כך היועמ"ש של יהודה ושומרון נלחם בהתיישבות
אל"מ דורון בן ברק עיכב את כניסת היהודים ל'בית המכפלה', ערער על ההחלטה לחשוף רישומי מקרקעין ביו"ש ונטל לעצמו סמכות לנשל מתיישבים מאדמותיהם. ח"כ סטרוק: הוא עוין את ההתיישבות. צה"ל: בן ברק מבצע את תפקידו בצורה מקצועית ועניינית
הדוברות, מיה בנגל וארנת כהן, ציטטו את דברי לבני, שלפיהם "במדינה דמוקרטית מתוקנת כסף לא יהווה מחסום להשגת מידע שזכות הציבור לקבל". לא מדובר במדיניות חדשה, שכן כבר עם כניסתה לתפקיד הצהירה שרת המשפטים כי השקיפות היא "ערך יסוד" מבחינתה.
לאור זאת, העתירה שהגיש ארגון 'רגבים' לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים הייתה אמורה להתקבל ללא התנגדות. ארגון 'רגבים', באמצעות בא כוחו עו"ד עמיר פישר, דרש לקבל – בהתאם לחוק חופש המידע – את נסחי הרישום בטאבו של חלקות הגובלות ביישוב פסגות שבבנימין.
רקע קצרצר: רישום המקרקעין ביהודה ושומרון אינו נגיש לציבור. בניגוד למקובל בתחומי הקו הירוק, שבהם כל מאן דבעי
האנומליה הזו פותחת פתח לאינספור ניסיונות הונאה ותרגילי עוקץ. רבים מאלו שניסו לרכוש קרקעות ביהודה ושומרון גילו לאחר הרכישה והתשלום שהמוכר מסר להם אישורי בעלות מזויפים ושבמנהל רשומים בכלל בעלים אחרים. חוסר השקיפות יוצר כשל שוק מובנה, שבו אזרחים מן השורה אשר לא פיתחו קשרים אינטימיים עם גורמים במנהל האזרחי כמעט ואינם מסוגלים לרכוש קרקעות בעצמם, וזאת גם בתוך תחומי הקו הכחול של יישובים שבהם ניתן לקדם הליכי אישור בנייה. כך נחנק שוק הדיור סביב קרקעות המדינה הבודדות שנשארו בשטח, תחת שליטה מלאה של המנהל האזרחי ושל חברות בודדות שדלתות המנהל פתוחות בפניהן.
ארגוני שמאל העותרים בדרישה לעקירת יישובים לא מוכרים ביהודה ושומרון מרבים לחזור על הגרסה שלפיה יישובים אלו הוקמו על קרקעות פלסטיניות פרטיות שלא כחוק. נקודה זו עמדה ביסוד עתירת ארגון 'רגבים', שמבקש להשתית את ההתיישבות על בסיס חוקי ולגיטימי.
"האינטרס שבקבלת המידע הוא בכך שמדובר באדמות הנמצאות בתחום היישוב היהודי פסגות, והמידע דרוש כדי שניתן יהיה להרחיב את היישוב פסגות על ידי רכישת האדמות מבעליהן וכדי למנוע מעשי תרמית שעלולים להתבצע במידה והמידע לגבי זכות הבעלים הרשום לא יהיה מצוי בידי היישוב", ציין הארגון בעתירתו.
שופט בית המשפט המחוזי בירושלים ד"ר יגאל מרזל קיבל את העתירה, והורה למנהל האזרחי לחשוף את רישומי הקרקעות. השופט מרזל קבע כי לצד כללי המשפט הבינלאומי, הדין הירדני ותקנות המפקד הצבאי חלים ביהודה ושומרון גם עקרונות המשפט המנהלי הישראלי. לאור זאת דחה השופט את עמדת המנהל האזרחי, וקבע כי על פי הוראות חוק חופש המידע חלה חובה על "גילוי מידע שבידי רשות ציבורית" וכי אין היגיון בקביעה כי רישום המקרקעין יימסר רק ל"צד הנוגע בדבר".
פסק הדין ניתן, אך אל"מ דורון בן-ברק, היועץ המשפטי של אזור יהודה ושומרון, יצא למלחמה כדי לערער עליו ולהפוך אותו. דרך אשת הקשר שלו בלשכת היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, המשנה ליועץ דינה זילבר, הוגש לבית המשפט העליון ערעור על פסק הדין של השופט מרזל. הערעור, שהגישה הפרקליטוּת באמצעות עו"ד אורי קידר.
הערעור לא כולל התייחסות עניינית או מהותית לטענות הפשוטות של 'רגבים', מה שדווקא יש בו הוא בעיקר זעזוע שהביעה הפרקליטוּת מעצם הרעיון של החלת חוק ישראלי בשטחי יהודה ושומרון. "שגה בית המשפט, שכן מעיון בפסק הדין עולה כי בית המשפט בחן את בקשת העותרת כאילו הייתה הבקשה מוגשת בישראל", נכתב בערעור. הפרקליטות מדגישה כי "מדובר בנושא שקשור בטבורו לאזור (יהודה ושומרון – י"י), וזיקתו לישראל חלשה ביותר - אם בכלל".
קראתם נכון: לטענת קצין צה"ל בן-ברק, הזיקה בין יהודה ושומרון למדינת ישראל חלשה ביותר - אם בכלל. לאור זאת אסור לבית המשפט לדון בעתירה כאילו מדובר בעתירה רגילה שהוגשה בתחומי במדינת ישראל.
הערעור מתייחס גם לנקודה נוספת שעלתה בדיון במחוזי, והיא ההפליה בין ארגוני האיחוד האירופי, המזרימים מיליוני אירו בשביל להעמיק את האחיזה הפלסטינית בשטחי סי ואשר מקבלים גישה חופשית למרשמי הטאבו במנהל, אל מול היהודים, שמהם המידע נמנע. בן-ברק נימק את ההבדל בכך ש"מדובר במקרה ייחודי שנסיבותיו שונות, ואין בו ללמד גזרה שווה על בקשת העותרת". בשורה התחתונה, הפרקליטות מבקשת מבית המשפט העליון לבטל את החלטת המחוזי ולחייב את 'רגבים' בהוצאות משפט בשתי הערכאות.
בצלאל סמוטריץ' מארגון "רגבים" מותח ביקורת חריפה על בן-ברק, שלדבריו מנסה כל העת להקשות על רכישות קרקע של יהודים ולמנוע את פיתוח ההתיישבות, אך את עיקר הביקורת הוא שומר לדרג המדיני: "לא יכולה להיות שום הצדקה לכניעה של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון והדרג המדיני בכלל לפקידונים במערכת המשפטית. יש הרי פסיקה של בית המשפט המחוזי שקובעת כי יש להעביר את פרטי המרשם, ובן-ברק הוא זה שמנסה כעת 'למצוא פתרונות משפטיים' כדי לעקוף את פסק הדין ולאפשר את המשך המדיניות שהוא בכלל לא מוסמך לקבוע".
יעלון מתכופף מול פקיד משפטי בדרגת אלוף-משנה?
"הבעיה עם דורון בן-ברק היא שהוא איש חריף מתוחכם ונעים הליכות, מה שמשווה לו חזות מאוד נעימה ועניינית, שמסתירה אג'נדה פוליטית מובהקת וכוחנות שתלטנית מסוכנת".
בן ברק הוא מהילדים של חורף שנת 73'. הוא גדל ברמת השרון, הוסמך למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1995, ומאז מילא מספר תפקידים בפרקליטות הצבאית, שהאחרון שבהם היה סגן יועמ"ש איו"ש. לתפקיד היועץ המשפטי של אזור יהודה ושומרון הוא מונה לפני שנה וחודשיים. הוא נשוי ואב לשני ילדים, חובב ריצה והופעות של להקות רוק איזוטריות.
מאבק נוסף שאליו יצא דורון בן-ברק היה נגד אכלוס 'בית המכפלה' בחברון. כזכור, המתיישבים נכנסו לבית לאחר רכישתו לפני כשנה וחצי. קרובי משפחה של המוכרים, בני משפחת אבו-רג'ב מחברון, פנו ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין בדרישה לפנות את הרוכשים, בעוד המוכרים עצמם נמקים בכלא הפלסטיני. הלה הורה לכוחות הביטחון לפנות את המתיישבים היהודים מהבית "משיקולים של שמירה על הסדר הציבורי". הנימוק שסיפקה הפרקליטות לתקשורת היה שלא ניתן היתר עסקה מראש המנהל האזרחי לרכישה, ושבהתאם לתחיקת הביטחון ביהודה ושומרון מספר 25 אין תוקף לעסקאות ללא היתר.
היתר העסקה הוא הליך פרוצדורלי טכני שנועד לוודא כי הרכישה נעשתה כדין, ללא הפעלת סחיטה או איומים. קצין מטה (קמ"ט) מקרקעין במנהל האזרחי, שאליו פנו הרוכשים לקבלת ההיתר, דחה את הבקשה וכתב למבקשים שהוא כלל לא מעלה את הבקשה ליועץ המשפטי שכן לטעמו "נפלו פגמים ברכישה". מי שמנע את מתן ההיתר מאחורי הקלעים היה דורון בן-ברק.
בא כוח הרוכשים, עו"ד דורון ניר-צבי, עתר לוועדת הערר הצבאית בטענה שקמ"ט מקרקעין ויועמ"ש איו"ש פעלו בניגוד לסמכותם. בערר נטען בין השאר כי סמכותו של קמ"ט מקרקעין
ועדת הערר, שהיא הגוף השיפוטי הרלוונטי לנושא בבית הדין הצבאי, דחתה את כל נימוקי בן-ברק ומתחה ביקורת על התנהלות קמ"ט המקרקעין. את פסק הדין המרכזי כתב פרופ' חיים זנדברג, מומחה בינלאומי לתחום. הוועדה החזירה את התיק לקמ"ט והורתה לו לבחון שוב - ובצורה עניינית - את מסמכי הרכישה, וזאת כדי לספק לרוכשים את האישור המיוחל.
תפנית בפרשה התרחשה בחול המועד סוכות האחרון, עם הירצחו של החייל גל קובי ליד מערת המכפלה בחברון. בעקבות הרצח הורה ראש הממשלה בנימין נתניהו על אכלוסו המיידי של 'בית המכפלה'. בן-ברק, שנדרש למעשה לקיים את החלטת ועדת הערערים ולתת את אישור הרכישה, נקט באסטרטגיה מתוחכמת: בצעד משפטי תמוה הוא הנפיק את האישור האמור, אך הוסיף סעיף שבו נכתב כי למרות מתן אישור הרכישה הבעלים היהודים לא יוכלו לאכלס את הבית עד לרישומו בהליך רישום ראשון - הליך המקביל לרישום בטאבו. הליך זה, שיכול לקחת שנים ארוכות עד לסילוק כל ההתנגדויות, נועד לעכב עד כמה שניתן את אכלוס הנכס.
בא כוח הרוכשים, עו"ד דורון ניר-צבי, טוען שמדובר באבסורד: "בכל עסקת מקרקעין נורמלית במדינה מתוקנת אתה משלם כסף, חותם על חוזה ומקבל את המפתח. העברת הטאבו נעשית לאחר מכן בזמנך החופשי, ואין שום התניה בין רישום בטאבו לבין הזכות שלך לגור בנכס שרכשת. במדינת ישראל ישנם אינספור אזרחים שגרים בבתים אשר אינם רשומים בטאבו. בייחוד בחברון, שבנויה על קרקעות לא מסודרות, אף פלסטיני כמעט לא רשם את הבית שלו ברישום ראשון. 'בית המכפלה' עצמו נרכש מבעלים שישבו 14 שנה בנכס מבלי לרשום אותו ברישום ראשון".
ח"כ אורית סטרוק, המעורבת בפרשה, טענה כי "דורון בן-ברק הוא עוין התיישבות מאין כמותו. ההחלטה שלו לחייב רישום ראשון היא צפצוף אחד גדול על ראש הממשלה ושר הביטחון. ראש הממשלה קיבל החלטה ליישב את 'בית המכפלה', וכשהוא (בן-ברק – י"י) ראה שאין לו שום בסיס חוקי להתנגדות הוא הוציא את השפן הזה מהכובע".
האם יש איזשהו תקדים במקום אחר שבו דרשו רישום ראשון לפני אכלוס נכס שנרכש כדין?
"ממש לא. זוהי המצאה פרטית שלו, ובאמצעותה הוא הפך את הוראת ראש הממשלה לבדיחה. ללא ספק זה אחד השיאים של השליטה המוחלטת של היועצים המשפטיים והכניעה הטוטלית של הדרג המדיני בפניהם".
אם פרשות חופש המידע ו'בית המכפלה' בחברון עוד יכולות להתפרש כהחלטות נקודתיות, המצאת "נוהל לטיפול בסכסוכי קרקעות במקרקעין פרטיים" שלו היא משהו אחר לגמרי. מדובר למשעה ב"שדרוג" של צו קודם בשם "נוהל שימוש מפריע" שירידה לפרטיו מלמדת כי בין המטרה המוצהרת - טיפול בסכסוכי קרקעות - לבין מטרתו האמיתית אין דבר וחצי דבר.
היריעה כאן קצרה מפירוט מלא של הנוהל והשלכותיו. בקליפת אגוז, בנוהל המדובר מסמיך יועמ"ש איו"ש את עצמו להכין חוות דעת לגבי זהות המחזיק בקרקע, ואף מקנה לעצמו סמכות לקבוע מיהו בעל הזכות להחזיק בקרקע ולהורות על פינויה. הנוהל קובע כי אם יועמ"ש איו"ש מחליט כי המחזיק בקרקע איננו "בעל הזכות", הרי שהגישה לקרקע תימנע משני הצדדים הטוענים לבעלות. בשלב זה אמור להתקיים הליך בירור, שבסיומו יועמ"ש איו"ש יהיה הבורר הבלעדי שיחליט מי הבעלים.
בנוהל הזה מינה בן-ברק את עצמו ללא כל סמכות לכאורה, לחוקר, שופט ותליין גם יחד. יועץ משפטי איננו מוסמך לקבל החלטות מנהליות או שיפוטיות, שכן במהותו הוא יועץ של הרשות המנהלית ולא גוף שיפוטי. מה שהחל ב"צו שימוש מפריע", שעליו נמתחה ביקורת חסרת תקדים בדו"ח ועדת לוי, הפך לנוהל שערורייתי וחסר כל מעצורים העומד בסתירה לכל נורמה משפטית.
הלכה למעשה, הנוהל הזה משמש לנישול חקלאים יהודים מאדמות שאותן עיבדו כדין במשך עשרות שנים - וזאת בעקבות עתירות (רבות מהן נטולות כל בסיס עובדתי או ראייתי) שמגישים ארגוני שמאל בסיטונות.
קחו למשל את סיפורה דליה הר סיני מסוסיא. יאיר הר סיני הי"ד רכש ועיבד חלקות קרקע באזור סוסיא עד שנרצח על ידי פלסטינים בשנת 2001. דליה נכנסה לנעליו והמשיכה בעבודה במשך שנים ארוכות. אלא שאז ארגוני שמאל גייסו פלסטיני שטען שהחלקות שייכות לו. האחרון לא הצליח להביא שום ראיה משפטית משמעותית, אך בן-ברק הפעיל את הנוהל שהוא עצמו המציא ודרש מדליה לפנות את השטח ללא שום הליך משפטי של ניהול הוכחות.
הר סיני טענה שיועץ משפטי, חשוב ככל שיהיה, איננו גוף שיפוטי המוסמך להכריע בסכסוך קרקעות, אך בן-ברק נקט בתרגיל פשוט: הוא החתים את ניצן אלון על צו אלוף המורה לדליה לפנות את הקרקע כביכול מטעמים ביטחוניים. אלון, בסמכותו כמפקד הצבאי של האזור, יכול לחתום על צו שכזה.
עו"ד עמיר פישר, שייצג את דליה ומכיר היטב את בן-ברק, אמר: "דורון חכם מאוד ונחמד ברמת ההתנהלות האישית. הוא נותן כבוד לבני שיחו, בקי מאוד בפרטים ומקבל מאחורי הקלעים את הגיבוי מניצן אלון. המעורבות שלו בכל ההחלטות המשמעותיות היא טוטלית - הוא מעורב בכל תיק, בכל אישור תוכנית בניין עיר (תב"ע) או קו כחול. השילוב בין הכישורים, תפיסת העולם וחולשת הדרג המנהלי הופכים אותו לבעל הבית האמיתי ביהודה ושומרון".
תגובת דובר צה"ל: "יועמ"ש איו"ש מבצע את תפקידו בצורה מקצועית ועניינית. כלל ההחלטות מתקבלות לאחר קבלת עמדת הגורמים המוסמכים לכך, ובתיאום מלא עם משרד המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם