיות, צריך ממשלה ורשויות רווחה שלא יפחדו להיות אמיצים. עד היום זה לא קרה".
"כשמונעים מאזרחים שירותים שעל פי החוק חובתה של המדינה לספק, ומתנים אותם בכסף, זה עלול להפוך את האזרחים הנזקקים לשירותי רווחה לשבויים ולבני ערובה של מי שמנהל תקציב של רשות מקומית", אומרת צפרא דוויק, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים.
"המדיניות הזו מביאה לכך שלשכות הרווחה ברשויות המקומיות הקטנות ובעיקר הרשויות הערביות לא יכולות לתת שירות נכון, מתאים ובזמן וזה לא תקין. שירותי הרווחה בלא מעט יישובים ערבים פשוט מוקפאים. כך למשל בנושא של נשים מוכות או נערות במצוקה, שני תחומים מהותיים שיש איתם בעיה קשה במגזר הערבי. גם כך קשה לשכנע נשים לעבור למקלט או לבוא לדבר עם גורם מקצועי. צריך מקום מסודר, מזמין, חסוי מהעין, עם מאבטח, עם אדם שינהל אותו, את כל זה צריך לתקצב. וכשאין תקציב? אז אין מאבטח, אין מקלט, הנשים הולכות לאיבוד ואין טיפול. מה שיש זה בעיקר תסכול".
ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "שיטת המאצ'ינג נהוגה שנים רבות בשל התפיסה שהרשות המקומית מחויבת לתת את חלקה במימון השירותים לטובת תושביה. יחד עם זאת, ישנם פרויקטים חברתיים שבהם מימון המדינה מגיע ל-100 אחוז . רשויות מקומיות חלשות מקבלות מהמדינה גם מענקי איזון שמהווים סיוע כספי לרשויות אלה. נושא המאצ'ינג נדון כיום בבית המשפט העליון, וההחלטה בנושא טרם ניתנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם